יש אנשים שהשפיעו על העולם, אך העולם מצידו היה עסוק מכדי לזכור. חלקם מדענים, חלקם מתכנתים, חלקם כלכלנים, ואחדים - מסוממים עם מכונת כתיבה. כזה היה קן קיזי,
שבלעדיו, ספק אם שנות ה-60 בארצות הברית היו צבעוניות ופרועות כפי שהיו. מתנגדיו הנחרצים של קיזי יאמרו: אומנם השפיע - אך לרעה. חסידיו האדוקים, לעומת זאת - אם יטרחו בכלל להגיח מהברים המחתרתיים, מערבי השירה וממסיבות הטבע - יסנגרו בוודאי על תרומתו של האיש יוצא הדופן לשחרורה של התודעה האנושית מכבליה. ואצלו, כל האמצעים היו כשרים.
יותר מכל התפרסם קיזי בזכות ספרו "קן הקוקייה", שבהמשך עובד למחזה מצליח בברודוויי ולסרט עטור שבחים בבימויו של מילוש פורמן ובכיכובו של ג'ק ניקולסון. הסרט הצליח לגרוף את החמישייה הנחשקת של האוסקר - הפרס לסרט הטוב ביותר, לשחקן ולשחקנית הראשיים, לבמאי ולתסריט - ובאופן מיידי זכה לתהילת נצח בקרב מעריצי תרבות הפופ ורובצי הסינמטקים כאחד. קיזי, אגב, הצהיר על שנאתו לתסריט, וסירב לצפות בתוצר המוגמר. הוא אף הרחיק לכת ותבע את ההפקה, אך בסופו של דבר בלע את גאוותו והסכים לפשרה משפטית.
בימים אלה עולה המחזה גם ב"הקאמרי", תיאטרון רפרטוארי מרכזי בישראל, אך כשהספר פורסם לראשונה ב-1962, השם קן קיזי החליק בגרון הבררנית של המיינסטרים קצת פחות. מבקרי ספרות אומנם ידעו להעריך אותו, והיו שהפליגו בשבחיו, אך התקשורת והפוליטיקאים השמרנים כינו אותו אז "הנביא של האסיד", והשוו אותו לחלילן מהמלין: בעוד שההוא מהמעשייה הגרמנית הוביל ילדים לאבדון באמצעות נגינת חליל, קיזי השתמש בכריזמה שלו כדי לסחוף את הנוער של ימי הפסיכדליה. היו כאלה שהאשימו אותו בהנהגת כת. היו גם האשמות גרועות מכך. הסופר לא מיהר להכחיש.
קיזי העיד על עצמו שהיה צעיר מכדי להשתייך לדור הביט, ומבוגר מכדי להימנות עם ההיפים. הביטניקים היו אמנים צעירים שהתרכזו בניו יורק בתחילת שנות ה-50, והתמחו בכתיבה אסוציאטיבית, בלתי ערוכה ואנטי-ממסדית. חגיגה ליברלית בלתי פוסקת של מילים, סקס והתנגשויות עם הצנזורה. את ההיפים, הדור היורש והמחשש, אין צורך להציג. קיזי מצא עצמו בין הכיסאות, ובדיעבד יש שמגדירים אותו כסוכן שתיווך בין שתי התקופות. הגשר.
הוא נולד ב-1935, רגע לפני שהעולם נשאב למלחמה ההרסנית ביותר ברזומה שלו, ובשנה שבה היטלר ביטל את חוזה ורסאי והורה על חימוש גרמניה. בחווה המשפחתית בספרינגפילד, אורגון, בכל אופן, החיים היו שקטים: משפחת קיזי גידלה חיות משק לצורכי חליבה, ולא הרבה קרה מסביב. עיקר עיסוקו של קן הצעיר לא היה ברעיונות חתרניים או חקירות פילוסופיות, אלא במישור הפיזי: הוא ואחיו בילו את ימיהם בציד, דיג ושחייה, לצד משחקי פוטבול. קן גם התמחה בהיאבקות ואף נחשב לכוכב מקומי בענף, בעל עתיד מבטיח.
