איך מגיבים תלמידים כשהמורה לובש חצאית?

האמת שלא הייתי בטוח. קליפורניה היא מדינה גדולה עם מגוון אנושי מעניין. בסופו של דבר, כמעט שום דבר כבר לא נראה מוזר. "מיסטר גריי בא בחצאית רק בימי שישי", נטע הבהירה לי. הבנתי. זה כבר נשמע הרבה יותר הגיוני. בטח לכבוד שבת הוא עובר לחצאית, כמו אמא. שאלתי אותה אם היא יודעת מה הקטע. "לא", הוא פשוט כזה.

אחרי כמה שבועות מישהו שאל אותו. המורה הסביר לכיתה שכאשר הוא התחיל להגיע לבית הספר בחצאית, לפני כמה שנים, הוא עשה את זה כדי להביך את הבנים. כיום הוא לא רוצה להביך אף אחד, הוא ממשיך ללבוש חצאית כי אבות אבותיו היו סקוטים, וגם כי הוא חושב שזה מוצא חן בעיני בנות. פשוט מאוד.

לטורים הקודמים:

שיעורי ספורט בקליפורניה - הרבה מעבר לריצה סביב המגרש

לגדל ילדים בארה"ב - כך זה נראה

אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה

זה היה לפני שנה, נטע הייתה אז בכיתה ז'. הילדים התחילו ללמוד, לראשונה, בבית ספר אמריקאי ציבורי. כשהגעתי לסיור מקדים בבית הספר, המנהל סיפר שבבית הספר לומדים תלמידים מ-75 מדינות, הדוברים 25 שפות. "רק היום", כך הוא אמר - "הגיעו שתי בנות חדשות מיפן. הן לא מדברות מילה אחת באנגלית".

אלינה ונעם(צילום: אלבום פרטי)

ביום הראשון ללימודים אמרנו לבנים שאם לא נוח להם, אז שלא יחבשו כיפה בבית הספר, אבל שיקפידו לברך ולחבוש כובע או כיפה כאשר הם אוכלים. איתמר בחר ללכת עם כיפה, וכך הוא נוהג עד היום. נועם בחר באפשרות של הכובע.

להיות מי שאתה

כמה ימים אחרי תחילת הלימודים כתב לנו המחנך של נעם שאסור להסתובב עם כובע בבית הספר. הסברנו שזה עניין דתי. "עניין דתי? אז אין בעיה", כלומר יש בעיה, אבל אחרת - "מיסס כהאן שלום, נועם אכל היום ארוחת צהריים בלי כובע", על החתום – מיסטר דיימאן.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

נעם הוא ילד, ומתוקף תפקידו הוא מסתייג ממלשנים – "מה זה בכלל עניינו?" אולי הוא צודק, לא ביקשנו מהמורה להיות הרב של נעם, רק שלא יפריע. אבל מבחינתו זה כנראה היה ברור מאליו, כי אם זה חשוב לנו, זה חשוב גם לו, תפקידו הרי לחנך את נעם. "מיסטר דיימאן שלום, תודה על העדכון. הערנו לנעם והוא ישתדל להקפיד יותר".

התובנה מהחוויה היא פשוטה - קל יותר להיות מי שאתה כאשר הסביבה מכבדת את מה שאתה. בעיר בה אנו גרים ישנם מעט מאוד יהודים, ובבית הספר, כמעט ואין בכלל, בטח שלא דתיים. יש המון אסיאתים ויש היספאנים. בשנה שעברה הייתה ילדה עם חיג'אב, השנה יש ילד עם טורבן, ויש את מיסטר גריי והחצאית. בגדול, זה לא מעניין אף אחד.

הסביבה מכבדת את כולם(צילום: אלבום פרטי)

ככה נראה חינוך ציבורי בארה"ב. אתה לא יכול להחליט לפי איזה נוסח יתפללו החברים של הילדים שלך, איזה כיסוי ראש יהיה לסבתא שלהם, וזה גם לא עניינו של אף אחד אם יש להם טלוויזיה בבית. בישראל כמעט ואין חינוך ציבורי בו כולם לומדים עם כולם.

ילדים בדרך כלל, לומדים עם מי שדומה להם, או עם מי שההורים שלהם רוצים שהם ילמדו. יהודים וערבים, דתיים וחילונים, בנים ובנות, מושבים וקיבוצים, כיפות גדולות וכיפות קטנות. פה ושם בנים דתיים לומדים עם בנות דתיות, במקומות אחדים יהודים דתיים לומדים עם יהודים חילוניים, ורק בקצה הביזאר יש מקומות בהם יהודים לומדים ביחד עם ערבים.

לבחירה בהפרדה יש מחיר

שלא יהיו אי הבנות. אני לא מציע להעתיק את שיטת החינוך האמריקאית לישראל. כנראה שזה לא מתאים לנו. אך גם יש גבול עד כמה אפשר לדבוק בהפרדה.

ילדים ומתבגרים מגדירים את הזהות העצמית שלהם. אינטראקציה עם "האחר" יכולה להפוך את החוויה הזו למשמעותית. אבל בשביל זה "האחר" באמת צריך להיות אחר.

נערה דתיה "רגילה" שלומדת באותו בית ספר עם נערה דתיה "ליברלית" שלומדת גמרא, זה לא חינוך מגוון, זה לא חינוך מעורב, זה לא שום דבר, זה כלום. ובכל זאת, איכשהו גם זה מצליח לעורר בארץ סערה.

בסופו של יום אנו צריכים לשאול את עצמנו, ממי בדיוק אנחנו כל כך פוחדים שאנו מבקשים לבנות לילדים שלנו כאלה חומות הגנה? והאם אנחנו עד כדי כך לא מאמינים בהם? ככלות הכול, לבחירה בהפרדה יש מחיר. תמיד ובכל מקום. בסוף זה חוזר. זה חוזר בצורה של ניכור, קיטוב, בורות, שובניזם וגזענות.

ובאשר למיסטר גריי והחצאית – זה מלך! הלוואי ירבו כמותו בישראל.

הכותב הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ילדים. המשפחה מתגוררת בקליפורניה באופן זמני.