הכהניסטים הוכיחו שבחברון הטבח משתלם
חבורות מעריצי ברוך גולדשטיין מסתובבים בעיר, מקללים, מרביצים ויורקים, ומהצד מביטים חיילים אובדי עצות. ועכשיו נציגיהם בדרך להיכנס לכנסת
מספר 3 ברשימת המפלגה לכנסת נכנס אל מערת המכפלה וירה. הוא רצח 29 מתפללים ופצע 125 נוספים לפני שהרגו אותו. זה קרה לפני 25 שנה בדיוק, והרוצח היה ברוך גולדשטיין, חבר רשימת "כך" לכנסת ונציגה במועצת קריית ארבע. ב-25 השנים הללו ניסתה ישראל לדחוק את כהנא לחברון, לגדר אותו שם, אבל בחלוף רבע מאה, הגיע הזמן להודות שהתבדתה התקווה להפריד בין המתרחש בחברון למתחולל בישראל הריבונית. כהנא עדיין חי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אני זוכר עדיין את המתנחל שלקח אותי – טירון שהוצב באזור חברון – לחפש ערבים שמנסים לפתות יהודיות. לא הרשימה אותו החלטת הממשלה להכריז על "כך" ו"כהנא חי" כתנועות טרור. הוא חי בשטחים, ושם הטבח משתלם עד היום. רחוב השוהדא בעיר, שהחל להיסגר לתנועת פלסטינים לאחר הטבח, סגור עדיין. בלחץ הכהניסטים גם נותרו על כנן מגבלות התנועה שהוחרפו במהלך האינתיפאדה השנייה, והן חיסלו סופית את מרכזה של העיר הפלסטינית השנייה בגודלה בשטחים.
בחשבון פשוט היה נראה שבעוד שבישראל הדמוקרטיה ניצחה, כשבתגובה לפשע הנורא הרחיקה את קיצוני גזעניה ממוקדי ההשפעה, הרי שחברון, על יותר מ-200 אלף תושביה, הפסידה. כך, בעוד האזרח איתמר בן גביר הורשע בהחזקת חומר תעמולה של ארגון טרור, המתנחל החברוני בן גביר נהנה מהגשמת חזון הטרנספר. הוא יכול ללכת ברחובות ליהודים בלבד, מאובטח על ידי חיילים, שליט ברחוב שרוקן מתושביו.
בימים שבהם פועל ראש הממשלה למען כניסת "עוצמה יהודית" לכנסת, אפשר להתעלם מהשקר הישן של "סיפוח השטחים", ולהודות באמת: אלו השטחים שמספחים את ישראל, לא להיפך. חברון בלעה את כולנו.
לא מקרי ששלושה מארבעת בכירי מפלגת הכהניסטים באים מחברון: בנצי גופשטיין, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר - שתמונת הרוצח גולדשטיין תלויה בסלון ביתו, שהתגאה ב-1995 ש"הגענו אל הרכב נגיע גם אל רבין". הם מייצגים נאמנה את רוחם של קומץ המתנחלים בחברון. עתה הם מזהים את ההזדמנות להשליט את ערכיהם על מדינה שלמה. בתמיכת ראש הממשלה ובחסותו עלולה הקואליציה הבאה להישען על שניים מנציגיהם.
הפער בין עוצמת הסערה שהתעוררה בקרב השמרנים שביהדות התפוצות לבין הפיהוק היחסי שבו התקבל אצל מקביליהם הישראלים, נעוץ במידת המעורבות השונה בתחזוקת הכיבוש. בעוד ששם עוסקים הארגונים היהודים במתן מטרייה דיפלומטית כללית להמשך הכיבוש, אצלנו שולחים את הבנות והבנים להשליט משטר צבאי על מיליוני אנשים. כששם מודאגים מהשפעת החיבוק הממלכתי לגזענות על מאבקם באנטישמיות, כאן רובנו שבויים בכיסוי הצלקות והצדקת המחירים שמשלמים דורות של חיילים שנשלחו לשמש שומרי ראש פרטיים לקומץ מתנחלים.
שנים עברו מאז שסיירתי ברחובות העיר כחייל, והיום אני מסייר בה שוב, כחייל ששבר שתיקה. חבריי ואני לקחנו לשם אלפי ישראלים, ששוב ושוב המומים נוכח חבורות הכהניסטים שמסתובבים בעיר, מקללים, מרביצים ויורקים, ולצדם חיילים אובדי עצות; ראיתי אלפים מנסים לעכל לראשונה בחייהם את אמצעי השליטה שלנו – את הסגר, הרחובות הסטריליים, הפלישות הליליות לבתים – דברים שכל חייל קרבי מכיר, ועדיין איכשהו כמעט שלא מוכרים למי שלא היה שם.
אני חוזר לחברון כי השיעור שהיא מלמדת אותנו חשוב: לא ניתן, ואסור לנו, להפריד בין המתרחש בסמטאותיה לבין עתיד המדינה. חברון מחלחלת פנימה. וכדי שעיר האבות לא תמשיך לפגוע בעתידנו, תוצאת הבחירות הקרובות צריכה להוביל להחלפת דיסקט. כי כרגע, וכבר לפחות 25 שנים, חברון – ולא ישראל – לפני הכול.
- אחיה שץ שירת ביחידת דובדבן כלוחם ומפקד, ומנהל כיום את מחלקת התקשורת של "שוברים שתיקה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
