שמורת החי-בר בערבה שהוקמה ב-1968 הייתה תחילתו של מיזם שאפתני – השבתן של חיות התנ"ך לנופי ישראל, שציינה 20 שנה להיווסדה. כדי לקדם את המטרה הובאה למקום קבוצה ניסיונית של זברות, יענים, כבשי רעמה וחזירי בר שהגיעו מתל אביב, רמת גן וירושלים, במטרה לבחון את הסתגלותם לשטח. בעלי החיים לא עמדו בתנאי המדבר הקשים ומתו בזה אחר זה, אך הדבר לא ייאש את היזמים, בהם אורי צאן, ממקימי אגודת החי-בר.
התוכניות הגרנדיוזיות לאכלס את המקום בחיות שנעלמו מהטבע המקומי החלו לצאת לפועל, בסיוע של רשות שמורות הטבע דאז, חוקרים, מתנדבים ותורמים רבים מהארץ ומהעולם. "מספר משלוחים של חיות בר יקרות-מציאות ונדירות הובאו ושוחררו בשטח השמורה כמתוכנן, בהם שני משלוחים של פראים (11 פרטים), שנרכשו על ידי אגודת החי-בר במחיר מפולפל של 100 אלף דולר", כתב צאן בספרו "חלום שהתגשם – עולם החי של ארץ התנ"ך".
צור שיזף והפראים
צאן הוסיף וכתב בספרו כי "לשמחת כולנו, בהסכמתו של הסוחר שהציע ומכר לנו את הפראים, מימנתי משלוחים אלה בעסקת חליפין, בשולחי אליו תמורתם לחו"ל עשרים צבאים ארצישראליים מחצרי ומגני בחדרה, צבאים שגודלו וטופחו על ידי זה שנים. זו הייתה תרומתי האישית למפעל החי-בר באותה עת".
קבוצת הפראים, שהגיעה לישראל בשתי פעימות, הורכבה משישה פראים פרסיים - שמקורם מאיראן והובאו דרך סוחר בעלי חיים מהולנד לישראל - ומחמישה פראים נוספים שהגיעו כמה חודשים מאוחר יותר בספינה מגרמניה, ועל פי הגנטיקה הם פראים שמוצאם מטורקמניסטן.
הפרא האסייתי זכה למספר אזכורים במקרא, וכיאה לשמו, מדובר בבעל חיים שלא ניתן לביית. עד המאה ה-19 הפרא עוד הצליח לשרוד בקושי בטבע בסוריה, בירדן, בעיראק ובערב הסעודית, אך ניצוד בהמוניו עד שנכחד לחלוטין מאותן מדינות. על פי דיווחים שונים, הפראים נפחו את נשימתם האחרונה בירדן ב-1920 ובצפון סוריה ב-1930. בזמן שהמדינות השוכנות לישראל איבדו את הפרא, נותרו עדיין מעוזים גדולים של הפרא האסיאתי בסין, באיראן, בהודו, במונגוליה ובטורקמניסטן. כיום מעריך איגוד השימור העולמי כי נותרו כ-55 אלף פראים בטבע בשמונה מדינות בלבד, בהן גם ישראל.
מספר חודשים לאחר הגעת הפראים לישראל כבר דווח על המלטה ראשונה בחי-בר. הערבוב בין הגנים השונים של הפראים - הפרסיים והטורקמניים - יצר פרא בעל הרכב גנטי מיוחד במינו, ומהפרא הסורי המפואר שתועד גם באזור יריחו נותרו רק עצמות מאובקות.
הפעם הראשונה שבה פרופ' עמוס בוסקילה, כיום אקולוג התנהגותי באוניברסיטת בן גוריון, ראה את עדר הפראים הייתה בשנת 1972, מספר שנים לאחר שנקלטו בחי-בר יטבתה. בוסקילה, אז תלמיד כיתה י"א שהיה בעיצומה של עבודת גמר בתיכון על היעלים בעין גדי, הכיר דרכה את הזואולוג והחוקר גיורא אילני ז"ל, שסייע לו להתנדב בחי-בר במהלך חופשת הקיץ הארוכה. המפגש הבא שלו איתם יהיה רק ב-2010.
