ביקורת קולנוע - "מילים נרדפות": הסרט הכי ישראלי שיש
הסרט שעשה היסטוריה בפסטיבל ברלין וזכה בדב הזהב, מצליח לסנוט בישראל ובצרפת במידה שווה, ולרגע אינו מתחנף לקהל. מי שלא יירתע מהסצנות השערורייתיות, למשל, גידוף בעברית עם אצבע תחובה בישבן, והמחוות לגודאר - יגלה שנדב לפיד הוא במאי בקנה מידה עולמי
אף שהוא דובר צרפתית ברובו ומתרחש בפריז, "מילים נרדפות" של נדב לפיד הוא אחד הסרטים הכי ישראליים שראיתי. סיפורו מעביר חוויה של זרות, גלות מרצון, חיפוש אחר מהות רגשית וקונפליקט של זהות באופן כמעט מושלם. הוא עמוס מחוות קולנועיות, ונדמה כי לו היה מצולם לפני כ-60 שנה, בשחור-לבן, היה משתלב בקלות בהוויה הקולנועית של הגל החדש בצרפת - במיוחד סרטיו של ז'אן לוק גודאר.
"מילים נרדפות" עשה היסטוריה בפסטיבל ברלין שננעל לפני כשבועיים, כאשר זכה בפרס דב הזהב היוקרתי. התגובות לזכייה נעו מברכות חמות ונרגשות להסתייגויות שראו בפרס אישור לביקורת שקיימת בסרט כלפי ישראל. קליפ שנבחר לשידור במהדורות החדשות, שבו מטיח הגיבור הישראלי שורה של שמות תואר לא מחמיאים כלפי ארצו - חידד את התחושה הזו, בעיקר נוכח היעדר הקונטקסט שבו הדברים נאמרים. מעניין לציין שבעוד שהכרזה הצרפתית של הסרט מדגישה את מילות הגנאי המופיעות על רקע פרצופו של הגיבור ("מרושעת", "שפלה", "בורה" וכו'), זו הישראלית מלאה סופרלטיבים שכנראה נלקחו משבחי העיתונות הבינלאומית על הסרט. האירוניה הלא מכוונת הזו עומדת במרכז "מילים נרדפות".
ואולם, סרטו של לפיד אינו ביקורתי כלפי ישראל יותר מאשר הוא ביקורתי ביחס לצרפת - המדינה שאליה עוקר גיבורו הצעיר מבלי לדעת מילה אחת בצרפתית. הבחירה לנטוש מולדת ושפה היא רדיקלית, שכן היא ממקמת את הגיבור, יואב שמו (בגילומו של טום מרסיה בעל הנוכחות), בעמדה של תלישות מוחלטת. מהי המשמעות של גלות של אדם משפתו? ועד כמה היא מכוננת שייכות או זרות? זו אינה הפעם הראשונה שלפיד נדרש לשפה כאמצעי של ריחוק וניתוק. כך, בסרטו הקצר "החברה של אמיל" (2006), שהיה סרט הגמר שלו בבית הספר סם שפיגל, הגיבור הוא צעיר ישראלי החש גלות פנימית בלב תל אביב, אחרי שחזר משהות בת שנתיים בפריז, ונדרש לארח עתה את חברתו של חברו הצרפתי. גם הסרט היפה הזה התנהל ברובו בצרפתית, אך עצם התרחשותו בישראל - והצרפתית הרצוצה שבפי גיבורו - הפכו את השפה למהותו.
לעוד ביקורות סרטים:
"מילים נרדפות" מבוסס על חוויותיו של לפיד בפריז, שכמו הגיבור, עזב שלא על מנת לשוב לישראל. איננו יודעים מהן הסיבות לנטישה, וגם לא מהו מקור הזעם של הגיבור כלפי אביו (יהודה אלמגור), שסצינה קצרצרה אחת מפגישה ביניהם, בפריז. בתחילת הסרט הוא מגיע לדירה ריקה, קופא בה מקור, ורץ עירום בין דלתות השכנים בבקשה שמישהו יפתח לו. הסצינה הזו, שמבוימת בווירטואוזיות, מזכירה מחול - ואכן "מילים נרדפות" הוא סרט שמחבר בין צורות אמנותיות שונות (וידיאו-ארט, תיאטרון, מחול) כדי להעביר את חוויית הזרות של יואב.
