מואנס דאבור בכלל התחיל כשוער. הוא גם היה ילד שמנמן, די אדיש, ורוב המשפחה הימרה שהאח אנס יהפוך לכדורגלן הבולט מבין הדאבורים. הוא גם כמעט ויתר על הכדורגל בגלל טרגדיה משפחתית.
את הסיפור הזה אפשר להתחיל מכל מיני זוויות עקלקלות שאולי היו יכולות לקחת את הקריירה שלו למקומות שונים לגמרי, אבל בסופו של דבר הוא היה שם כדי לפלס את הדרך ולטפס ממגרש האספלט בנצרת עד לחתימה בסביליה, מה שהפך אותו לכדורגלן הישראלי היקר אי פעם – 14 מיליון יורו.
איך זה קרה? כדי להבין צריך לנסוע לבית המשפחה בנצרת.
צפו בכתבה על מואנס דאבור
כשנכנסים לבית משפחת דאבור מזהים שני דברים: בין הגביעים והמגינים שגודשים את הסלון אפשר לראות תמונה לא גדולה, ציור פורטרט שכאילו קצת מתחבא, אבל עדיין נוכח במרכז. זהו האבא קאסם והמבט שנשקף מהעיניים בציור ובכלל, משמעותי מאוד לסיפור של מואנס. אבל על כך בהמשך.
בקיר ליד תלוי צילום של כל חמשת האחים לבית דאבור. מואנס הוא הקטן שבחבורה, והדבר הראשון שקופץ לעין קשור פחות לכדורגל ויותר למשקל: בשונה מהם, הילד עגלגל לתפארת.
הדוד האני עבד אל-קאדר נזכר: "מאז שהם שיחקו כדורגל בתור ילדים הייתה השוואה בינו לבין אנס שגדול ממנו. מואנס היה ילד עם גוף כזה מלא, בזמן שאנס היה מהיר, עם טכניקה טובה, ויש לו שמאלית חזקה. אף אחד לא האמין שמבין שניהם דווקא מואנס יהפוך לשחקן גדול שיוצא לאירופה. רק אני ואבא שלו ז"ל היינו בדעת מיעוט ואמרנו שייצא ממנו שחקן. כל החבר'ה, הסבא, הדודים ויתר המשפחה הצביעו על אנס שיהיה הכדורגלן שיפרוץ".
הדוד עלי מוסיף בחיוך: "היינו מקניטים את מואנס וקוראים לו 'יא טבלוז', שזה יעני שמנמן, כמו כדור שמנופח לא פרופורציונלית. בתור דוד אתה מסתכל עליהם משחקים וישר נדלק על אנס שתמיד היה הילד השובב, עם הפלפל. היו לו יציאות של זריזות, בעיטות, חראקות. כבר בגיל שבע-שמונה הוא היה עושה תרגילים עם הכדור. הייתי מסתכל על מואנס והוא נראה לי אדיש". האני: "הוא עדיין נראה אדיש. תבין, לאחיו אנס יש פוטנציאל ענק ואנחנו לא ממעיטים בערכו, אבל למואנס יש משהו נוסף שנמצא פה (מצביע על הראש), משהו בקופסה, וזה ההבדל. זה למה דווקא מהשמנמן הזה התפתח כדורגלן שהגיע לקבוצה מהצמרת של ליגה בכירה באירופה".
עלי: "אני תמיד אהבתי פעלולים וכדורגל ברזילאי וזה היה יותר אצל אנס מאשר אצל מואנס. אבל מואנס לא רק שיחק כדורגל, הוא גם חשב כדורגל. אני עד היום אומר לו 'וואלק, תן לנו פעם בעיטה מ-30 מטר לחיבורים, מה זה הגולים עם הפסים האלה מתוך הרחבה'. הוא אומר לי 'תקשיב דוד, בסוף אתה סופר גולים. לא משנה מאיפה כבשת אותם. שער זה מיקום, שער זה איפה לזרוק את הכדור. שער זה בראש'. יש לו ראש חזק, והוא כל הזמן השתכלל והתבגר".
כיום אנס מפעיל את השמאלית שלו באיכסל מהלאומית, בעוד מואנס מככב ברד בול זלצבורג ובקיץ יעבור למועדון הפאר סביליה.
לפני שדאבור השתכלל הוא היה משחק במגרש בחצר שמטפסת במעלה הגבעה אל הבית בו גדל. האח פרנאס, שגדול ממנו בארבע שנים ("הוא דמות משמעותית בחיים ובקריירה שלי", סיפר מואנס), מצביע על מלבן שכיום חציו הפך לחנייה וחציו דשא סינתטי ועוזר לנו לדמיין את דאבור הילד עושה פה דריבלים ראשונים. מחשבה אקראית: חצר בשיפוע בטוח עוזרת לשיפור הטכניקה.