מהגרעין הראשוני של 11 פראים שוחררו 38 פראים במספר השבות, שהחלו בתחילת שנות ה-80 בעין סהרונים שבמכתש רמון. באותה תקופה ראשונה שבה החלו להשיב את הפראים התלווה צלם הטבע אייל ברטוב, אז מדריך בבית ספר שדה בעין-גדי, לחוקר גיורא אילני שחקר את הנמרים. "ישבתי עם גיורא בנחל קדם ב-1984 וצפינו בנמרה. לפתע הוא קיבל הודעה במכשיר הקשר והודיעו לו: 'קרה אסון! עַיֵר שנולד מפרא חופשי נטרף על ידי זאבים בנגב'' וגיורא השיב להם, 'מה אתם מדברים? זו שמחה גדולה. זה אומר שהפראים מתאימים לשטח, אם הם הצליחו לטרוף עיר'. זו הייתה נקודת המבט שלו".
ברטוב משחזר כי "בשנים הראשונות זו הייתה התרגשות גדולה. הייתי רואה פה אחד, שם שניים במהלך הסיורים והצילומים שלי בנגב. הם היו עדרים קטנים מאוד או פרטים בודדים. על אף שהם גדלו בחי-בר, הם ברחו מאיתנו בכל פעם שראו אותנו", הוא נזכר. "לפני כעשור, בדרכי לאילת, אני נתקל בפראים שחוצים את הכביש והם לא נגמרים. נשמטה לי אז הלסת מרוב הכמות האדירה, ומאז בכל מקום במכתש רמון אפשר לראות עקבות, סימנים וגללים".
מספרם של הפראים גדל בעקביות, ומוערך כיום בכמה מאות פרטים. באחת הסצנות הדרמטיות בסדרת הטבע של ברטוב "ישראל הפראית", שאותה צילם והפיק לפני כשלוש שנים, תועד מחול מאובק ופראי של עדר עצום שמנה יותר מ-100 פראים, שהגיעו לשתות מים, להזדווג ולהפגין נוכחות.
פראים בהר הנגב
מי שפוגש את הפראים בחצר ביתו המדברית הוא צור שיזף - סופר, עיתונאי, מטייל והרפתקן, לאו דווקא בסדר הזה - שהרחיק עד לאפיק העליון של נחל צין, ליד מצפה רמון, כדי להפוך לחקלאי ויינן. לפני תשע שנים, בעודו מסקר את מהפכת האביב הערבי עבור ynet וידיעות אחרונות, וגם עבור ערוץ הראשון טרום עידן התאגיד, הוא הספיק לשתול את 20 הדונם הראשונים של ענביי יין מסוג שרדונה וסירה בשטח המדברי.
"אני הבאתי כסף מחו"ל וקברתי אותו בנגב. אני ממשיך לעשות את זה עד עצם היום הזה, די בשמחה, כי זה מאוד קל לקבור כסף בנגב", הוא מספר. את זמנו הוא חולק בין ביתו ביפו לבית המדברי. "למדבר אני קשור מגיל צעיר. כתבתי והלכתי בכל מדבריות המזרח התיכון, בנגב ובסיני, כך שלגור כאן זה בהחלט מרגיש בבית", הוא מתוודה. "כשהגעתי לכאן זה לא סתם היה ריק. זו הייתה פיסת מדבר חרבה לגמרי. המון אבק. הגעתי לפה במקרה. לא התכוונתי להיות בחיים כורם ויינן, לא חשבתי שאגור בבית שומר באמצע הכרם. אני בא מעולם של מסעות, בהמתנה ממקום למקום".
בתקופת הקיץ הוא מתעורר למלאכה עם אור ראשון, מצויד בכוס קפה דחוסה, ומברך בבוקר טוב את התרנגולות ואת הכלבות קיץ ותלמה. תחילה הוא עובר ובודק את ההשקיה ואת שיעור הסוכר בענבים, כדי לדעת אם הם מוכנים לבציר. התקופה התובענית ביותר מבחינתו היא הבציר ודריכת היין, אז היום שלו עשוי להתחיל בארבע לפנות בוקר ולהסתיים רק באמצע הלילה.
במרחק של עשר דקות נסיעה מהכרם הבחנו לקראת השקיעה בעדר של פראים עם נקבה שמשדר מעקב לא פעיל על צווארה, ולצידה פרטים צעירים ובוגרים. לדברי שיזף, הפראים מסוגלים להגיע לאזור הכרם תוך כשעה. בסיור הגדרות לפני השקיעה, ערימות הגללים של הפראים מעידות על הביקורים האחרונים של היונקים הרעבים בכרם. כשהשמש שוקעת וקווי המתאר של ההרים נבלעים בחשיכה, הכלבות תלמה וקיץ בוהות בנו דרוכות ומשחררות סדרת נביחות קצובה שמהדהדת במרחב.