זהו סרטו השלישי של לפיד שדמות בשם יואב היא הגיבורה שלו (זה היה שמם של גיבורי "החברה של אמיל" ו"הגננת") - מה שהופך אותה לאלטר-אגו של הבמאי. ב"הגננת" היה זה, כזכור, ילד פלא, משורר בגיל הגן, שהגננת שלו מטפחת ומנצלת באכזריות את כישרונו הנדיר (השירים שהוא כותב שם הם אכן שירים שנכתבו על ידי לפיד בילדותו). חייו של יואב ב"מילים נרדפות" ניצלים בידי זוג צרפתי צעיר, אמיל (קוונטין דולמר) וקרולין (לואיז שבילו), שהופכים לחבריו היחידים, ומציידים אותו בכסף ובגדים לאחר שחפציו נעלמים. הוא עובר להתגורר בדירת חדר מרוטה עם חור בגג, מוצא עבודה כמאבטח בשגרירות הישראלית בפריז, ומדגמן בעירום עבור צלם מקומי (באותה סצינה הוא נדרש לצעוק קללות בעברית כשאצבעו תחובה בישבנו).
אפשר לראות ב"מילים נרדפות" סרט על ייאושו של צעיר ישראלי. ייאוש המוכר ללא מעט בני גילו שמחליטים, נניח, לעקור באופן אופנתי לברלין. אבל זוהי קריאה פשטנית של הסרט, וממילא יחסו האמביוולנטי של יואב למולדתו אינו זוכה לפיתוח והבהרה. נדמה לי שמשמעותו של הסרט נמצאת במקום אחר, מעניין יותר, שכן מילות הגנאי שמטיח יואב בישראל - ושאפשר, כאמור, לזהות אותן גם עם עמדתו של צעיר צרפתי בן גילו ביחס למולדתו - נשמעות גם בתחילת "החברה של אמיל", כאשר יואב (שם בגילומו של יפתח קליין) משנן אותן כדי להרשים את החברה של חברו הטוב.
ואכן, זהו סרט על מילים, על שפה כמכוננת זהות, ועל המילון כאמצעי להתחבר. הקולנוע של נדב לפיד הולך ומתברר ככזה העוסק במילים - כתובות, נהגות, נזרקות לחלל האוויר עד שהן מאבדות כמעט ממשמעותן - ומבחינה זו הוא ממשיך את השיח התאורטי והאסתטי שייצר גודאר (השפעתו של הנ"ל אכן לעיתים מעיקה על הסרט). באמצעות המילים מבקש לפיד לחקור את הזהות הישראלית, כפי שעשה גם ב"החברה של אמיל" שעיקרו ביקור הזוי בבית התפוצות - את סמליה וערכיה. מבחינה זו, ניתן לזהות קשר בין יצירתו וזו של ערן קולירין ("מעבר להרים ולגבעות") - שניהם, לטעמי, הם הקולנוענים המובילים של דורם בארץ.
פחות הערכתי את החלקים בהם הסרט סונט במאצ'ואיזם הישראלי. למשל, כאשר איש ביטחון (אוריה חייק) נוהם את "התקווה" תוך שהוא מתקרב באיום אל נוסעים במטרו (אם כבר, זוהי סצינה שהייתי מצפה למצוא בסרט של עמוס גיתאי). ההיבט הזה נידון באופן סאטירי ושלם יותר בסרטו הראשון של לפיד, "השוטר", ופה הוא מתווך דרך הסיפור המיתולוגי על אודות הקטור ואכילס. מאידך, בסרט שכולו תנועה בלתי פוסקת, ובעיקר בלתי צפויה, בין רעיונות, סגנונות, מחוות ורגשות, חוסר האחידות הוא חלק מהמהות.
"מילים נרדפות", שהתסריט שלו נכתב בשיתוף עם חיים לפיד, אביו של הבמאי, ונערך בידי אמו המנוחה, ערה לפיד, כמעט עד ימיה האחרונים (הסרט אף מוקדש לה), הוא סרט רצוף הברקות קולנועיות ואינטלקטואליות, ולפיד מוכיח בו שהוא יוצר משמעותי בזירה הבינלאומית. זהו סרט עשיר, מאתגר, סונט, מצחיק, וירטואוזי - אך גם מנוכר, בוטה, תוקפני, לעיתים מאולץ. זהו סרט שמזמין צפיות חוזרות, מחשבה וויכוח ער. זהו קולנוע. נקודה.
