ליעד שהם כתב על הפליטים - עכשיו הוא כותב על האינסטוש
מי שזכה לכינוי "ג'ון גרישם הישראלי" בכלל לא קורא את הספרים של עצמו, ומזגזג בין הכתיבה לבין כובעו המשפטי: "אני צריך את הספרות כדי לעבוד כעורך דין - ולהפך", הוא אומר בריאיון ל-ynet. אחרי הצלחת הסדרה שכתב, "עיר מקלט", הוא מתרחק מהעיסוק במבקשי מקלט ומתנחלים, ומוציא ספר שלישי לבני נוער
ליעד שהם נמצא בשיא שלו, לעת עתה: מי שכבר זכה בעיתונות הישראלית לכינויים "ג'ון גרישם הישראלי", ו"סופר המתח המצליח בישראל", מוכיח שהכתר אכן הולם את ראשו. מאז 2001, תוך 18 שנים, הספיק להוציא לאור 19 ספרים, כמעט בכל הז'אנרים שיש לפרוזה להציע: ממוארים וקבצי סיפורים דרך ספרי מתח וספרי ילדים ולאחרונה גם רומנים לנוער. "סוף המשחק", השלישי בטרילוגיית "תיק נוער" (הוצאת כנרת) וספרו האחרון עד כה, הודפס בתחילת השנה. בה בעת, ספרו "תיק מקלט" עובד על-ידי yes לסדרת טלוויזיה שהתחבבה על ידי הקהל והמבקרים (גם ספר הילדים שלו, "אבא בונה עוגה" הפך לסדרה) - ובימים אלה הוא עובד יחד עם תיאטרון "גשר" על עיבוד בימתי לספרו "משפט חוזר". עם כזה לוח זמנים צפוף, כמעט קשה להאמין לשהם כשהוא מזכיר שהוא מנהל קריירה מקבילה כעורך דין. "חיים כפולים", הוא מכנה את זה, בכותרת שיכולה הייתה להתנוסס בטבעיות על אחד מספריו. ואכן, הוא הספיק כפליים ממה שמספיקים רבים עד גילו, 46.
"מכיוון שאני גם עובד כעורך דין, אין עליי לחץ כלכלי לכתוב. ההספק הזה הוא כולו תשוקה", הוא אומר, "אני אוהב לכתוב, כשאני מסיים ספר אני שמח להתחיל את הספר הבא". בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, הוא לא יוצא לחופשות מיוחדות לשם כתיבה, בבקתה מבודדת במצפה רמון או ביערות הכרמל. הוא מדלג מבית המשפט לשולחן הכתיבה, הלוך ושוב. "אני כל הזמן גם וגם. גיליתי עם השנים שככל שאני עמוס יותר, ככה אני פרודוקטיבי יותר. ואני חייב לומר, זה עניין אישי שלי וקשור למבנה אישית, אני לא חושב שהייתי מצליח באחד מהם בלי השני. כלומר אני צריך את הספרות כדי לעבוד כעורך דין, ולהפך".
"אני חושב שזה לא היה בריא לי לשבת כל היום בבית ולהתעסק עם דמויות מומצאות. העובדה שאני יכול לצאת החוצה ולפגוש אנשים אמיתיים ולהתעסק עם בעיות אמיתיות מאוד עוזרת לי להיות סופר. ולהפך, אני חושב שעריכת דין זה מקצוע שאני מאוד מאוד אוהב, אבל הוא מקצוע מאוד קשה במידה מסוימת וגם שוחק, ואני חושב שהעובדה שיש לי מקצוע נוסף, מסייעת לי להיות עורך דין יותר טוב".
לא בא לחנך את הקהל
אם עד לאחרונה שמו היה מוכר בעיקר בקרב לקוחות חנויות הספרים ואנשי הפרקליטות, כעת שמו עשוי לצלצל גם בקרב חובבי הבינג', כשהוא מתנוסס בכתוביות הפתיחה של "עיר מקלט" לצד מלי לוי, חני פירסטנברג, דביר בנדק, נתי רביץ ונוספים. אבל למען האמת, כשהתחיל לעבוד על התסריט לסדרה עם עוזי וייל, הם הרגישו שהם לוקחים סיכון: הספר "עיר מקלט", שעוסק בחייהם של המהגרים האפריקנים בדרום תל-אביב, ובתעלומת הירצחה של פעילה למען הפליטים, יצא בשנת 2013. אי אפשר היה להיות בטוחים אז שהסוגייה תישאר בכותרות גם שש שנים לאחר מכן. "היה נדמה שאולי הסדרה תהפוך ללא אקטואלית. כשהתחלנו לעבוד, אמרנו שבטח כבר ימצאו לדבר הזה פיתרון, אבל לא. זה דבר שחי קיים ובועט אצלנו בחברה, וגם לא נראה שזה יעזוב אותנו בזמן הקרוב", אומר שהם.