"מאוד יכול להיות שהן רואות פראים פה מהרכס שמאחורינו. אפשר להאיר לשם ולראות", מציע שיזף. "לפי הנביחות זה מאוד יכול להיות. אני אאיר ואולי נראה אותם, הם הולכים בדרך כלל על הרכס ולרוב תלמה נובחת לכיוונם".
הכרם של שיזף קיים כבר תשע שנים, ולפני שנתיים הפראים גילו את האוצר בלב מדבר. "ב-2017 היה חורף שחון בהרבה מקומות. הפראים הגיעו בסוף הסתיו אחרי שלא נותרו להם מים בשום מקום, לא נשארה צמחייה רעננה, ואנחנו היינו כבר אחרי בציר. הם ראו את הכרמים, נאות מדבר. הגיעו, שתו מים בשוקת שאחד החקלאים הציב בשטח כדי שלא יפגעו לו בחווה וירדו אליי למסעדה בכרם. אנחנו על הציר שלהם. הם פרצו את הגדרות, אכלו את הענפים בצורה כזו שהשמידו את כל הענבים הצעירים וטרפו את כל העלים לחלוטין. הם אכלו, שברו והרסו. זה היה פשוט צער נוראי, וגם נזקים שהם שווי ערך לעשרות אלפי שקלים שאף אחד לא מחזיר", משחזר צור את את הביקור הפראי.
בתחילה צור תיקן את הגדרות כמעט מדי יום. "השקעתי עשרות ימי עבודה בתיקון הגדרות. העניין הוא שהם גם הרסו לנו המון מהגפנים הצעירות, הם פשוט קרעו להן את הצורה, וזה עיכב אותן בכל מיני תהליכים שלהן. בכל פעם סגרתי להם את הגדרות במקום אחר, וקיוויתי שכך הם לא ייכנסו לתוך הכרם. זה לא עזר. הם לא רואים את הגדרות, פשוט לא מזיז להם. הם יכולים לעבור דרך גדרות תיל. הם לא נפצעים. סוסים נפצעים נורא בקלות, אבל הפראים הם פשוט חיות חסונות".
24 צפייה בגלריה
פראים בשמורת הטבע חי-בר ליד קיבוץ יטבתה, צפונית לעיר אילת, בערבה | אוקטובר 2006
(צילום: EINAT ANKER, לע"מ)
מתי הם מגיעים?
"מהשקיעה ועד הבוקר. אתה יכול לראות אותם בדרך כלל ממש באור אחרון, והרבה פעמים לפני זריחה. אחרי זה הם נעלמים לתוך המרחבים של המדבר. ראיתי אותם בכרם משבע בערב, תשע בערב, עשר, כמעט כל שעה עגולה, עד שעה אחרי הזריחה בכל מיני חלקים. גירשתי אותם. הייתה פה תקופה שכמעט כל ערב הסתובבתי עם האוטו שלוש-ארבע פעמים בלילה".
איך מגרשים אותם?
"צופרים וצועקים. הם הגיעו למצב שבו ברגע שהם רואים את האורות של האוטו, שומעים את קולות המנוע, הם בעצמם יוצאים מהכרם. ברגע שהכלבות נובחות נביחת אזהרה אני יוצא החוצה, וממני הם נרתעים. הכלבות לא מפחידות אותם. הם לא היחידים שמגיעים לכאן. גם הצבאים הם מזיקים לא קטנים, אין להם בעיה לקפוץ מעל גדרות של שני מטר והם אוכלים גם זיתים, דבר שהפראים לא אוכלים. יש פה תנים, ציפורי טריסטרמיות שמתחילות להגיע ועושות נזקים. אני לא חושב שיש חיות שממש מזיקות לנו. הבן אדם, הפקיד, הוא החיה שהכי מזיקה לכרם".
אתה זוכר מתי ראית לראשונה פרא?