כשהגיע לאוניברסיטת אורגון החל לגלות עניין גם בתיאטרון. במקביל התחתן עם אהובת נעוריו, נורמה פיי האקסבי, והתלבט בין שתי קריירות - של ספורטאי או של שחקן. בסוף נפל הפור: הוא קיבל מלגת כתיבה ששלחה אותו לאוניברסיטת סטנפורד, והחליט שמאבקו העיקרי יהיה בדף הלבן. שם, בפאלו אלטו שבקליפורניה, נכנס בחסות הממשל האמריקני לחדר שממנו יצא אחרת: דלוק.
וכך כתב קיזי עצמו בפתח "קן הקוקייה" על העשור שאיתו הוא מזוהה יותר מכל: "שנות ה-60 הפסיכדליות. אלוהים יודע שתהיה משמעותן אשר תהיה, היא בוודאי הרבה יותר מסמים, אם כי סמים הם עדיין מפתח לא רע לתופעה. אני אחזתי במפתח הזה. באופן חוקי, אפילו, אפשר להוסיף. כמעט פטריוטי, בעצם" (כנרת זמורה ביתן, תרגום: יריב ספיר).
חוקי? פטריוטי? קיזי לא משקר. באופן מפתיע, אחד הרגעים המכריעים בתולדות תרבות הנגד נולד דווקא תחת עינו המשגיחה של הממסד האמריקני, וביוזמתו. בשנת 1960 הממשל בארצות הברית החל לגייס מתנדבים, ובניסוי שנדמה כיום כמופרע אם לא מופרך, טפטף להם באופן מבוקר תרכובת חדשה ומסקרנת: חומצה ליסרגית דיאתילאמידית. ברבות השנים התפרסמה החומצה הזו בראשי התיבות שלה, LSD, והוצאה מחוץ לחוק. לצידה הוענקו לנסיינים בתשלום - 75 דולר לכל ביקור - גם מנות של קוקאין, מסקאלין, AMT, DMT ותפנוקים נוספים. המשותף לכולם: סמים המחוללים מצב דמוי פסיכוזה. המשתתפים התבקשו לתעד בפרוטרוט את אופן פעולת הסם על תפיסת המציאות שלהם ועל התנהגותם. שנים אחר כך משטרים ברחבי העולם כבר הבינו את הפוטנציאל הנפיץ של החומרים האלה, והחלו לרדוף את המשתמשים והסוחרים בהם. אבל זה קרה מאוחר מדי: היו מי שהציצו, נפגעו - והתאהבו.
את התודעה המבעבעת של קיזי בימים שלאחר הניסויים אפשר לתמצת במילותיה של כותבת אחרת, משלנו, יונה וולך: "אולי לא חזרת / ממסע אל אס די / שהתחיל מזמן / לפני שנים ארוכות / אדם יכול להיות / בשני מקומות / אחד בעבר / ואחד בהווה / אדם יכול להיות / בשני מקומות / אחד אצל אחר / אחד אצל עצמו". החוויות חסרות התקדים נטעו בקיזי סקרנות לגבי המושגים שפיות ושיגעון, ובייחוד לגבי הקו הדק והמחורר שביניהם. הוא מצא עבודה כתורן לילה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים, ושם צבר את החוויות שהיוו מאוחר יותר את הבסיס ל"קן הקוקייה". במחלקה פגש מטופלים שבהדרגה הצליחו לשכנע אותו שהם כלואים במערכת שבמקום לרפא אותם, מדכאת אותם.
באחת המשמרות, בהשפעת סם שמבוסס על קקטוס הפיוטה, קיזי חווה הארה רוחנית בדמות התגלות ספרותית: לפתע ראה מולו את הדמויות שעתידות לאכלס את "קן הקוקייה": המטופל המרדן רנדל פטריק מקמפרי, שמתקומם נגד המערכת ומבקש להנהיג מרד; האחות הדכאנית רטשד, חולת שליטה שנוטה לסדיזם; וצ'יף אינדיאני שתקן המציג עצמו כאילם, והתקשורת עימו היא בלתי מילולית. כמו כותבים אחרים, גם קיזי ראה באמריקנים הילידים פתח לאפשרות של חיים אחרים, שיונקים מהמקורות של האנושות ושל הטבע.