פרנאס: "כל השכונה הייתה באה לשחק אצלנו, ומואנס היה הכי קטן. אני אגלה לך סוד – הוא התחיל לשחק כשוער. גם בבית ספר לכדורגל באחי נצרת הוא אהב את זה, אבל אחר כך הוא עבר להיות חלוץ. עד היום, כשאנחנו משחקים ביחד כל המשפחה, הוא עומד בשער. יש לו הצלות טובות".
לאמא מנאל יש דיבור רך. כשמבקשים ממנה לאפיין את מואנס הילד, היא עונה בשקט: "הוא היה ילד טוב, חרוץ בבית הספר ומאוד ביישן. הוא גם היה ילד שמאוד לוקח ללב ומתעצבן כשלא הלך לו. לפעמים היה חוזר ממשחקים בשכונה עם דמעות. כל הזמן היה רוצה לנצח ולהבקיע כמה שיותר. הוא לא היה מסוגל לקבל כישלון".
זו בוודאי תכונה שעזרה לו בקריירה. עד לאן את רואה אותו מגיע?
"מבחינתי הוא כבר הגשים את החלום שלי, עכשיו שיגשים את החלום שלו. בכל תפילה שלי אני מאחלת לו שיגיע למקום הכי טוב שלו, שימשיך להאמין בעצמו ויגשים את כל מה שהוא רוצה. אני מאוד גאה בו ומאמינה שיגיע רחוק-רחוק".
אחד המאמנים הראשונים שזיהה את הכישרון הוא חלים זטמה, שופט עבר בליגת העל: "הוא היה אז בכיתה ג' ואימנתי אותו בבית ספר לכדורגל של עיריית נצרת. מהרגע הראשון לא היה ספק בנוגע לכישרון הגדול ולמיומנות האישית. כבר כילד הוא שיחק עם הרבה שכל, ידע איפה להתמקם ואיך לייצר לעצמו את המצבים. אני כבר 23 שנים באימון כדורגל, מכיר המון שחקנים והייתי שופט בליגת העל – עדיין לא ראיתי שחקן עם שליטה בכדור כמו שיש למואנס".
איזה מן שחקן הוא עבור שופט?
"לא יצא לי לשפוט אותו, אבל כשהוא נכנס לרחבת ה-16 זה כאב ראש גדול בשביל השופט. בגלל הזריזות שלו והצורה שבה הוא שומר את הכדור קרוב לרגל, אתה חייב לעשות ספרינט ולהגיע קרוב מאוד אליו כדי לראות מה קורה שם ואם המהלך הסתיים בצורה חוקית או ששחקן ההגנה הכשיל אותו".
וואסים נסרה אימן את דאבור כשהיה בן 10: "אני מכיר אותו מגיל שש, אבל ברגע שראיתי אותו משחק בכיתה ה', אמרתי הנה, יש לנו כוכב נולד. אני אקח אותו עד שהוא יהיה בשל, אבל ברור שיש פה כישרון לא רגיל. אתה רואה ילד שלוקח את הכדור, מכדרר לאן שהוא רוצה, מבין את המשחק וגם נותן הוראות לשחקנים בתוך המגרש. ראיתי שהוא מנהיג את הילדים. הוא גם הבקיע בסיטונות וזו תכונה מולדת, לא משהו שמלמדים. יש לו אינטליגנציה גבוהה, הוא מבין את המהלכים ויודע איך ליצור תנאים כדי לתת את הגול".
נסרה זוכר שכבר בגיל צעיר הוא התעניין במשחק לעומק: "בתור נער מואנס היה מפרשן לנו משחקים שצפה בהם, מסביר את החילופים של המאמן ולמה שיחק במערך כזה או אחר. הוא היה מאוד בקיא, בעיקר בליגה האנגלית".
הקריירה של דאבור התחילה כאמור במחלקת הנוער של אחי נצרת. בגיל 17 עבר למכבי ת"א, וכעבור ארבע שנים המריא לגראסהופרס השווייצרית, לפני שהמשיך לרד בול זלצבורג. בקיץ הוא ימשיך לטופ האירופי: סביליה.