"את הפראים ראיתי דרומה מפה עוד בשנות ה-80, לפני שהתחילו לעשות נזקים. בכל זאת, אני בעצמי חיה די זקנה. הם לא הסתובבו באזורים האלה. אבל מכיוון שאין להם בכלל אויבים טבעיים, אז יש התפרצות אוכלוסייה שלהם. רשות הטבע והגנים דואגת להם ונותנת להם מים זמינים בנקודות השקיה. אותם פראים יהרסו את החקלאות, ואני אצטרך ללכת מפה לטובת יופיו של הפרא. בסופו של דבר המערכת תינזק כי לא יהיו הגפנים שמחזיקות את הקרקע, וכל השיקום שעשינו פה יירד לטמיון, וגם הנוף ייהרס. כשהם מגיעים לפה עכשיו, הם מגיעים לנשנש כי יש מלא מים במכתש ולא חסר להם אוכל, אבל הם התרגלו, זה מאוד נוח וישנם הכרמים. והבעיה היא שהם מגיעים עכשיו, בתקופה של הבציר, והם הורסים, פוגעים ביבולים ובכל הדברים האחרים. בקצב הזה אנחנו נגיע למצב שתוך פרק זמן לא גדול יהיו לנו אלפי פראים ולא מאות פראים. יש חשיבות מאוד גדולה לנהל ניהול נכון את הטבע. מה שצריך לעשות הוא לכווץ את המספרים".
שיזף לא מסתיר את דאגתו להמשך הקיום הכלכלי של הכרם שבו השקיע את מיטב חסכונותיו, וחושש כי כי הפראים גורמים גם נזק לצמחייה הטבעית. "הם יגלחו פה את כל הר הנגב, יגמרו את כל הנוף הטבעי, וכשלא יהיה להם מה לאכול הם יתחילו להתפרע, להיכנס ליישובים ולתקוף".
24 צפייה בגלריה
פראים בשמורת הטבע חי-בר ליד קיבוץ יטבתה, צפונית לעיר אילת, בערבה | יולי 1980
(צילום: MILNER MOSHE, לע"מ)
פרופ' בוסקילה, שעסק בעיקר בחקר זוחלים ומכרסמים, החליט לפני כעשור לחקור את חיי החברה של הפראים. כדי לעשות זאת הוא חקר את חיי החברה בעדרים של סוסים ששוחררו לטבע בהולנד, עקב הדמיון הרב בין שני בעלי החיים.
לרשתות החברתיות של הפראים ישנה השפעה גדולה לא רק על הישרדותה של האוכלוסייה אלא גם על העושר הגנטי של הפראים, ומכאן הצורך המשותף לחקור את הקשר ההדוק בין השניים.
בוסקילה הצטרף לחוקרת ד"ר שירלי בר-דוד, מהמחלקה לאקולוגיה במכון לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון, שעוקבת אחרי נפלאות הגנטיקה של אוכלוסיית הפראים בנגב בעשור האחרון.
"את הפראים ראיתי לראשונה לפני כ-20 שנה במזרח מכתש רמון, וזה היה מרגש. על סיפורי ההשבה שמעתי כשהייתי נערה, ורק כשהתחלתי לעסוק בפרויקט ההשבה של היחמורים הפרסיים לגליל גיליתי כי המודל להשבה של היחמורים התבסס על פרויקט השבת הפראים", אומרת בר-דוד ל-ynet.
אחד האתגרים הגדולים של החוקרים הוא להבין את אורח החיים של הפראים. בתחילה החלו לתצפת ולתעד את הפראים בחי-בר יטבתה כדי ללמוד את ההתנהגות, ומשם עברו לתצפיות עם סטודנטים באזורים של הר הנגב, כדי ליצור בסופו של דבר את החיבור בין אקולוגיה התנהגותית לגנטיקה אקולוגית, שיספק את התמונה המלאה מאחורי המסתורין של הפראים.
"מהמחקרים בטבע, הפראים מקיימים מבנה חברתי. מה שמכתיב את המבנה החברתי הוא שהזכרים הדומיננטיים מחזיקים בטריטוריות, שנמצאות קרוב למקורות המים", מסביר בוסקילה. "אף זכר לא יכול להרשות לעצמו להחזיק את מקור המים בתוך תחום הטריטוריה, כי אז יהיה עליו לחץ עצום מכל הזכרים, שגם הם צריכים לשתות. מקורות המים הם בין הטריטוריות של הזכרים, אבל כל אחד יכול להגיע אליהם כי זה שטח ציבורי", הוא מפרט. "מי שיכולים להחזיק בטריטוריה הם הכי חזקים, יעילים ומוצלחים. הטריטוריות הטובות ביותר קרובות יחסית למים, כי הנקבות, במיוחד המיניקות, חייבות לשתות מים כל יום".
