למה הישבן החטוב שלה כל כך מכעיס אותי?
היו ימים בהם גם לי היה תחת כזה, חצוף וצעיר ומלא בנעורים, והייתי רוקדת כל יום במקום אחר, מתפארת בעלומיי ומחייכת חיוך של מי שרק מתחילה את המסע הזה כאן והיא פה כדי לנצח, כדי לטרוף את החיים. ואני שונאת אותה, את הרקדנית העולצת הזאת, דווקא כי היא כל כך מזכירה לי את עצמי
אני מתקשה להסיר את המבט מהישבן העגול והחצוף שלה, ישבן שזוף בצבע ברונזה בהיר, בועט ורוטט את נעוריו החוצה, זורח לו מבעד לשמלה השקופה והלבנה שהיא לובשת. ברקע מוזיקה קובנית של זמר נטול שיניים ועייף מאלכוהול, והיא, יפה וצעירה, שילוב של לילית מפתה עם טינקרבל התמימה, מביטה במצלמה כשהיא צוחקת ורוקדת על שפת הבריכה. ככה, בלי מצפון היא מתעללת בי, מכה בי שוב ושוב.
מתי קנאה הופכת מרגש שלילי לחיובי?
קנאה בין בני זוג: הרסנית או חיובית?
ואני, חצי מוקסמת-חצי מזועזעת, מוצאת את עצמי אומרת בקול, "אוף, דור של זונות, הדור הזה, כולן עם הטוורקינג והלשון. מה נהיה פה? בימבו-לנד? מה הן לומדות בתיכון? שרמוטולוגיה?". אני יוצאת מהאינסטגרם ומקפידה לצאת מכל שאר האפליקציות הפתוחות, כאלו שאני באה להתריס כנגד כל הקידמה המחללת הזאת. "למה את נסערת?", שואל אותי האיש שסופר ימים איתי. כמו ארמגדון מפוחד אני סופרת את השנים לאחור, מחשבת את המסלול לקראת המפץ הגדול, שחרור החללית האיומה 'מנופאוזה'. אלוהים ישמור, עוד שלוש שנים בלבד אהיה בת 50! ויוסטון, יש לנו בעיה, יש לנו פאקינג בעיה.
"רוצה לדעת למה הוא מחרפן אותי, התחת המושלם הזה?", אני מטיחה בו, בטכנאי החמוד מנאס"א שאוהב אותי ולא מבין מה עובר על החללית המשוגעת שלו, "בגלל שהוא שלי! שלי! וגנבו לי אותו! אתה מבין? היו ימים בהם גם לי היה תחת כזה, חצוף וצעיר ומלא בנעורים, והייתי רוקדת כל יום במקום אחר, מתפארת בעלומיי ומחייכת חיוך של מי שרק מתחילה את המסע הזה כאן והיא פה כדי לנצח, כדי לטרוף את החיים. ואני שונאת אותה, את הרקדנית העולצת הזאת, דווקא כי היא כל כך מזכירה לי את עצמי". טוב, אולי חוץ מהגוון המולטי, אבל פעם, מזמן, לפני שחייתי על התפר, לפני שהבנתי שזה כבר לא קול להגיד 'קול', פעם הייתי כוסית חצופה ואופטימית.
"אבל מותק", הוא מנסה לנחם, "כל גיל והיופי שלו. ואת ממש יפה לגילך". "לגילך!", חייכתי בזלזול. "לא רוצה לגילך. רוצה לחזור לשם, לאז, לימים שהייתי נכנסת לחדר ויכולתי לשמוע עפרונות נופלים. לימים שרקדתי סלסה כאלו היה זה יומי האחרון עלי אדמות. לימים בהם חלמתי ונלחמתי והאמנתי שיום יבוא ו...", "ומה מפריע לך לחזור לשם?", הוא שואל בתמימות. "שתי בנות, אתה והפחד להיות פתטית", אני עונה לו.
כל החיים פחדתי להיות פתטית. תמיד ראיתי באנשים ובעיקר בנשים את הנואשות, את המאמץ המביך הזה. כל אישה שנייה היום מוזרקת לעייפה עם שפתיים מוגדלות שכאלו מלחששות, "בוא אליי, בוא אליי ואני אשאב ממך את כל צרות העולם. אני והשפתיים שלי נציל את נשמתך החרמנית והמיוסרת". כל גברת שמתעקשת ללבוש חצאית מיני שגנבה לבת שלה מהארון, עם מגפיים שחורים מעל הברך, כאלו אומרת: "אני באתי לעבוד, חביבי. אז נא להתנהג בהתאם ולשלם". תמיד ראיתי את הצורך שלהן לבלוט, למשוך, לקבל אישור לנשיות שלהן, למי שהן, להרגיש שזקוקים להן. לא ראיתי בזה פמיניזם מובהק, התנועה לשחרור האישה, להפך - ראיתי שם צעקה.
ומה הכי גרוע? הכי גרוע מבחינתי זה להבין שאני שם, בדיוק שם, בין כל גלי הנשיות המתחננת. אני בדיוק כמוהן רק אולי בגרסה מעודנת, אבל גם אני ג'אנקית של מבטים, של כמיהות, של התחושה הזאת שמתמכרים אליי וסוגדים לי. שחייבים עוד שאכטה ארורה ומתוקה ממני. ופתאום אני על קו התפר, על כן השיגור, ואני לא יודעת מה להיות - זקנה מתחסדת שמצקצקת כלפי ישבן ברזילאי מפואר, או ילדה-אישה בשמלה אדומה עם חוטיני שחור שרוקדת ומרגישה איך כל נמש בה משתוקק וצמא לאהבה ולמגע, איך כל פיסת עור דורשת תשוקה.
מי אני, אם כן? אני לא כאן ולא שם. לא מוכנה לשחרר את העבר, אך גם לא יכולה להתכחש לעתיד. אני זומבי. זומבי בת 47. נעים להכיר. נכנסתי שוב לאינסטגרם, וסימנתי לה לב אדום, לבת זונה הסקסית הזאת.
לפנייה לכתב/ת 
