"אקדמיית המטריה": כמו "אקס-מן", אבל יותר טוב
הסדרה דחוסה באינפורמציה, קופצת בין אירועים, ולא אחת בוחנת את כושר הריכוז של צופיה. אבל אם תתמידו, תגלו שהיא מבדרת, סוחפת, מוזרה ומקורית, ולגמרי שווה את הזמן שלכם
"אקדמיית המטרייה", סדרת גיבורי-העל החדשה של נטפליקס, היא סוג של חתונה בין "X-מן", "השומרים" ו"פריצ'ר". כמו ברגעיו המוצלחים ביותר של זיכיון "X מן" לדורותיו, מדובר בעצם בדרמה על משפחה לא מתפקדת. כמו "פריצ'ר", גם היא שומרת על חיוניות באמצעות הומור גרדומים וקאדר של דמויות צבעוניות, וכמו ב"השומרים", על פי הרומן הגרפי המיתולוגי של אלן מור - אולי ההשפעה הכי גדולה עליה – גם היא מתרחשת במציאות חלופית ומתארת את גיבוריה בצבעים משתנים של אפור. אנשים עם כוחות מיוחדים שבכל זאת הובסו ע"י החיים.
האנשים הללו הם בני משפחת הרגריבס: שבעה ילדים ממשפחות שונות וממקומות שונים שנולדו כולם בו בזמן (אחרי הריון שנמשך כמה דקות), ואומצו ע"י התעשיין העשיר סר רג'ינלד הרגריבס (קולם פיאור). המטרה? עיצובם ככוח עילית של גיבורי על, ובכל אמצעי שנדרש, מה שהפך אותו לאב איום ונורא (שמכנה את ילדיו אך ורק במספרים שהעניק להם) – והפך אותם למבוגרים לא ממש מתפקדים הסובלים משלל הטראומות שגרם להם.
"אקדמיית המטרייה" יוצאת לדרך כשהאב המאמץ נפטר, מה שמאלץ את ילדיו (המנוכרים לו וגם זה לזו) להתייצב בביתם המשפחתי המפואר, לנסות להבין מה הלאה עבורם ולהמשיך לריב זה עם זו, כרגיל. רק שאז, אחד האחים שנעלם 17 שנים קודם לכן, מספר 5 (איידן גלאגר), נופל פתאום לחצר מתוך פורטל זמן. הוא נראה בדיוק הילד שהיה כשנעלם, מתנהג כהרגלו כמו דושבאג מוחלט, ומספר לאחיו ואחיותיו שבעוד מספר ימים תתרחש אפוקליפסה שתשלח את כולם לעזאזל - ושאין לו מושג איך לעצור אותה.
עוד ביקורות טלוויזיה:
וזה רק חלק קטן מהעלילה הסבוכה והשאפתנית שטווה יוצר הסדרה סטיב בלאקמן מצמד החוברות הראשונות של "אקדמיית המטרייה", הקומיקס זוכה הפרסים של ג'רארד וויי (סולן להקת האימו-רוק מיי כמיקל רומנס) וגבריאל בה. עוד תמצאו פה צמד רוצחים פסיכופטים החווים משבר קיומי ונודדים בין הזמנים בשליחות ארגון סודי (אגדת ה-R&B מרי ג'יי בלייג' מגלמת אחת מהם!), את השימפנזה המדברת פוגו ששירתה את סר רג'ינלד, את אמם הרובוטית/שפחה של בני הרגריבס, ועוד ועוד. הסדרה דחוסה באינפורמציה ואירועים, קופצת ביניהם ללא הרף ולא אחת בוחנת את כושר הריכוז של צופיה. היא מחייבת השקעה, ולפחות עד לנקודת האמצע שלה, ייתכן שעדיין לא תהיו בטוחים שתשתלם לכם. מאידך, היא תפצה אתכם עם עלילה שהופכת לקוהרנטית ואמינה ככל שהיא מתקדמת, דמויות מרתקות ודינמיקה משכנעת ביניהן.
כל זה מוגש באמצעות עשייה שהיא הטופ של הפרימיום הטלוויזיוני כרגע. עיצוב העולם עשיר ומרשים בעוד האפקטים המיוחדים, בעיקר ברמת עיצובו של פוגו השימפנזה, כבר משתווים לאלו שתראו על המסך הגדול. סצנות האקשן אלימות, קולנועיות וסוחפות (למרות הניסיון המאולץ והחוזר להעניק להן נופך אירוני באמצעות בחירת שירים עליזים שילוו אותן), ורגעים של הומור אבסורדי ודרמה משפחתית אפקטיבית מונעים ממנה להיקלע למחוזות החשיבות העצמית. ואולי העיקר הוא שבנוף הצפוף של סדרות גיבורי העל הטלוויזיוניות, "אקדמיית המטרייה" מרימה ראש כיצירה פרועה, מוזרה ומקורית, על אף שהיא מהדהדת יצירות ז'אנריות קודמות. את זה שהיא גם מבדרת וסוחפת, היא כבר מביאה לגמרי לבד.
ועוד משהו: להוציא את איימי רייבר-למפמן, שמגלמת את דמותה של אליסון הרגריבס/ מס' 3 ואף פעם לא באמת מצליחה לשכנע, הקאסט של "אקדמיית המטרייה" מרשים למדי. מן הראוי לציין במיוחד את איידן גלאגר הצעיר, שמגלם עם ימבה אטיטיוד את מס' 5 כמו הגבר המזדקן והלא נעים שהפך להיות במרוצת גלותו הארוכה שבין הזמנים. אבל זוהי הדמות שמגלם השחקן רוברט שיהאן ("Misfits", "ערי טרף") - קלאוס/ מס' 4, נרקומן קווירי שמסוגל לתקשר עם המתים - שתיקחו אתכם הלאה. כשהוא נע על החבל הדק שבין פתטי למרגש, שיהאן גונב כל שנייה של כל סצנה אשר בה הוא משתתף, נוטע רוך מפתיע באנרכיסט הציני שלו, קלישאה שיכורה/מסטולה מכל כך הרבה יצירות אחרות, והופך דמות שבקלות יכולה הייתה להיות בלתי נסבלת למרכז הכובד הרגשי של הסדרה. תגלית של ממש.
לפנייה לכתב/ת 
