ביקורת הצגה - "אניהו": מטורף ומקסים בנוסח אתגר קרת
ערס מעורר חיבה, חנון אולטימטיבי, רופא מופרע ואישה אחת שבחסות קללה מוזרה הופכת בכל לילה לגבר מעורר דחייה - כולם עומדים במרכז ההצגה "אניהו", המבוססת על סיפורו של אתגר קרת. כשעל הבמה נוצרת התרחשות מוזרה ונפלאה - מדובר בלא פחות משלאגר
אחרי שזכה בפרס ספיר היוקרתי, מצלמת הזהב בקאן ואביר מסדר האמנויות בצרפת, יש סיכוי שאתגר קרת יצטרך לפנות מקום במדף הפסלונים לפרס התיאטרון על "אניהו", שעלתה בתיאטרון הקאמרי.
כמו בגרסה למבוגרים של "עוץ לי גוץ לי", כמו שפת הבמה האייקונית בקומדיות של חנוך לוין - מדובר בשלאגר של ממש, פריצת דרך בביטוי הבימתי הישראלי. החיבור הזה בין יוצרים פוריים שבאים מעולמות שונים כל כך - הוא שיוצר את הנוסחה הנכונה. קרת, בעל החזון לסיפור הקצר ולאמנות הנונסנס האירוני, חבר למחזאי רוני סיני ולבמאית שירילי דשא, ואלה יצרו התרחשות בימתית מקסימה, קריפית, טרופה ומודעת לעצמה.
"אניהו", על פי סיפור קצר בקובץ של קרת הנושא את אותו השם מ-2002, עוסק באהבה תל אביבית בסתיו, סיפור מתוק-מופרע על פגע-וברח רומנטי שיצא מפרופורציה ומתרחש ברובו במתחם הרחובות קינג ג'ורג'-רש"י, מקום הולדתו של הגיבור-המספר - מציל בבריכה של בית אבות (אודי רוטשילד - ליהוק מושלם לחנון האולטימטיבי). גיבורנו מתאהב בשכנתו המורה העדינה לגיטרה רעות (אביגיל הררי) ויוצא למסע במטרה להציל אותה מן הקללה הישנה שפוקדת אותה בלילותיה: לעת ערב היא הופכת בחור דוחה ולא הגייני שמרבה לתקוע גרעפסים, מוריס פומפה שמו (אלון דהן).
אליו מצטרפים האקורדיוניסט מפינת הרחוב (רובי מוסקוביץ'), אמו האלמנה הפולנייה (איה גרניט-שבא), רופא מטורלל - מן ד"ר דוליטל מופרע שרק אלי גורנשטיין יכול לגלם, נדב אסולין בתפקיד הערס הרצל ומזמרתו הכשרה, וכמה קאזחים לא סגורים על עצמם שנהנים מהחיים. היפה הוא שאפילו להרצל הערס היוצרים רכשו חמלה וחיבה. כולם משחקים נפלא.
זו הצגה על התחפשויות ושינוי זהויות: רעות שנהפכת למוריס פומפה, קומדיה רומנטית שמתחפשת למחזמר נונסנס ורומנסה למבוגרים שמתחפשת ללונה-פארק אגדי, קומיקס שחרג מגבולותיו. אבל לא רק, זהו גם משחק תפקידים אקזיסטנציאליסטי- ה"אני" הופך ל"הוא" בגלל שיבוש מקרי (רמז למדיניות העיברות של כור ההיתוך הציוני).
זוכרים איך מבקרי הספרות כינו בתחילה את כתיבתו של קרת "שפה רזה"? זו הפכה כאן לשירת במה. כי מי עוד יכול לכתוב "עוד לא נולד הבנאדם שידפוק לאושר ברקס"? זה המקום היחיד שבו פנגו, מותג החנייה, מתחרז עם טנגו; שבו הד"ר המופרע חוזר מלידת שישייה באמצע דרך קיבוץ גלויות; שבו נטמע השיבוש במטבע הלשון - "לא בוכים על כבד שנפרם".
היוצרים קרת, סיני, דשא ומיקי גורביץ' (על העיבוד) יצרו הצגה חריגה בקרוס ז'אנרים שבה, באסתטיקה מינימליסטית אך עשירה (התפאורה של סבטלנה ברגר) עם מוזיקה מקורית מקסימה (יוני רכטר) ושלל אסיידים של 'לגזור ולשמור' כמו תפקידי משנה של עץ סתווי, מזרקת דיזינגוף וטוסטוס כתום (שהם שיינר, כריזמטי וחינני). לרוץ!
