דווקא עשינו מו"מ על השואה. ולא פעם אחת
המשבר עם פולין חילץ מפוליטיקאים הצהרות שלפיהן לא עושים סחר-מכר על השואה. השילומים, האיטלקים, האוסטרים ודרא"פ מלמדים אחרת
מנחם בגין בהפגנה נגד הסכם השילומים(צילום: Pinn Hans, לשכת העיתונות הממשלתית)
לצד הדיון ההיסטורי שהצית המשבר הנוכחי מול פולין מעלה הסוגיה גם שאלה הקשורה להתנהלות המדינית של ישראל, שאת הניסוח המדויק שלה סיפק בעבר ח"כ יאיר לפיד, שאמר: "על השואה לא עושים מו"מ". קביעה זו ראויה לבחינה מדוקדקת יותר שתכריע אם היא נאמרה בעיקר כסיסמה או שהיא מהווה עקרון מנחה בקביעת מדיניות החוץ הישראלית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מאז הקמתה נקטה ישראל במדיניות חוץ שהתבססה במידה רבה על "סתגלנות מוסרית", דהיינו, קידום אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים, גם כאשר המחיר להשגתם חייב גמישות, או יש שיאמרו, את זניחתם של עקרונות לאומיים ומוסריים הקשורים בתולדות העם היהודי. המקרה הבולט הוא "הסכם השילומים" שנחתם עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בספטמבר 1952, אך אפשר לזהות עוד כמה מקרים שבהם אפשר לזהות "מו"מ על השואה".
הראשון אירע מיד עם הקמת המדינה, בדמות המאמצים הדיפלומטיים להכרה מצד איטליה, מדינה שבזמן השואה הייתה בעלת ברית מובהקת של גרמניה הנאצית. האינטרס המדיני היה ברור: לא רק הכרה מצד מדינה אירופית חשובה, אלא גם כזו הקשורה בקשר הדוק עם הוותיקן, שייצג מאות מיליוני קתולים ברחבי העולם, והיה מסויג במיוחד משליטה ישראלית–יהודית במקומות הקדושים לנצרות. השגת האינטרס המדיני תורגם בפועל לטשטוש כמעט מוחלט של עברה הפשיסטי והאנטישמי של איטליה במלחמת העולם השנייה ולחיזור אחרי פקידי משרד החוץ האיטלקי.
שיאו של המאמץ היה שליחתה של עדה סירני, אלמנתו של צנחן היישוב אנצו סירני, שנרצח בדכאו, על מנת שזו תדבר על לבם של האיטלקים שיכירו במדינת ישראל. התגובה למאמצים אלו, אגב, הייתה מסויגת, ואיטליה השיבה שתעשה כן רק לאחר שמדינה אירופית חשובה אחרת תכיר בישראל.
מקרה נוסף קשור בסוגיית היחסים עם אוסטריה, ששנים 1944-1938 היוותה חלק אינטגרלי מהרייך השלישי. יחסים דיפלומטיים, גם אם בדרג משני, התקיימו בין ישראל לאוסטריה מאז מרס 1949. יחסים אלו אמנם זכו למידה של ביקורת מצד דעת הקהל הישראלית, אך זו הייתה רפה ולא השפיעה על הלחץ הדיפלומטי הישראלי להידוק הקשרים בין המדינות. נקודת שיא, או שמא שפל, נרשמה כאשר סרטים גרמנים, שהיו אסורים להפצה בישראל, הוצגו כ"סרטים אוסטרים".
הלאה. ב-1948 עלתה בדרום אפריקה "המפלגה הלאומית" שהנהיגה משטר אפרטהייד. משטר זה, שמנהיגיו היו בעלי עבר פרו–נאצי מובהק, גישש מאז שנות ה-50 אחרי קשר עם ישראל אך נענה בכתף קרה. המציאות השתנתה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר מדינות אפריקניות רבות ניתקו את יחסיהן עם ישראל. האכזבה הובילה את ישראל לחיקה של דרום אפריקה. לא עברו הנאצי של ראש הממשלה ג'ון פורסטר או האנטישמי של קודמיו בתפקיד, כמו דניאל פרנסואה מאלאן או הנדריק פרוורד, הפריעו למדינאים ישראלים להיפגש ולהדק את הקשרים עם דרום אפריקה.
ראש ממשלת פולין מגיב לדברי השר כץ (צילום: מתוך עמוד הטוויטר של ג'וני דניאלס)
מרחב נוסף שבו סימן שאלה מרחף מעלה הקביעה שלפיה "על השואה לא עושים מו"מ" מצוי בקשר של יחסי ישראל ומדינות באמריקה הלטינית כגון צ'ילה, ברזיל או ארגנטינה, שלאחר כניעת הרייך השלישי העניקו מקום מפלט או חסות, גם אם בשתיקה, לפושעי מלחמה נאצים שנמלטו מאירופה.
ארגנטינה, למשל, נמנעה בקביעות מלהסגיר פושעי מלחמה נמלטים שמצאו בה מקלט. מציאות זו היא שהובילה לחטיפתו של אדולף אייכמן על ידי ישראל ואפשרות הסגרה לא עמדה על הפרק.
לסיכום, מאז הוקמה המדינה לא היוותה השואה שיקול מהותי ומכריע בניהול מדיניות החוץ. הסיבות לכך רבות ומורכבות, ומקורן במצבה הביטחוני, הכלכלי והחברתי. יש שישפטו מדיניות זאת כאטומה ויש כפרגמטית, אך עובדה היא שמעולם לא היוותה השואה שיקול ממשי בהשגת יעדים ישראליים דיפלומטיים.
או כפי שניסח זאת ראש הממשלה דוד בן גוריון באסיפת מרכז מפא"י שאישרה מו"מ עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית על השילומים: "אנו לא נינזר מהעולם. ובעולם יש העם הגרמני הזה עם הנאצים שלו והרוצחים ועם התליינים שלו ועם הגטו שלו... לא נחרים אותם".
- ד"ר ליאור אלפרוביץ הוא עמית מחקר "קרן שפיגל" במרכז לחקר השואה ע"ש פינקלר באוניברסיטת בר אילן. מנהל פרויקט הוויזואליזציה של השואה, בצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. מרצה לתולדות השואה והנצחתה בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון - HIT
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר ליאור אלפרוביץ
מומלצים
