אסף יסעור: "אני מדמיין את עצמי באולימפיאדה, עולה על המזרן כמו סופרמן וכובש את הפסגה"
אין סיכוי שאסף יסעור ייתן למשהו לעצור אותו: לא קטיעת הידיים, לא האימונים המפרכים לצד ספורטאים בריאים, לא חוסר הניסיון לעומת יריבים מבוגרים ממנו. בגיל 16, לוחם הפרא-טאקוונדו נותן את כולו כדי להגיע לטוקיו: "אני רוצה לעמוד על הפודיום כש'התקווה' מתנגן"
"אף אחד לא עושה לי הנחות. בעצם, אם יעשו לי הנחות זה רק יפגע בי. זה לא ישפר אותי ולא יקדם אותי. בכל פעם צריך לעשות עוד צעד קדימה לעבר המטרה".המטרה של אסף יסעור בן ה-16, המתחרה בפרא־טאקוונדו, היא המשחקים הפראלימפיים בטוקיו בשנה הבאה. הוא נותן את כל הנשמה, ואפילו עבר מרמת הגולן לראשל"צ, שם הוא מתגורר אצל סבתו, כדי שיוכל להשקיע יותר באימונים. במקרה שלו, אין שום דבר העומד בפני הרצון.
הסיפור של אסף נגע לליבם של ישראלים רבים. לפני כשלוש שנים הוא שיחק עם חבריו במגרש במושב אלוני הבשן. כאשר ניסה לחלץ כדור שנתקע בחדר החשמל, הוא ספג מכת חשמל חזקה. הרופאים נאלצו לקטוע את שתי ידיו, חמישה ימים לפני בר המצווה שלו. אבל מתוך הטראומה, אסף צמח מחדש כספורטאי נחוש שלא נותן למגבלה לעצור אותו בדרך לפסגה.
"אחרי הפציעה, אחת הדרכים להשתקם הייתה להציב לעצמי מטרה ולעסוק במשהו שאני אוהב – ותמיד הייתי מחובר לספורט", מספר אסף. "פסקל ברקוביץ', שהשתתפה בעבר מספר פעמים במשחקים הפראלימפיים, היא זו שהציגה לי את הפרא-טאקוונדו לראשונה. חיפשתי את זה באינטרנט וישר נדלקתי, לא הפסקתי לראות קרבות ביוטיוב.
"פסקל עוזרת לי גם ברמה האישית. היא עשתה את החיבור ביני לבין מאמן נבחרת ישראל בטאקוונדו יחיעם שרעבי, סיפרה לו את הסיפור שלי והוא הסכים לקבל אותי. זה חלק גדול מהשיקום שלי, כי היום שלי סובב את הספורט ולא את הפציעה. אני חייב למאמנים ובעיקר ליחיעם תודה. הוא נתן לי את ההזדמנות, אני מאוד מעריך אותו על זה".
אנשים מתפלאים כשאתה מספר להם במה אתה עוסק?
"כן, יש לפעמים איזו הרמת גבה. אני מסביר להם שזה 90 אחוז עבודת רגליים, ואני מתחרה בלי שום מגבלה. ההבדל מהטאקוונדו הרגיל הוא שאין בעיטות לראש, כי יש ספורטאים שלא יכולים להתגונן עם הידיים".
זה לא דבר של מה בכך להתאמן עם נבחרת ישראל, עם ספורטאים בריאים.
"בתחושה שלי הם רואים אותי כשווה בין שווים. אף אחד לא מוותר לי, מהצעירים ועד הבוגרים שכבר משתתפים בתחרויות הגדולות. הם נותנים לי הרגשה טובה וגם תומכים כשצריך, כי זה ענף תובעני. אני צריך את התמיכה והעצה שלהם בכל מיני רגעים".
שרעבי עצמו דוחף את יסעור הכי גבוה שאפשר: "הוא מתאמן כמו כולם, עושה את כל הדברים. זה ילד מיוחד עם הרבה אופי, ויש לו כישרון מולד לטאקוונדו שקלטתי כבר ברגע הראשון. נעשה הכל כדי שיגיע לטוקיו, למרות שהוא צעיר והתחלנו את ההכנות שלו קצת באיחור. בפריז 2024 כבר יהיה לו הרבה יותר קל.
