"ואז הגיע ילד": פייר? הפחדתם אותנו
סדרת הדוקו מלווה זוגות בשנה הראשונה שלאחר לידת הילד הראשון, וחושפת את הצדדים הפחות יפים של ההורות: לא עוד חוויה שכולה אהבה ועונג, אלא זוגיות במשבר, רצון להתבודד ועייפות. זהירות: "ואז הגיע ילד" עושה שירות חשוב, אבל בדרך גורמת לרחם להתכווץ, ולאו דווקא מרצון ללדת
עד לא מזמן שלט קונצנזוס מאוד ברור בנוגע לחיים אחרי המוות. זה קורה לכולם וחיים עם זה. זהו. אלא שבעשור האחרון משהו משתנה, ויותר ויותר אנשים שעוברים צד שורדים, ואפילו חוזרים כדי לספר. עוד עדויות מצטברות, והן מספקות מושג ריאלי על מה בדיוק מתרחש שם, ביקום המסתורי והבלתי הפיך הזה. סליחה, אמרתי החיים שאחרי המוות? התכוונתי לחיים שאחרי הילד הראשון.
"ואז הגיע ילד", סדרת דוקו בת ארבעה פרקים שעלתה אתמול (א', 21:00, HOT8), מבקשת לבדוק מה קורה לזוגות בשנה הראשונה אחרי לידת הילד הראשון שלהם, והיא תוצר מתבקש של השינויים שעוברים שני הדורות האחרונים בכל מה שקשור בהורות וגידול ילדים. מכירים את הבדיחה הזאת על הנשואים שמתעקשים לחתן את כל החברים הרווקים שלהם, ורק אחר כך מתברר שהם פשוט רצו פרטנרים להפלגה על הטיטאניק?
עד לפני עשור או שניים, התפיסה החברתית המקובלת לגבי הבאת ילדים לעולם היתה שמדובר בחוויה שכולה עונג של נתינה ואהבה אינסופית, רגעי קודאק שמצטלמים יפה לפייסבוק או שפשוט עושים את זה כי ככה צריך ולא חופרים בזה יותר מדי. לאט לאט חדרו גם קולות שהעזו בחוצפתם להתלונן ולטעון שלא הכל דבש. גידול ילדים היא חוויה תובענית ושואבת, לא תמיד מתגמלת, ושיש - רחמנא ליצלן - אפילו אנשים שמתחרטים שהביאו ילדים לעולם או כאלה שנמנעים מהשיעבוד מלכתחילה. סיבות לא חסר, ומדובר בתוצאה של כמה מגמות - על קהילה תומכת כבר מזמן אין מה לדבר ברוב המקרים, גם תמיכה משפחתית לא תמיד מתאפשרת.
עוד ביקורות טלוויזיה:
מצד שני, השינוי בתפיסה ההורית (פעם ההורים היו במרכז והילדים התבקשו להתיישר בהתאם והיום הם נתבעים להעמיד את הילדים במרכז ולהעניק מעצמם הרבה יותר) מול המגמה ההפוכה מבחינה אישית (סיפוק אישי זה הדבר הכי חשוב, אינדיבידואליזם הוא הכרח ולא מותרות) מכניסים הרבה הורים לסחרור. תוסיפו לזה את הלחץ על שני ההורים ברוב המשפחות לצאת לעבוד ואת השינויים המתהווים בתפקידים המסורתיים של גברים ונשים וקיבלתם יחידה משפחתית מתוסכלת, מופתעת ועייפה שמגששת את דרכה ומתחננת לעוד קצת שעות שינה.
כמי שנמצאת מרחק של חודשיים-שלושה מהאירוע המכונן שנקרא ילד ראשון, אני יכולה לדווח שלפחות שני הפרקים הראשונים עושים את העבודה, כלומר מפחידים למדיי. עם כמה שהתרגלנו לאנשים שחושפים את עצמם מול המצלמה, שלושת הזוגות שקובצו לטובת הסדרה מרשימים בנכונות שלהם לחשוף את עצמם לא רק בראיונות אלא ברגעי ההתרחשות עצמם, בין אם אלה קרעים במרקם הזוגי, רגעי משבר הוריים ווידויים כנים להכאיב על התשוקה שנעלמת ומתחלפת בתשוקה להיות לבד. שני הפרקים הראשונים מכים בצופה ללא רחם ברמה שתגרום לרחם הוירטואלית שלו להתכווץ ולהסתכל לצד השני. השמועה אומרת שבפרק הרביעי מגיעה סוג של נחמה. אולי הם מצליחים סוף סוף לישון.