במהלך העבודה על הספר, שהם, מאמין גדול בעריכת תחקירים, צבר ותק בשכונת נווה שאנן ושכונותיה, ושוחח עם כל מי שנקרו בדרכו: המהגרים מהארצות השונות, התושבים הוותיקים, אלה שנאבקים בגירושם ואלה הפועלים למען זכויותיהם. כמספר הבריות, מספר הדעות. "כשאני עושה תחקיר אני תמיד שואל את עצמי שאלה, ואז כשיש לי את התשובה לשאלה הזו אני מפסיק את התחקיר. והשאלה היא: מה בסיטואציה החברתית איפשר את הרצח, או את הפשע".
ואכן, על אף ששהם מכריז שבספרי המתח שלו "העלילה היא המלכה", הוא גם סבור שהז'אנר שבו התמחה, מספק הזדמנות נוספת, "לספר סיפור שהוא יותר גדול מהסיפור עצמו". יותר משהוא מבקש להוכיח טענה כזו או אחרת בנוגע למציאות, הוא מבקש לפרוש אותה בפני הקהל שלו, על מורכבותה. "הספרים אצלי מוצגים מהרבה נקודות מבט. אני מאוד מקפיד לא לבוא עם אג'נדה חינוכית, ולהגיד - חברים, בסופו של דבר, זה מה שאני חושב". לפיו, סופרים שבאים עם אג'נדה מוכנה - כמו לדוגמה ג'ון גרישם בספריו האחרונים, פוגמים בחוויית הקריאה של הקהל.
"הרבה פעמים כשאתה מסתכל על סיטואציה חברתית אתה לא מקדיש לה הרבה מחשבה. אתה מקטלג את האנשים שהם חלק מאותה סיטואציה חברתית על פי דעות קדומות שהיו לך. ספרות בכלל וספרות מתח בפרט זו הזדמנות מצויינת ללמוד על סיטואציה לעומק. לראות את האנשים שמרכיבים אותה". אך כשתפיסת עולמנו מורכבת שכבה אחר שכבה מדעות קדומות ומסטראוטיפים, קל למעוד - ולפעמים זה קורה גם לשליח. "גם אני חטאתי בדבר הזה. כשהתחלתי לכתוב את 'עיר מקלט' או את 'למראית עין' (ספר של שהם שעוסק במתנחלים. י.פ) - ומבקשי מקלט ומתנחלים זה באמת שני עולמות נפרדים - הייתה לי בראש עלילה מסוימת, שנבעה כל כולה מהעובדה שלא ידעתי שום דבר לא על אלה ולא על אלה. וככל שהעמקתי ולמדתי והכרתי את הפרטים, העלילה פשוט השתנתה. מה שחשבתי לכתוב בהתחלה, נשמע לי מופרך לחלוטין".
שהם מוצא גם השראה במישור האישי כשהוא פוגש את מושאי כתיבתו. "אתה לא יכול שלא להעריך את הלהט של אנשים שיש להם אידיאולוגיה מסוימת, והם מאמינים בה ומוכנים להקריב את חייהם המשפחתיים, ולשלם מחיר חברתי אמיתי על האמונות שלהם. אז גם אם אתה לא מסכים עם זה, אני מאוד מתרשם מאנשים כאלה", הוא משתף. כנראה שהתלהבותו מדבקת, כיוון שלפיו, קיבל אך ורק תגובות חיוביות על הספר והסדרה "עיר מקלט", שעוסקים בסוגיה נפיצה מאוד - כזו שגוררת תגובות אמוציונליות, ולא פעם משולחות רסן, מקרב הציבור הישראלי ופוליטיקאים כאחד. "כשאתה מציג את הבעיה על כל רבדיה והמורכבות שלה, ולא בא עם איזושהי אג'נדה, אז גם התגובות יהיו אחרות", שהם מאמין.
אז הספרות עובדת.
"נכון, הספרות עובדת. הרבה פעמים אני חושב שאולי הספרות או האמנות תשפיע על המציאות, כי באמת כשאתה קורא ספר, כשאתה נכנס לבעיה לעומק, אתה פוגש גם את אלה וגם את אלה, ורואה מה מציק לאלה ולאלה, ורואה שבשני הצדדים הטענות קבילות. אתה נוטה חסד לאותם אנשים".
בעוד שבספרי המתח שלו שהם מקפיד לתכנן את הסוף מראש - ולחתור כלפיו בנחישות, בסיפור חייו שלו לא כך היה. כילד או כנער, מעולם לא חלם להיות סופר. אחרי שלמד תואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, רצה לעשות טיול לחו"ל - ואכן טס, אך לטיול של "חנונים", במילותיו שלו. כיעד הוא בחר את בית הספר לכלכלה של לונדון, שם עשה תואר שני. בשובו לארץ, החל לעבוד כעורך דין, ומצא עצמו מעלה את זכרונות באופן ספונטני, על בלוק דפים צהוב, שכבר הזכיר בריאונות עבר. כיוון שהתבייש להראות את כתביו למכרים, החליט לשלוח אותם לאנשים נטולי השם והפנים שישבו בהוצאות הספרים, וכך נולד ספרו הראשון, "לונדון בפיתה".