אבל בדרך לליגה של הגדולים היו עוד כמה נקודות שהיו יכולות לקחת את הסיפור למקום אחר. בגיל 12 החלה התעניינות של איאקס ההולנדית בילד שלא מפסיק לכבוש שערים בנצרת, אבל במשפחה חשבו שזה מוקדם מדי (האם מנאל: "לא הסכמתי, הוא היה עדיין ילד קטן"). כשנה מאוחר יותר הוא עבר להתאמן בשלוחה של הפועל חיפה ונצרת עילית שפעלה במגרש בנהלל, וגם שם הוא התבלט מהר מאוד. בהפועל חיפה ביקשו להחתים אותו על חוזה, אבל האב קאסם התנגד. פרנאס: "אבא קלט שמדובר בהסכם שכובל אותו להפועל חיפה וידע שעד גיל 15 הוא יכול להעביר אותו לכל קבוצה שירצה. בגלל זה הוא החזיר אותו לאחי נצרת, שם הוא חתם על חוזה לפיו הוא יוכל לעבור לכל קבוצה שתרצה אותו גם בגיל מבוגר יותר. זה מה שעזר מאוד בהעברה למכבי ת"א".
אבל האירוע הכי משמעותי, שכמעט קטע לו את הקריירה עוד לפני שהתחילה, קרה מחוץ למגרש: תאונת הדרכים בה נהרג אביו. מואנס, נער בן 16 הקשור מאוד לאב שליווה אותו לכל אימון ומשחק, היה שבור ושקל לעזוב את הכדורגל.
המאמן נסרה: "כשהאבא נפטר מואנס עבר משבר. הוא היה אז בקבוצת הנערים של נצרת ורצה לוותר על הכדורגל. המשפחה וכולנו הפעלנו עליו לחץ. הסברנו לו שזה העתיד שלו, שזה היה החלום של אבא שלו ושאסור לו לוותר".
הדוד עלי מוסיף: "האובדן של האבא היה מכה קשה. היו רגעי שבירה, אבל זה גם מה שהיווה עבור מואנס אתגר. הטרגדיה הזו, בתזמון שבו קרתה, ביחד עם האישיות של מואנס, נתנה לו אתגר בחיים. כי החלום של האבא היה שהוא יגיע לרמות הכי גבוהות. האבא כל הזמן אמר לי: 'הילד הזה יגיע לשחק באירופה'. אם תשים לב, בכל גול שמואנס כובש הוא עושה את התנועה הזו כלפי מעלה, כאילו אומר, 'אבא אתה רואה אותי? זה בשבילך'".
הטרגדיה המשפחתית הבליטה עוד משהו שבלעדיו הסיפור יכול היה להתפתח אחרת: הכוח של החמולה. מרגע מותו של האב עטפה המשפחה המורחבת את מואנס, דאגה שלא יישבר והחלה לתכנן את עתידו של הנער המוכשר.
כדי להבין טוב יותר את החמולתיות המגוננת צריך פשוט להיכנס למשרדו של הסבא מוחמד עבד אל קאדר, פעם הבעלים של אחי נצרת וכיום מי שמחזיק בחברה קבלנית לבנייה. עבד אל קאדר הוא מהאנשים שיושבים מצוין על הטייטל "מרשים וסמכותי" – גדול מידות, דיבור מדוד ואסרטיבי וקול בס בו ניחנו מי שעד הפסקת הצהריים כבר עישנו שלושת רבעי חפיסת מרלבורו. הוא היה האיש שניהל את המו"מ במעבר למכבי ת"א, ודי בנקל אפשר לדמיין אותו הודף את הניירות שהגישו לו נציגי המועדון התל אביבי ("זה מה שאתם נותנים לילד, דמי כיס? ביי ביי, אני הולך. מי שצריך אותי, שיתקשר").
מסביב לסבא אפשר למצוא את הבנים שלו (הדודים של מואנס), את הנכד פרנאס שעובד כרואה חשבון, ועוד בני משפחה ועובדים שמדי פעם מגישים לו מסמך לחתימה.
עבד אל קאדר זוכר עוד רגע משבר: "בתחילת הדרך במכבי ת"א הם שמו אותו על הספסל והוא התחיל להתייאש. מואנס ניגש אליי ואמר: 'סבא, אני רוצה לעבור קבוצה. סיכמתי עם אום אל פאחם שרוצה לעלות מליגה א' ללאומית'. באותה שנייה אמרתי לכל מי שהיה בבית, 'כמה שאני אוהב אתכם, תצאו עכשיו מהבית'. תפסתי את מואנס ואמרתי לו 'לא עשינו את כל הסיבוב הזה כדי שתחזור לשחק באום אל פאחם. כל מה שבנינו אתה רוצה להרוס? היעד שלנו ידוע. אתה חושב שתבוא, תעשה לי אבו עלי כמה חודשים ראשונים ותברח? תשכח מזה'. ידעתי שאם הוא עובר לאום אל פאחם נגמרת הקריירה, חלאס, הוא חותך את העתיד שלו. מאז שהוא ילד ראינו אותו מגיע לאירופה. למחרת הוא עלה לקבר של אבא שלו, קרא את התפילה שלנו, הפאתחה, ואחר כך בא אליי ואמר: 'סבא, אני מצטער, טעיתי'".
