ביקורת סרט - "גיבורים במצולות": עושה את העבודה
בשנת 2000 צוללת רוסית טבעה בתאונה שגבתה 118 קורבנות. הסרט "גיבורים במצולות" חוזר לאסון, ובעזרת צוות מיומן שעומד מאחוריו, מספק חוויית צפייה טובה ומותחת. חבל רק שהוא נמנע מביקורת ישירה על רוסיה
"גיבורים במצולות" (Kursk) היא דרמה שעוסקת בטביעתה של הצוללת הרוסית קורסק באוגוסט 2000 שגבתה 118 קורבנות. זוהי הפקה בלגית-צרפתית המופצת על ידי תאגיד מדיה סיני. הבמאי הוא תומס וינטרברג הדני, והשחקנים, המגיעים מכמעט כל מדינה במערב אירופה, מגלמים דמויות רוסיות דוברות אנגלית בשלל מבטאים לא רוסיים.
מלבד הבימוי המיומן, ראויה לציון גם עבודתו של הצלם אנתוני דוד מנטל (המרבה לעבוד עם דני בויל וכמה פעמים אף עם לארס פון טרייר), והמוזיקה שנכתבה ע"י המלחין זוכה שני האוסקרים אלכסנדר דספלה ("מלון גרנד בודפשט", "צורת המים"). רוברט רודט, הזכור כתסריטאי של "להציל את טוראי ראיין" (1998) חוזר לנושא של ערבות הדדית בין "אבות" ו"בנים" לעומת זו שרק קיימת בין "הבנים". בין אם מדובר בזו המתקיימת בין אנשי הצוללת, בינם לבין ילדיהם, והיעדרה של ערבות זו בשיקוליהם הפוליטיים של בכירי רוסיה המוצגים.
לעוד ביקורות סרטים:
הדימוי שאיתו נפתח הסרט מכיל כמעט כל נושא שיחזור ויעלה בו. קלוזאפ על ראש ילד שנמצא מתחת למים ומנסה לעצור את נשימתו. הצילום הקרוב והאור בצבע כחלחל-ירקרק לא מאפשרים לדעת היכן זה קורה. לפתע מגיחה מלמעלה זרוע של גבר ועליה שעון המוצב כעת מול עיני הילד. הילד מתבונן בשעון, ממשיך לעצור את נשימתו ככול שהוא יכול, ולבסוף מרים את הראש ויוצא מהאמבטיה. שניות ספורות אחר כך נגלה שהזרוע הייתה שייכת לאביו הגאה של הילד - קפטן חיל הים הרוסי מיכאיל אוורין (מתיאס שונארטס).
היחסים בין אבות ובנים מושתתים על דאגה וטיפוח. האסון של המלחים הוא גם האסון של בני משפחותיהם ובעיקר ילדיהם. נשותיהם הנואשות מבינות שמפקדיו הבכירים של הצבא הרוסי, האבות שאמורים לנהל את חילוץ ילדיה האמיצים של האומה, לא עושים את הנדרש. את הניסיון הנואש שלהן מובילה טניה (לאה סדו) - אשתו ההריונית של אוורין.
האדמירל הבכיר ביותר של הצבא הרוסי ולדימיר פטרנקו, מגולם באופן לא סביר ע"י השחקן השבדי הישיש מקס פון סידוב (עוד חודשיים בן 90). פטרנקו פחות מוטרד מגורל השורדים על הצוללת ויותר מכך ששרוסיה תיתפס כנזקקת לעזרה בחילוץ. במהלך מסיבת עיתונאים אשת מלח לכוד, המטיחה בו שהוא רוצה שהמלחים הלכודים ימותו, תקבל זריקת הרגעה כפויה ותסולק מהאולם. הרגע הזה התרחש במציאות אבל אדם בעל שם אחר היה זה שהשתיק את המחאה: היה זה אדם לא מאוד מבוגר (48) ששימש כנשיא רוסיה כשנה ושמו ולדימיר פוטין. השימוש בדמותו של פוטין היה הופך את "גיבורים במצולות" מסרט לא ראוי להתייחסות מבחינת הרוסים - להכרזת מלחמה. ללא דמות זו הבחינה הביקורתית של ההנהגה הרוסית היא רק מהפה אל החוץ.
