היהדות הקפואה בישראל - וזו הפורחת בארה"ב
40 שנה לא דרכתי בבית כנסת, אחרי שגורשתי משם בגיל 10. רק הרחק מירושלים, אי שם בניו-יורק, מצאתי את הדרך להרגיש שוב שייכת. מה למדתי מיהדות ארה"ב שכך כך חסר אצלנו?
בית הכנסת "שער השמיים" בירושלים, ערב שמחת תורה, אני בת עשר. התלבשתי, התהדרתי והתרגשתי לכבודה של התורה. נכנסתי בשער בית הכנסת בציפייה לגעת בשמיים. את התורה במלוא הדרה ותפארתה הוציאו מארון הקודש ואז פרצה השמחה; חבריי לשכונה ואני רקדנו יחד במעגלים שלובים זה בזה סביב ספר התורה, כמה צעדים קדימה, וכמה צעדים לתוך המעגל.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
השמחה הייתה עילאית, רקדתי שיכורה משמחה, השירה בקעה מגרוני כאילו פילחה לה דרך החוצה - היא זחלה ויצאה מעומק ליבי. חשתי בשמחת תורה וכיבדתי גם אותה וגם את באי בית הכנסת. הרב בנימין הביט בנו בעיניו הרכות, במבטו הטוב ובחיוך עדין, מחא כפיים והצטרף לריקודים ולשירה, ואיתו רבים מבאי בית הכנסת, גדולים וקטנים כאחד.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- ליצמן עוזר לכולם? זה פשוט שקר/ פרופ' רוחמה וייס
- "קו הרקיע ישתנה": שיקום בית הכנסת העתיק שהחריבו הירדנים
- השליח של טראמפ מזהיר: "BDS זו אנטישמיות. ניאבק בה"
ואז, אל האולם נכנס אדם מבוגר, סר וזועף אשר הרים קולו בצעקה: "מה זה פה? בנים ובנות רוקדים יחד? תצאו מפה, בושה! מה זה פה? תצאי מפה", גער בי והמשיך לגעור גם בחברותיי. מאז לא דרכו רגליי בבית כנסת זה או אחר. המחיצות והגדרות שהפרידו בעבר נעשו גבוהות יותר, עבות יותר ומנדות יותר.
יהדות מחבקת, מקבלת ואוהבת
בחלוף ארבעה עשורים, ביום שישי חורפי, ערב נר שישי של חנוכה, הוזמנתי עם חברותיי לבית הכנסת "רוממו" בניו יורק. ואני, שגורשתי כבר פעם מבית הכנסת, נכנסתי בשקט לאולם, צעדתי לכיוון שורת הספסלים האחרונה, פסיעה מהדלת המובילה החוצה.
על ספסלי עץ מתקפלים המרופדים בבד אדום עז הנחתי את מטען גופי וחיכיתי. אט־אט החלו המתפללים להיכנס, משפחות יפות תפסו את מקומן ובחיוך של כבוד ברכו אלו את אלו בברכת "שבת שלום", לחצו ידיים, נשקו על לחי מכריהם, ואלו שישבו לפנינו שלחו אלינו ברכה וחיוך.
אורחים רבים התקבלו באולם המרשים ונשים, גברים, ילדות וילדים ישבו יחד. הדלקנו חנוכייה ולי זו הייתה הפעם הראשונה שהמשפט "נס גדול היה כאן" התחלף ב"נס גדול היה שם". שבע-מאות הנוכחים שרו את "לכה דודי" במנגינת השיר "הללויה" של ליאונרד כהן ולפתע גם קולי נשמע: החזקתי בסידור ושרתי, קראתי בו, הבטתי בו כבן אובד וגם כבת אובדת, ליטפתי אותו במין ערגה. התפילה הייתה מנגינה של הלב אשר רוממה את רוחי וחיממה את ליבי ואז ירדה עליי שלוות השבת.
ארבעים שנה ואחד-עשר אלף קילומטרים עברתי כדי להרגיש שייכת שוב. הזמן והמרחק היו עבורי תיקון של חזרה אל אותו רגע בלתי נשכח של שמחה עילאית צרופה, של יהדות מחבקת, מקבלת ואוהבת.
יכולתי לעמוד מול אותה הרגשת בושה בלתי נשכחת, להוריד מעלי את משא קלון נשיותי ואת משא השבר והגירוש ולחוות מחדש רגעי חורף יהודי חם. לא חיפשתי דרך חזרה וגם כיום אינני מחפשת דרך חזרה, אינני ממתינה שאלוהים יקבל אותי אל חיקו, שם פשוט מצאתי את ההזדמנות לקרב ולקבל אותו אל לבבי.
אז מה היה שם, שלא יכולתי למצוא בביתי בישראל?