כך החלה להתגבש אצל קיזי האמונה שהשחרור של הפרט יכול - וצריך, ועוד איך צריך - לעבור דרך התנסויות בסמים פסיכדליים. הוא הרבה לכתוב בהשפעת LSD, ואת ערימות המלל ערך בבוקר, כשהתפכח. ספרו הבא Sometimes a Great Nation, שהוסרט אף הוא, עסק בתכנים דומים לאלה של ספרו הראשון - אותן שאלות שהיו עתידות להעסיק אותו עד סוף ימיו: המתח בין אינדיבידואליות, ציות אזרחי והתבוננות פנימית. למגינת ליבו של קיזי, הספר הצליח פחות מ"קן הקוקייה", ולא קנה לו אוהדים כמו יצירתו המונומנטלית. למעשה, החשש שלא יצליח להתעלות על "קן הקוקייה" ליווה אותו עוד עשרות שנים לאחר מכן, ובמספר הזדמנויות שיתף בכך עיתונאים שקפצו להתעדכן בעיסוקיו.
אך בחזרה לשנות ה-60 הנרקוטיות: אם מצאת את המפתח אל האושר, תשמור אותו לעצמך? חס וחלילה. בשלב הזה, כשכבר היה דמות מוכרת בתרבות האמריקנית, קיזי החליט לעזוב את הקן: הוא רכש אוטובוס ישן, מאלה שמסיעים ילדים לבית הספר, שיפץ אותו וקישט אותו בגרפיטי צעקני ויצא למסע מחוף לחוף בארצות הברית, כדי להפיץ את בשורת הסם (ובין השורות, גם לקדם את ספרו החדש). הוא גייס לשם כך קבוצת חברים שכינו עצמם "מרי פרנקסטרס", התעלולנים העליזים. וכמו כל קבוצת סטלנים שמכבדת את עצמה - אינטלקטואלים, מתוחכמים ואליטיסטים ככל שיהיו - הם העניקו לרכב החדש שלהם כינוי: "פארת'ר", ובעברית: "הלאה" או "רחוק יותר". באוטובס הסמים הנוצץ הם עשו את הדרך מקליפורניה לניו יורק סיטי ובחזרה.
בתום המסע התיישבה הקבוצה באזור מפרץ סן פרנסיסקו, סביבת מגוריו של קיזי, ושם נערכו החגיגות שזכו לשם המדעי משהו Acid Tests. החוגגים היו מקבלים כוס של מיץ קול-אייד (מיץ פירות תעשייתי שמשווק בעיקר כמוצר לילדים) מהול ב-LSD. הייתה זו ספק מחווה ספק עקיצה לניסויים שערך הממשל האמריקני עצמו שנים לפני כן. עם באי האירועים נמנו גם אמנים, בהם חברי להקת הגרייטפול דד שהיו אז בתחילת דרכם המוזיקלית.
לצד הספרים שכתב, קיזי זכה לתהילה גם כגיבור ספרו של טום וולף, כותב אמריקני נערץ אחר, שנודע בחליפתו הלבנה תמיד, בתסרוקתו המהודקת - ובמוניטין של מי שהמציא מחדש את העיתונות. ב-1968, בזמן שבצרפת רוח המחאה דחפה סטודנטים להצית ניידות משטרה ברחובות פריז, וולף הוציא תחת ידיו את אחד המסמכים החשובים ביותר של הסיקסטיז, The Electric Kool-Aid Acid Test, שמגולל את הרפתקאותיהם של קיזי ושות', ולא חוסך מהם את שבטו: בספר מצטייר קיזי באופן נלעג למדי, כמעין מנהיג דתי חסר כל עומק, אשר במקום לעסוק בשאלות מהותיות ורוחניות מחלק לחסידיו חומרים מאלחשים המאפשרים להם לשקוע עמוק יותר אל תוך עצמם.