מי שנפלט ממעגל הדומיננטיות הם הזכרים הרווקים, שמתאספים בקבוצות משתנות שיכולות לנוע ממספר קטן של פרטים ועד לעשרות. גם הנקבות לרוב מסתובבות בקבוצות משתנות בגודלן, בהתאם לכמות המזון ועונות השנה. ככל שהמזון והמים מצומצמים יותר גדלים הסיכויים שגם הקבוצות עצמן תהיינה קטנות יותר, וגמישות היא מילת המפתח.
בעונת הייחום, שמתחילה לעיתים סמוך למועד ההמלטה של הסייח, הנקבות עדיין צריכות להניק את הסייח הקודם ומחפשות את הקרבה למים, שם גם כמות המזון תהיה גדולה יותר. לנקבות יש אינטרס להיות בטריטוריה של הזכר הדומיננטי, שימנע מהזכרים הרווקים להיכנס לטריטוריה ולהזדווג איתן.
החוקרים הצליחו בתחילת המחקר לזהות כ-130-120 פראים, כל אחד עם הסימנים הייחודים לו. "ניסינו להכין פרופיל לכל פרט שזיהינו מתוך תיעודי הווידיאו שלנו על פי הכתמים שלהם. הם מאוד-מאוד דומים, וצריך עין חדה מאוד כדי לשים לב לדגמים השונים של הפיזור של הצבע הלבן ביחס לבז'. יש להם סימנים חיצוניים כמו אוזן מקופלת, זנב קצוץ, צלקות מקרבות, במיוחד אצל הזכרים, שם יש קרבות קשים על הדומיננטיות", הוא מפרט. לאחר יצירת הקטלוג הראשוני, פרויקט הזיהוי נעצר בשלב מסוים, עם הצטרפותם של פרטים נוספים מדי שנה והמשאבים הרבים שנדרשו כדי להמשיך לקיימו בשיגרה, אך הדבר העניק לחוקרים את הבסיס להערכת האוכלוסייה של הפראים, שכיום עומדת על 350-250 פרטים.
"קשה לגלות את מרכזי הפעילות של הפראים כי קשה לראותם באופן מסודר. הם חששניים מאוד, ובורחים הרבה פעמים עוד לפני שרואים אותם. כדי להשיג את מה שלא ניתן לעשות בתצפיות ישירות פותחו שיטות אחרות, כדוגמת איתור הגללים שלהם ברחבי הנגב. אלה למעשה סימני הנוכחות של הפראים במרחב, וכך גם אפשר להבין את התפוצה שלהם", מסבירה בר-דוד.
כך לדוגמה, במחקר של עודד נצר ויוחאי כרמל מהטכניון נבדקו 122 אתרים ברחבי הנגב שבהם נמצאו ערימות של גללי פראים ונעשתה התאמה לתנאים בשטח. "ניסינו להבין דרך איפה הפראים הולכים ומהם מרכזי הפעילות שמועדפים עליהם. ידענו כי לרוב זה סביב מקורות המים, השאלה הגדולה הייתה באילו דרכים הם הולכים בין מרכזי הפעילות שלהם. באמצעות הגללים גילינו את פוטנציאל התנועה שלהם, ומה גורם להם להשתמש בדרך כזו או אחרת".
בר-דוד מציינת כי הדרכים שבהן הפראים מותירים גללים רבים מעידות על כך שהן מועדפות עליהם. "התברר כי הם הולכים בדרכים יותר מישוריות וקרובות לצומח. הם אוהבים ללכת בקניונים עם ערוצים מתונים, שמקשרים ועוברים מחסומים של הרים שקשה להם לעבור. אם יש דרכים ארבע על ארבע באותם אזורים צרים יותר, הם פשוט לא ייכנסו לשם. כך שמבחינת שמירת טבע, הדרכים הללו הן מעין אויב של הפראים. לכן חשוב לאפשר גם קיום של דרכים שבהן הולכים פראים ללא מעברים של רכבי שטח".