שבע דקות הליכה מהבית בו גדל וחמש דקות מבית הספר בו התחיל לכבוש שערים בהפסקות, אפשר לזהות מגרש כדורגל קטן עם משטח דשא סינתטי, ועל הגדר שמקיפה אותו תלויות כרזות עם תמונתו של דאבור במדי זלצבורג חוגג באגרופים קפוצים. כרזת ענק בצד השני מציגה את דאבור בשלל פוזות נוספות ובהן גם מוקף בתלמידים נרגשים מבית הספר ביר אל אמיר בו התחנך. מדובר במגרש אותו הוא עצמו הקים, במה שאחיו הגדיר "מיני תרומה לשכונה", כדי שיהיה לילדים איפה לשחק ולהתאמן בכדורגל.
מעבר לילדי השכונה שמשתמשים במגרש בחינם, המשפחה מפעילה בית ספר לכדורגל לגילאי 5 עד 13 מכל אזור נצרת והכפרים סביבה. "יש פה אימונים ברמה גבוהה ואנחנו מקווים לייצר כמה שיותר שחקנים מהמגרש הזה", מסביר פרנאס, תוך שהוא מצביע על הלוגו MD9, שמעוטר בציור של דבור מעופף.
דאבור הוא סקורר. לא משנה אם אלו המגרשים המשופעים בנצרת או האצטדיון הנוצץ של זלצבורג, התכונה המרכזית שלו היא כיבוש שערים, וזה מה שדחף את הקריירה שלו קדימה.
הדוד האני: "אם יש משהו שמאפיין אותו עד היום זה הרעב לתת גולים. כילד הוא היה מסיים עם 60-50 גולים בעונה, וכל הזמן היה מבואס. 'הייתי צריך לשים עוד, יכולתי לכבוש יותר'. היה כובש שלישייה וחוזר כעוס. 'פיספסתי פה שני גולים'. כל הזמן רוצה יותר. זה מה שמבדיל אותו משחקנים אחרים. הוא תמיד לוקח ללב. אני זוכר בשנה שעברה כשהם הפסידו למארסיי בחצי גמר הליגה האירופית, שלושה ימים אף אחד לא יכול היה לדבר איתו".
האח פרנאס מוסיף: "מהילדות הוא היה מכונת שערים. אם הקבוצה שלו ניצחה 0:5 והוא נתן רק אחד, הוא היה משתגע. ועדיין החלק הכי חזק שלו זה שהוא יודע לקרוא את המשחק. אתה יכול לראות את זה עכשיו גם בבישולים ובתנועה שהוא עושה כדי לפנות שטחים. תסתכל מקרוב על המשחק שלו ותבין כמה הוא גאון".
עד לאן מואנס יכול להמריא?
הסבא: "אין לו גבולות. עונה טובה בסביליה, ולך תדע לאיפה הוא יגיע. סביליה זה התחלת הטיפוס שלו בדירוג הגבוה הראשון באירופה". הדוד האני: "אני אתן לך הצהרה, ותזכור אותה בעוד שנתיים: זו לא התחנה האחרונה של מואנס בטופ העולמי. תזכור טוב מה שאני אומר לך. הילד, אם הוא שם מטרה מול עיניו, הוא יגיע אליה. סביליה זה חלום, אבל הוא יעלה מדרגה אחת נוספת".
האח פרנאס: "הוא כבר עכשיו השחקן הישראלי הכי מצליח באירופה. מבחינת שערים ומספרים – הישראלי הכי טוב באירופה".
המאמן נסרה נזכר ברגע קטן שאולי מסמן את החלום הבא של דאבור: "ביום הולדתו ה-13 אירגנתי תמונה שלו ושמתי אותה עם הקבוצה של ארסנל, כי ידענו שהוא אוהד אותה. אמרתי לו: 'בעוד כמה שנים אתה תגיע למועדון הזה שאתה אוהב ותגשים את החלום הגדול שלך'. הוא צחק ואמר 'הלוואי'".
