"אבודים": בלוטת הדמעות עובדת שעות נוספות
צופית גרנט הצליחה לשכלל את הפורמט של "אבודים" לאורך השנים ולהפוך מוטיבים של הזנחה והתעללות בילדים לאמירה חברתית רחבה. אז כן, קיימים עדיין רגעים בהם היא לוחצת יותר מדי, ומנסה לגרום לצופים לבכות בכוח, אבל המינון שלהם נמוך והתוצאה מאוזנת ומרגשת
עונה 11 לא הולכת ברגל. לאורך העונות שקדמו לה גרנט שכללה את הפורמט והתאימה אותו לאישיות שהיא מביאה איתה למסך, והצופים יודעים מה הם עומדים לקבל. החשודים הרגילים – דמעות, תגליות מסעירות, מלחמה בבירוקרטיה האכזרית, תמיד יש מישהו שצועק עליהם ברחוב – נוכחים גם בפרק שפתח את העונה, בו ליבי, ילדה מאומצת ממוצא רוסי, עלתה לארץ בגיל שש ועכשיו מחפשת את ההורים שלה שנשארו ברוסיה.
גם הפעם "אבודים" חותרת אל הקתרזיס, איחוד המשפחות על הטוב והרע שבו, אלא שהפעם הסיפור הוא קצת שונה – לליבי אין זכרונות משנות הילדות בהן שהתה עם המשפחה הגרעינית שלה. יש לה זכרונות יד שנייה מסיפורים שסיפרה לה אחותה הגדולה או כאלה שזכרה כשהגיעה לארץ ואז נמחקו, וגם אלה הם רסיסי תמונות שהעדיפה להדחיק. היא גם לא זוכרת את השפה הרוסית שהיתה השפה היחידה שדיברה עד גיל שש (למרות שהריש הגרונית נשארה), או במילים אחרות, אין לה למה להתגעגע, אין לה על מה להתרפק, אין לה את המוטיבציה שהתרגלנו לחבר לסיפורים מהסוג של "אבודים".
עוד ביקורות טלוויזיה:
נדמה שרוב הסיפורים ש"אבודים" מלווה מכילים מוטיבים מסיפור החיים האישי של גרנט, שהופרדה מהמשפחה שלה בגיל צעיר ועברה התעללות מינית אבל הפעם נדמה שמדובר בדמיון הרב ביותר. ההזנחה וההתעללות שליבי התמודדה איתם בילדותה הם קצה חוט לאמירה פוליטית-חברתית רחבה הרבה יותר, וגרנט מן הסתם מציפה אותה לא בפעם הראשונה. כמובן שגם כאן יש את הרגעים בהם גרנט לוחצת קצת יותר מדי, אבל הם משובצים במינונים נמוכים יחסית, והעובדה שהגיבורה של הסיפור שלה מאופקת רגשית מאזנת את הסיטואציה. ריבוי החומרים מאפשר לסיפור להתקדם בלי הצורך למלא חללים בחומרים טלנובליים ככה שבסך הכל "אבודים", עם חמשת הפרקים החדשים שלה, בהחלט עשויה לייצר אצל רשת 13 והצופים שלה הרבה דמעות, אבל הפעם מהסוג הנכון.
לפנייה לכתב/ת 