עם התקדמות הטכנולוגיה החלו גם ללכוד פראים בסיוע רשות הטבע והגנים, והוצמדו למספר זכרים ונקבות משדרים שאפשרו לעקוב אחריהם. סמוך למקורות המים הוקמו מחסות מסתור כדי לאפשר לחוקרים לערוך תצפיות, שבמהלכן התגלה כי המבנה החברתי של הפראים מבוסס על איחוי לעומת התפלגות. מה משמעות הדבר בפועל?
"הרעיון היה שהזכרים הבוגרים הם טריטוריאליים ושומרים על הטריטוריה לבד. הנקבות נמצאות יחד עם הצעירים. הקבוצות הללו משתנות במהלך הזמן. נקבה תמצא עצמה עם נקבות אחרות. עם הצעירים היא נמצאת בשנה הראשונה, עם סייח או עם נקבה צעירה יותר, אבל מבחינת המבנה של הנקבות הבוגרות, הוא משתנה כל הזמן", מוסיפה בר-דוד. "הזכרים הצעירים, הלא דומיננטיים, אחרי שהם עוזבים את האמא, נכנסים לקבוצות רווקים במרחב. הנקבות עוברות בין הטריטוריות בעונת הרבייה בקיץ ליד מקורות מים".
המסתור ליד המים עזר לחוקרים להבין את הדינמיקה החברתית של הפראים. לאחר מכן, בעבודה מאומצת, החלו החוקרים לאסוף מאות גללים כדי להפיק מהם די.אן.איי, במטרה לבצע ניתוח גנטי לא פולשני שלא מצריך ללכוד עוד פראים. "באוכלוסיות קטנות, ככל שיהיה מגוון גנטי גדול יותר, האוכלוסייה תוכל להתמודד טוב יותר עם שינויים סביבתיים", היא מפרטת.
החוקרים בדקו דגימות דם שנלקחו מהפראים הראשונים, שהיו בגרעין הרבייה לפני שהושבו לטבע, והשוו אותן לפראים הקיימים בטבע. "כך יכולנו לדעת מהו המגוון הגנטי בדור המייסדים, וראינו כי חלה ירידה בעושר הגנטי בדורות הנוכחיים. המקור לירידה שהתגלה בעבודת המחקר של שרון רנן וגיל גרינבאום היה המבנה החברתי - רק 15% מהזכרים הבוגרים לקחו חלק בתהליך הרבייה".
משמעות הדבר היא כי זכרים רבים לא מצליחים להעביר את הגנים שלהם לדור הבא, ולדברי בר-דוד: "אם כל הזכרים היו משתתפים ברבייה, אז יש סיכוי גבוה שהשונות הגנטית הייתה נשמרת. כשרק 15% לוקחים חלק, אז השונות הגנטית של האוכלוסייה תקטן והרבה גנים הולכים לאיבוד, כי הזכרים הדחויים לא משתתפים ברבייה".
בחזרה למקורות המים. החוקרים גילו כי סביב מקווה מים גדול באזור הר הנגב הגבוה ישנן טריטוריות של זכרים, אך יש מספר מוגבל של טריטוריות סביב המקווה, ולכן החוקרים מעריכים כי רק פרא זכר אחד מתוך מספר זכרים דומיננטיים הוא זה שמתרבה עם הנקבות. "אם ניצור מקור מים טבעי או לא טבעי בנגב, יש סיכוי שיהיו יותר טריטוריות, ויש סיכוי שיהיו יותר זכרים דומיננטיים. כך נוכל לעזור לשמור על המגוון הגנטי של הפראים ועל האוכלוסייה עצמה".
על פי הערכות החוקרים, האומדנים משתנים עקב הקושי בספירת כל הפרטים בשטח. בר-דוד מציינת כי בהר הנגב ישנם כ-150 פרטים. עדרים גדולים נמצאים באזור מכתש רמון ובמרחבי הר הנגב והערבה. מספר פראים נדרסים מדי שנה בכבישי הנגב והערבה, אך גם איום האשפה בדמות שקיות ניילון עלול לסכנם. בחלק מהאזורים, שבהם ישנם מקורות מים שבהם מטיילים בני אדם, הפראים משתדלים לשמור מרחק.
"זו אוכלוסייה קטנה שנמצאת בסכנה. אם וירוס יפגע בה, היא עלולה להיכחד בקלות. על אף שכל השלבים הראשונים בהשבה הצליחו ויש דורות של רבייה בבר, צריך מינימום של 500 פרטים בוגרים מתרבים לביסוס אוכלוסייה בבר", היא מסכמת.