קיזי מתואר בספר גם כאדם רעב לתשומת לב, שדווקא ניזון מהביקורות נגדו. אם אפשר, למשל, להתייצב על גג האוטובוס עם חליל ולהזין את תדמית החלילן הסוחף - מה טוב. הספר של וולף, אגב, השתמש בשפה ניסיונית, פרועה ובלתי קונבנציונלית בעצמה, שניסתה לשקף דרך הסגנון את מושאי הכתיבה. קראו לזה ניו ג'ורנליזם.
קיזי הפך לכוהן של התקופה, לצד דמויות כמו אלדוס האקסלי וטימותי לירי. האקסלי, סופר ומשורר בריטי, העלה על הכתב עדויות אישיות על שימושו בסמים וחיבורו המפורסם ביותר על סם המסקלין, שנקרא "דלתות התודעה", הפך למעין ספר הדרכה עבור המתעניינים בתחום. הוא גם העניק את שמו ללהקת "הדלתות", שחוויות מיסטיות לא היו זרות לחבריה. לירי היה הצלע המדעית של המשולש הזה: הוא היה פסיכולוג קליני, איש סגל באוניברסיטת הרווארד, שטען שלשימוש בסמים פסיכואקטיביים יש תועלת פסיכולוגית וניהל מחקרים בנושא. בצירוף הוגים ואמנים אחרים, בהם גם הסופר האנטר אס. תומפסון, אפשר לומר שאלו היו האנשים שתרמו יותר מכל אחד למיתוגם של ה-LSD ודומיו ככלים לשחרור האדם בתקופה המודרנית, והביאו אותם למיינסטרים. אם לא על פי החוק, לפחות בעיני התרבות. השפעת רעיונותיהם מורגשת בכל מקום: בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, במוזיקה, באמנות המוזיקלית, בפילוסופיה - וכן, כנראה שגם בסמי הפיצוציות.
באופן אבסורדי למדי קיזי, שהיכרותו המעמיקה עם הסם נערכה בשידוכו של הדוד סם, נעצר ב-1966 על ידי המשטרה בשל החזקת סמים, ובהם מריחואנה. בתגובה שסבירה רק לאדם כמוהו, הוא זייף מכתב התאבדות ונמלט למקסיקו. במילותיו של קיזי עצמו: "זה היה מוזר, אבל כפי שאמרתי, היו אלה שנות ה-60". לבסוף חזר לארצות הברית, הורשע ונשלח לחצי שנה של עבודה בחווה. למסע הבא של הפרנקסטרס, הפעם לפסטיבל וודסטוק ב-1969, כבר החליט שלא להצטרף - והוכיח שלפעמים השלטון דווקא יודע איך להשתיק את הילדים המופרעים של הכיתה.
במקביל לתרומתו להיסטוריה של המאנצ', קיזי גם תחזק נישואים יציבים והספיק להביא ארבעה ילדים לעולם - שלושה עם אשתו פיי ואחת עם ידידה, בהסכמת הראשונה. אחרי שנפרד מהפרנקסטרס בחר להתרחק מאור הזרקורים, והתיישב עם משפחתו בחווה של אביו באורגון. משם המשיך לפרסם סיפורים קצרים, ספר ילדים ומאמרים, ולימד קורס באוניברסיטה המקומית. הוא גם שב לתחביבו הישן, היאבקות, הפעם כמורה בבתי ספר. קיזי התמסר לחיים הקהילתיים והשקטים - בחצר שלו עמדה כבשה כחיית מחמד, ונדמה שבסופו של דבר מצא את השקט הפנימי דווקא במקום שממנו יצא מלכתחילה למסע. כמו באגדה מסיפורי "אלף לילה ולילה", הוא היה צריך לטייל בכל העולם כדי לגלות שהאוצר היה טמון כל הזמן בחצר ביתו. בעשורים הבאים מיעט לכתוב, ובשנות ה-90 פרסם שני רומנים נוספים שלא זכו לתהודה רבה. בשנת 2001, ב-10 בנובמבר, מת בבית החולים באורגון בעקבות ניתוח כושל שנועד לטפל בסרטן הכבד. בן 66 היה במותו. מואר.
פורסם לראשונה: 08:11, 23.02.19