בדימוי הפותח את הסרט יש גם נוכחות חשובה לשעון. שעון צלילה של קפטן על הצוללת, שכמותו יש גם לחבריו. בתחילת הסרט יש מהלך שתפקידו להבהיר עד כמה קרובים ונאמנים אנשי הצוות של הצוללת אחד לשני. חתונתו הקרבה של פאבל (מתיאס שוויגהופר) מחייבת כסף נוסף לקניית משקאות. החברים הטובים, בהובלת אוורין, מוכרים את השעונים שלהם. מלבד הנאמנות בין הגיבורים השעון חוזר, כמובן, גם בהקשר של הזמן האוזל במהירות כשהם יהיו לכודים בצוללת. שעונים, אבות, בנים סכנה וקוד ערכי. ב"ספרות זולה" נעשה בקומבינציה הזו שימוש יותר מקורי.
המרכיב האחרון בדימוי הפותח הוא רעיון עצירת הנשימה שיחזור בניסיונות ההישרדות בתוך הצוללת השקועה בהמשך. בסצנת סיקוונס שוט וירטואוזית הצלם מנטל עוקב אחר הגיבורים בעודם שוחים, ללא כל אספקת חמצן, בתוך אזורים מוצפים בצוללת. זו משימת חיים ומוות שתיתן להם צ'אנס לשרוד. מעבר לעובדה שמנטל עוקב אחר השחיה באופן צמוד וממושך, עצם השימוש בשוט ארוך הופך את הצופים לשותפים לתחושת עצירת הנשימה, ומצוקת החנק ההולכת וגוברת ככול שהשוט נמשך.
תומס וינטרברג התפרסם בסרטו השני "חגיגה" (1998) – דרמה משפחתית אינטנסיבית שצולמה ע"י מנטל, ובוימה בהתאם ל"כללי הצניעות" של "דוגמה 95". את התנועה הוביל וינטרברג יחד עם שותפו הבכיר – לארס פון טרייר. למרות ששניהם זכורים כרוח החיה מאחורי יוזמה זו, כל אחד מהם ביים רק סרט אחד במתכונת זו.
המשך הקריירה של וינטרברג אכזב. ארבעת הפיצ'רים הבאים זכו, במקרה הטוב, לתגובה פושרת. 14 שנים לאחר הצלחתו הראשונה הגדולה הוא חזר לעצמו ב"ניצוד", דרמה מניפולטיבית ואפקטיבית על אדם המואשם על לא עוול בכפו בתקיפה מינית של ילדה. מאז היו לו שני סרטים שזכו להערכה חיובית אך מתונה: ב-2015 עיבוד ל"הרחק מהמון מתהולל" של תומס הארדי, וב-2016 "הקומונה" שעסק במעבר מאידיאליזם לחיכוך בין חברי קומונה דנית בשנות ה-70.
גם מסקירה חלקית זו ניתן להבין שוינטרברג הוא במאי שתמיד תר אחר פרויקטים שונים מבחינת התוכן והסגנון. ב"גיבורים במצולות" הוא עומד מול מה שהושג בהפקות הוליוודיות של סרטי צוללות – ובעיקר בסרטה המוצלח של קתרין ביגלו "קיי-19" (2002). הסרט הופק במסגרת "אירופהקורפ", האולפן של לוק בסון ששואף לעשות קולנוע דמוי איכויות טכניות הוליוודיות על אדמת אירופה. וינטרברג מנצל היטב את תקציב ההפקה הבינוני. האפקטים אולי אינם פסגת האפשרי בהווה, אך הם גם רחוקים מלהעליב את הצופים.
הנושא של הסרט קודר, אך הסרט עצמו משתמש בשפה קולנועית נגישה. לא מומלץ לקלסטרופוביים והידרופוביים. או למי שמחפש סרט מעמיק בדיוקנאות פסיכולוגיים או בביקורת פוליטית המוצגת בו.