בוסקילה מדגיש כי "פרא שיקים טריטוריה רחוקה מהמים, אין סיבה שהנקבות יבואו אליו. הוא יעמוד שם לבד, אף נקבה לא תגיע והוא לא יהיה שותף לרבייה ולמעגל ההזדווגות. יש צוואר בקבוק, המבנה החברתי הוא כזה שרק זכרים בודדים זוכים להזדווג. לכן, ההמלצה שלנו היא להוסיף שלושה מקורות מים נוספים, ורשות הטבע והגנים קיבלה את ההמלצה שלנו".
הפראים בהר הנגב הגבוה נמצאים שם, לדברי בר-דוד, כבר משנות ה-90. החקלאות באזור החלה לפרוח בשנות ה-2000, אז כבר התבססה אוכלוסייה יציבה של פראים באזור. "הפראים עדיין חוששים מבני אדם, אבל כשיש להם חנויות ממתקים בלב המדבר, כמו כרמים למשל, הם מגיעים", מדגישה בר-דוד. "יש להם במדבר אוכל ומים, אבל כשיש להם שדה, מטע עם מים זמינים וצומח בקיץ, בטח שהם ירצו להגיע לשם. ההתמודדות של החקלאים ומעט החוות שיש כאן צריכה להיות כמו של כל חקלאי באזורים אחרים בארץ, שצריך לגדר את המטע שלו בפני חזירי בר, או באזורים רלוונטיים עם יחמורים או דורבנים".
"אנחנו לא שמחים שיעלים נכנסים למדרשת בן גוריון או למצפה רמון וניזונים מהצמחייה שם, ללא קשר למה שקורה בחוץ. זה לא מצב טבעי לאוכלוסייה. הפראים לא אוהבים אזורים עם תנועה של כלי רכב ואנשים", מוסיף בוסקילה, "ומקורות המים המלאכותיים הם תחליף למקורות מים טבעיים בנגב שמטיילים בהם המוני בית ישראל. אנחנו מקווים שמקורות המים החדשים, שייפתחו באזורים שהם רגועים יותר ושקטים יותר, ימשכו אותם הלאה מהשטחים של החקלאים. מעדיפים שתהיה דינמיקה עם הצומח הטבעי, כך שבשנים של בצורת האוכלוסייה תרד ובשנים טובות האוכלוסייה תגדל, כמו שהיינו מצפים שבעלי חיים יהיו דינמיים ויגיבו".
מבחינתו של שיזף, אחד הצעדים הראשונים כדי לסייע לפראים הוא בהפסקת הסיוע בדמות מקורות מים זמינים ומלאכותיים. "אחד הדברים שמווסתים אוכלוסייה באופן טבעי הוא בצורת. יש לך בצורת, אז האוכלוסייה קטנה. הקטנת מקורות המים תוריד את שיעורי ההמלטות כי לנקבות לא יהיה חלב להניק את העיירים הצעירים, ואז כמובן המספר שלהם יורד. צריך לתפוס זכרים ולסרס אותם כדי שלא יוכלו להתרבות. במקרים קיצוניים, צריך לחשוב על זה, אולי לצוד חלק מהם. צריך להרוג אותם ולהוציא אותם מתוך המערכת, צריך לנהל את האוכלוסייה".
בוסקילה מציין כי קשה לראות בעין את ההשפעה של הפראים על מצב הצמחייה לטווח הארוך: "באזורים שונים בנגב מסתובבים עדרים של 300 גמלים, והאוכלוסייה של הפראים מסתובבת על שטח הרבה יותר גדול משל עדר אחד גדול של גמלים, כך שההשפעה שלהם היא נקודתית סביב מקורות המים, שם אפשר לראות שהצמחייה אכולה ברדיוס של כ-800 מטר סביב מקורות המים. אולי השטח רמוס כי הם מחכים לתורם לשתות מים".