ראיתי אותה, יפה כמו אז, מבוגרת יותר בשנים אך צעירה ועכשווית בנפשה, השתבחה עם השנים, מקבלת, רכה וסולחת. היא באה את עיניי לפקוח והייתה לי חלון וראי. חשתי אותה, את אותה יהדות נשכחת, והיא הלכה והתחדשה, התפתחה, התרחבה ונעשתה רלוונטית עבורי, יהדות חיה ונושמת שהלב לא נעדר ממנה. גמעתי מרחקים לראותה ביופיה ובהדרה.
שם ראיתי מגוון של ביטויי יהדות, אבל בעיקר פגשתי יהדות שהאדם נמצא במרכזה והאלוהים נמצא בלבבו, יהדות שהאדם שבה מתקן עולמות והאלוהים יוצר עבורם הזדמנויות לכך. ויהדות זו גדלה, מתעצמת, משתנה, צומחת ומתפתחת, יהדות מתפרשת ונתונה לחידוש ולביקורת. מתאימה את עצמה לאדם, נטולת זמן ומקום היא. והיא מקבלת אל חיקה את בנותיה ואת בניה באשר הם, ומצרפת אליה ברוח אהבת אדם כל מי שנפשו נקשרה בה.
ובבית בישראל ראיתי יהדות שהרבנות במרכז, ואלוהים עושה ושומע את מצוות הרב, והאדם עושה את מצוות הרב שהתחפש לאלוהים. ראיתי יהדות שקורסת אל תוך עצמה, שסגורה בבריח של בדלנות ושל הדרה, חשוכה ופולטת מתוכה כל חדש, כל חידוש וכל מתחדש.
תיקון עולם הוא ערך אוניברסלי
יצאתי למסע הזה כבר שנה לפני הטיסה לניו-יורק: המסע עבורי התחיל בעת שקרן תל"י פתחה עבורנו בית כנסת שבו נתכנסנו ושהפך לבית למידה שבו למדנו, שהפך לבית מדרש שבו דרשנו חידוש ויצירה בחברותא מתוך חירות.
חמש-עשרה מנהלות בתי ספר תל"י הגיעו לדרוש ממקום שליבן חפץ. הוזמנו להצטרף לקבוצת לימוד אינטימית וייחודית שהעניקה לנו ידע רחב ומעמיק בתחום התרבות היהודית-ישראלית. הלימוד הועבר מפי מיטב אנשי התוכן בארץ ובמתודות מגוונות השמות דגש על שיח עמיתים.
לאור מגוון של ביטויי היהדות שפגשתי - יהדות עכשווית, מתקדמת ודינמית - שאלתי את עצמי עד איפה? ומהו גרעין היהדות שממנו ניתן לנבוט אך עדיין לשמור על הדי-אן-איי הייחודי שלו גם כאשר יפוץ וייטע שורש במקומות אחרים?
מושג מעשי אחד ברור נתעצם במסע והוא "תיקון עולם". תיקון עולם הוא ערך אוניברסלי ואם כך, איך ננכס ערך אוניברסלי זה למעשה היהודי וליהדות? מה עושה את "תיקון עולם" לערך המזוהה כל כך עם יהדות ארה"ב וצפון-אמריקה? הערך, גם אם הוא אוניברסלי, יכול לינוק ולשאוב מתוך כל תרבות את הביטוי לעשייה.
יהודי ארה"ב וצפון-אמריקה מעצבים, מחברים ושואבים מן המסורת היהודית את אותן פניני המעשה האנושי ומנכסים אותה אליהן וזה הופך לשייך. ערך זה הוא ביטוי ליהדות מתפתחת, חוצת גבולות וזמן, שואבת מתוך הגרעין את החומרים החיוניים לגדילה ולצמיחה. הערך אינו נתון להתפתחות מכיוון אחד - מהגרעין החוצה, אלא הוא יוצא מהגרעין אך גם שב אליו במרוצת הזמן, בודק, בוחן, מרחיק ומקרב, מחפש בו עוד עוגן תרבותי לצמוח ממנו ולהעשיר את עשיית "תיקון העולם", לבסס ערך זה מתוך לב התרבות היהודית.
ואיך אני שומרת על היהדות הזו? איך אוכל להעביר לתלמידיי את החוויה הזו שיהדות נטולת זמן ומקום, אך פועלת בכל זמן ובכל מקום? איך אוכל לפתוח בפני תלמידיי את השער לעם היהודי שאליו הם שייכים?
התשובה ברורה ואולי לא אחת היא, אך המרכזית בתשובותיי היא החינוך: החינוך הוא הכלי ללימוד מעמיק, פרשני וביקורתי. בכוחנו לקדם קהילה פרשנית ויוצרת, קהילה מלאה, איתנה, בעלת זהות יהודית חזקה, מלאה ולא שטחית.
ד"ר לבנה ליבי מילון היא מנהלת בית הספר הממלכתי מופת רמות אלון בירושלים אשר השתתפה בתוכנית הלל"י (הזמנה ללימודי יהדות ישראלית) מבית קרן תל"י
לפנייה לכתב/ת 