"אסף הוא ילד בלתי רגיל. למרות כל מה שעבר יש לו אופטימיות בלתי נגמרת, וזה בא לידי ביטוי גם בספורט. עוד לא נתקלתי ברגעי משבר אצלו, וזה מישהו שעזב בגיל צעיר את הבית. גם לילד ללא מוגבלות זה לא פשוט, והוא עושה הכל בלי להתלונן".
היסטוריה כחול־לבן
לפני שבוע יסעור עשה היסטוריה, כשהפך לישראלי הראשון שיוצא לתחרות בינלאומית בפרא־טאקוונדו, וטבילת האש הייתה רצינית – לא עוד טורניר זניח, אלא אליפות העולם בטורקיה, בה יסעור (61 ק"ג) התחרה בקלאס K43 (דרגות הנכות נקבעות על פי היכולת להגן על הגוף עם הידיים). בסיבוב הראשון יסעור הביס יריב מקומי, אך הפסיד בשמינית הגמר בקרב צמוד לספרדי המנוסה וידאל אלבארס, אלוף העולם בשנה שעברה. שרעבי טוען כי עם עוד ניסיון, יסעור היה זוכה במדליה.
אסף, האמנת לפני שנה שתגיע לאליפות העולם?
"תמיד שאפתי להגיע לשם, אני רוצה להגיע הכי גבוה, וכשאתה מכוון לשם אתה גם מאמין שתוכל לעשות את זה. היה ממש כיף, חוויה גדולה ומטורפת. ידעתי מראש שלא הולך להיות פשוט, גם כי נפלתי בין גילי נוער ובוגרים, וגם כי רוב המתחרים בקטגוריה שלי שקלו יותר ממני ויש להם המון ניסיון, אבל נתתי הכל ביום התחרות. הייתי גאה לצעוד עם דגל ישראל בטקס הפתיחה".
אתה מרגיש שעמדת בציפיות בתחרות?
"נתתי הכל, אבל בהחלט יכולתי להגיע יותר גבוה. הניסיון שיחק פה לרעתי. לאליפות אירופה כבר אגיע הרבה יותר מוכן. ראיתי מה זה, את סדר הגודל של התחרות, הכרתי את היריבים וחזרתי נחוש וחזק יותר, ועם מוטיבציה בשמיים".
ובינתיים המשחקים הפראלימפיים מתקרבים.
"זו המטרה הסופית והחלום הגדול. אני רוצה לעמוד על הפודיום כשה'תקווה' מתנגן. כשאתה מסתכל על זה בטלוויזיה, הלב שלך כל הזמן דופק במהירות מהתרגשות. אני מאמין שאתחרה כבר בטוקיו. אני הולך לישון כל לילה ומדמיין את עצמי מגיע לאולימפיאדה, עולה על הטיסה עם פרפרים בבטן כל הדרך, משם עולה על המזרן כמו סופרמן, מנצח וכובש את הפסגה. זה חלום, אבל חלומות נועדו להתגשם".
אתה מרגיש שהספורט הפראלימפי לא מקבל חשיפה ראויה?
"זה מבאס, במשחקים הפראלימפיים נותנים בקושי סיכום של אותו יום, אבל העניין מתחיל להשתפר ולקבל את המקום שלו. צריך שיכירו את אותם ספורטאים, ידברו עליהם, יכתבו וישדרו, ואולי משם יגיע השינוי".
אחרי כל מה שעברת, אתה מרגיש שבעצם כבר ניצחת?
"היו לי שתי מטרות אחרי הפציעה. על אחת כבר עשיתי 'וי', להיות עצמאי ולא לתת לפציעה להשפיע עליי או להגביל אותי בכל דבר בחיים. המטרה השנייה היא להגיע לאולימפיאדה. גם זה יגיע".
לפנייה לכתב/ת 