ד"ר אסף צוער, אקולוג מחוז דרום של רשות הטבע והגנים, טוען מנגד כי אין עדות ברורה לכך שהפראים גורמים נזק משמעותי לצמחייה ולהר הנגב, למעט באזורים של בורות המים. "יש קונפליקט בין חקלאים לחיות בר, תמיד היה ותמיד יהיה. יש דורבנים, שועלים, חוגלות וטריסטרמיות, והמטרה שלנו היא למזער, להקטין את הנזקים הללו, כך שהפראים לא יסתובבו באזורים החקלאיים אלא באזורים הטבעיים שלהם. אך גם החקלאים צריכים לקחת אחריות. הם מביאים מים ודשן לאזור מדברי והופכים אותו לפורה ועשיר יותר ממה שהוא, אז באופן טבעי זה מושך חיות בר שמגיעות".
שיזף טוען כי הוא לא מוגדר כחקלאי על ידי משרד החקלאות. "כשהגעתי לפני תשע שנים, ייצבתי את הקרקע. הגיעה לפה צמחייה חדשה. אתה רואה שהקרקע נבנית מחדש, כל האזור משתקם מבחינה נופית. זה לא שאנחנו עושים פה רק חקלאות, אלא ממש מתקנים פה את הנוף, מתקנים בצורה הכי אמיתית שיש, בצורה אורגנית, בלי רעלים ובלי ריסוסים. עוצרים את המדבור", הוא מפרט. "הכרמים פה זה לא רעיון שלי. זה היה רעיון של משרד החקלאות, ואין לו איך לעזור, הוא לא יודע איך לעזור. הוא מסתכל עליך ופחות או יותר אומר לך שתסתדר. אנשי המקצוע מצוינים, המדריכים החקלאיים נהדרים, אבל משרד החקלאות הוא כנראה מאוד חלש. הפקידים שלו די אבודים וחדלי אישים. מי שהשקיע פה בכרמים זה לא משרד החקלאות, שעם כל המענקים אולי נתן 5% מכל מה שהושקע פה. צריך את הסיוע של המדינה, ולא משנה מי ייתן את הכסף, משרד החקלאות או המחלקה להתיישבות של הסוכנות. זה הדבר היחיד שיכול להציל פה את הכרמים, כי הפראים הם חיה מדהימה, והדבר היחיד שיכול לעצור אותה זה גדר ממש טובה ולא זולה".
בחודשים האחרונים הציעו ברשות הטבע והגנים לשיזף להתקין רשתות צל על הגדרות, דבר שסייע לכרם נוסף של חקלאי באזור לאחר שצבאים רעבים פשטו על הכרם שלו. הטכניקה החדשה הפחיתה את מספר ביקורי הפראים בכרם, וגרמה לפראים להקיף אותו בחיפוש אחר פתח חדש. מדובר בפתרון שמחזיק מספר שבועות בלבד, עקב תנאי מזג האוויר.
ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "צר לנו שהפונה חש כי משרד החקלאות אינו מסייע לו, אך מצד האמת, כדי להקים את הכרם קיבל הפונה תמיכה ממשרד החקלאות, וזאת במקביל לאלפי החקלאים שמקבלים מדי שנה תמיכה של 1.2 מיליארד ש"ח. בכל הנוגע למפגעים של חיות הבר, משרד החקלאות מודע למצוקת החקלאים ופועל לקידום הנושא. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי מבחינה חוקית, הסמכויות לטיפול בחיות הבר הן בידי רשות הטבע והגנים. על כן, יש להפנות את השאלה אליהם".
צור, אתה מסוגל לראות פרא בצורה נקייה?
"כן, לגמרי. בתוך הכרם לא. כמעט כל מי שיסתובב בכרם יעשה פה נזק, אז אני אכעס עליו. זה יכול להיות בן אדם, ואני בסך הכל מחבב אנשים. פראים, אם יסתובבו פה באזור הזה, יכול להיות שאסתער עליהם עם מקל ואבן ואגרש אותם. באמת אכעס, אבל ברגע שאני יוצא מגבולות הכרם, תוציא אותי משער הכרם ובעיניי זו אחת החיות הכי יפות והכי שוות שיש. אני לא רוצה שייעלמו מהנוף של הנגב. מצד שני, צריך שהממשק יהיה נכון, צריך שאנחנו נשמור עליהם ושגם ישמרו עלינו".
מה הסיכוי שתשים לוגו של פרא על תווית בקבוקי היין שלך?
שיזף צוחק בקול. "אם הם ימשיכו לאכול לנו את הענבים אז לא תהיה ברירה אלא לעשות יין מהפראים. זה רק עניין של זמן. יין פרא".