העורכת אמרה: "לא נתת כבוד לקוראים שלך"
20 שנים לאחר מכן, כשניגש לכתוב ספרי נוער, היה צריך לפלס את דרכו מחדש. לכאורה, היה ברור לו מה עליו לעשות: להתאים את שפתו ועלילתו לבני נוער. דהיינו, לרדת לרמתם. אבל לא כך. "כשהתחלתי, זו הייתה טעות שעשיתי", הוא מודה, "כששלחתי את ההתחלה להוצאת הספרים, מיכל פז, שעורכת את ספרי הנוער שלי, חזרה אליי ובגדול אמרה לי שזה כתוב לא טוב: 'לא נתת את הכבוד לקוראים שלך, אתה התיילדת'".
אז שהם חזר ללפטופ, וכתב את הספר הראשון בסדרת "תיק נוער" מחדש כמעין ספר מבוגרים, שגיבוריו הם בני נוער. מה בכל זאת שונה? הקצב המהיר יותר, ועולם המושגים. "כשהתחלתי לכתוב את תיק נוער, הגיבורים כל הזמן הסתכלו בשעון כדי לבדוק מה השעה. בני נוער אמרו לי, תסתכל, אנחנו לא עונדים שעונים יותר", הוא מספר. גם שפתם של בני הנוער עשתה דרכה אל תוך הספר: המילה "אינסטוש" מופיעה כבר בפרק הראשון של הספר הראשון בסדרה.
וכפי שבעבודה על ספריו הקודמים פגש מתנחלים או מבקשי מקלט, התחקיר על סדרת "תיק נוער" כללה מפגש עם מתבגרים. שהם גילה כי לא כל כך קשה לו להיכנס לראש שלהם. "אף פעם לא הייתי מבקש מקלט, אבל הייתי נוער" הוא אומר, "חלק מהדברים שראיתי ושמעתי אלה גם דברים שאני עצמי התלבטתי בהם כשהייתי בן 15 ו-16. מהבחינה הזו נכון, העולם השתנה, אבל נפש האדם לא כל כך השתנתה. וגם כשאני שומע אותם מספרים לי על הספר, אני שומע הרבה מאוד הזדהות בנקודות שאם הייתי צריך לכתוב את הספר לגבי בני נוער בתקופתי, זה היה אותו הדבר". ובני הנוער יודעים להעריך: "אני מקבל מיילים כמו שבחיים לא קיבלתי ממבוגרים, ובטח לא בסגנון שקיבלתי ממבוגרים. רמת ההתלהבות. יותר אישיים, יותר מתלהבים, אני מאוד מאוד שמח שהצלחתי לעשות משהו".
נדמה שלהספק הגדול של שהם לא תורמת תשוקתו בלבד, אלא גם גישתו הבריאה ליצירתו. עורך דין ליעד שהם יודע לשים דברים בפרופורציות. את ספריו, למשל, הוא לא קורא שוב. בשביל מה? "תראה, תמיד יש מה לשנות ומה לשפר. והרבה פעמים כשאתה קורא טקסט אתה אומר אולי יכולתי את זה לשנות, את זה לשנות. והספר כבר יצא, הוא לא ברשותך", הוא מסביר. גם כשהוא ניגש לעבד את ספריו לסדרות או הצגות תיאטרון, הוא נוקט בגישה נדירה בקלילותה. "הכל נעשה מתוך דיאלוג", הוא מתאר את שיטת העבודה, "אתה מבין שלא כתבת את התנ"ך, אז זה מוביל לפתיחות. יש משהו מרענן בשינויים".
אם הייתי ניגש אליך כשהיית סטודנט בלונדון, ושואל אם עוד 30 שנה תרצה להיות מחבר רבי מכר או שופט בעליון, מה היית מעדיף?
"אם היית אומר לי את הדבר הזה לגבי רבי מכר, זה היה נשמע לי כמו משהו דמיוני. זה כמו שהיית שואל אותי אם הייתי שמח לזכות בריצת 100 מטר באולימפיאדה. זה משהו שהיה ממש ממש רחוק ממני", שהם משיב. "אם ניכנס לניתוח פסיכולוגי בשקל, אולי זה משהו שמאוד רציתי, אבל לא הודיתי בפני עצמי שאני רוצה, כי לא חשבתי שאני מסוגל. בסופו של דבר, מאוד חשוב לי לומר - ברגע שהתחלתי, כבר לא יכולתי להפסיק. זה כמו שאתה מגיע לדייט עם אפס ציפיות אבל בסופו של דבר יש התאהבות ממבט ראשון, ואתה אומר לעצמך - איך אני ניהלתי את החיים שלי בלי האישה הזו, ועכשיו אני כבר דבק בה, ולא יכול יותר לחשוב על החיים שלי בלעדיה. זה פחות או יותר מה שקרה לי".
