הדבר הראשון שאתה רואה על השלטים כשאתה מגיע ללונדון זה פרסומת לבובת השעווה החדשה של דואה ליפה במוזיאון מאדאם טוסו. שזה מצחיק, כי ככל הנראה זה המקרה הראשון בהיסטוריה שבו קודם הגיעה בובת השעווה ורק אחר כך ייצרו ממנה את האמן עצמו. ועכשיו אותו אמן, יותר נכון, כוכבת פופ, יושבת לידי על ספה פרוותית שנראית כאילו בגלגול הקודם שלה הייתה שנאוצר.
היא מציינת שזו ספה מוזרה. אני מציין בפניה שזה מעמד מוזר. בכל זאת, מאחוריי עומדת היחצנית שלה, לידה משגיח הסוכן, ומהצד עומד צלם שמתעד את האירוע בווידיאו ועוד מישהו שמקליט באודיו את המאורע - הכנראה היסטורי, לכו תדעו - עם האייפון שלו. כנראה למקרה שלא יהיה להם מה לראות בנטפליקס.
רשימת האיסורים לשאלות כוללת כל דבר שיכול להיות בו עניין לציבור, שעלול להציג את ליפה כאדם בעל אישיות, היסטוריה, מורכבות, או דעה על המתרחש בעולם שמחוץ למוצר שהיא באה כרגע לייחצן (קמפיין לחברת האופנה פפה ג'ינס). ואם זה לא מספיק, גם מבקשים ממך לחתום על מסמך שמחייב שהריאיון יהיה חיובי. לא חתמתי.
כבר ראיינתי כוכבים גדולים, כולל כוכבות פופ בתחילת דרכן. את ליידי גאגא פגשתי פעם בנסיעה באוטו שלה להית'רו, כשהיא לובשת וסט ושום דבר מתחת, הבן זוג שלה במושב ליד, והיא עונה על כל דבר, כולל השוואות למדונה ושלישיות עם האחים ג'ונאס. את בריטני ספירס אתה יכול לשאול הכל חוץ מעל ההתמוטטות הפומבית ההיא שהסתיימה בקרחת. אף אחד לא מצלם אותך, מקליט אותך או מחתים אותך.
אבל הזמנים השתנו. היחצנים התקשחו, העיתונאים התרככו, וכשיש לך בחורה בת 23 שהיא הכוכבת הכי חמה בעולם בערך, אתה לא לוקח המון סיכונים וזורם עם רוח התקופה. כלומר מדבר על העצמה נשית, על הפער בין גברים ונשים, וחוסם כל שאלה אפשרית על קמפיין MeToo. כי מי יודע, אולי יהיה שם איזה סיפור שישרוף את הטוויטרים של העולם.
וזה חבל, כי לדואה ליפה יש חתיכת סיפור, והיא בהחלט יודעת לספר אותו וגם לדבר לעניין. אז בשלב מסוים, בערך בשאלה השנייה, החלטתי לברוח מרשימת האיסורים, מה שהוציא עשן מהאוזניים ולייזרים מהעיניים של המנהלים שלה, אבל לא ממש הרתיע את ליפה עצמה. הריאיון אולי הסתיים מוקדם מהצפוי, אבל שנינו חזרנו הביתה בשלום - ואני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין איך הבית שלה נראה.
את הסלפי עם ליפה, עניין די משפיל שמעולם לא עשיתי עם מישהו אחר, אבל הפעם נכלל בלו"ז - קיבלתי רק כמה ימים אחר כך. עושה אותו הצלמת האישית שלה שמסתובבת איתה בכל העולם ומעלה את התמונות לאינסטוש. ליפה, שגם ביום־יום מאופרת בכבדות, זכתה למיטב הפילטרים שיש לטבע להציע. אותך, כמובן, משאירים עם העור הטבעי שקיבלת מההורים שלך. עכשיו תמות בבקשה.
אז מי זאת דואה ליפה, שאל אף אחד מתחת לגיל 30. ובכל זאת, ההסבר המתבקש הוא, האישה הכי יפה ביקום, עם השירים הכי מושלמים, הדבר הכי פְרש מאז בריאת העולם, ומי שרק בשבועות האחרונים לקחה הביתה שני פרסי גראמי, אחד על תגלית השנה, אחד על שיר הדאנס הכי טוב (עם מארק רונסון ודיפלו), וגם את המקבילה הבריטית שלו הבריטס על שיר אחר (עם קלווין האריס), והגיעה עם הלהיט הכי גדול שלה ("ניו רולז") למספר אסטרונומי של מיליארד ושבע מאות מיליון צפיות ביוטיוב.
ליפה היא מכונת פופ, שנייה ושלישית אולי רק לאריאנה גרנדה ולליידי גאגא שאחרי "כוכב נולד", ומגיעה עם סיפור רקע מושלם לתקופת הברקזיט וטראמפ: היא נולדה בלונדון לפליטים מקוסובו שהגיעו לשם בגלל המלחמה ביוגוסלביה המתפרקת, שני ההורים האקדמאים שהתפרנסו יפה במולדת נאלצו לעבוד בלונדון בעבודות של מהגרים. מלצרים, שוטפי כלים, כאלה. שניהם, אגב, בשנות ה־40 לחייהם היום ונראים כמי שיצאו מפרסומת לחלב שקדים.
כשהייתה בת 11, המשפחה חזרה לפרישטינה, עיר הבירה של קוסובו. סוג של רמאללה באירופה, עולם רביעי. אבא של ליפה פתח חברה לייעוץ פוליטי, טרגוטים, סקרים וכו' (בבחירות הקודמות של קוסובו הוא עבד עבור הקמפיינר הפוליטי הישראלי משה קלוגהפט), ובגיל 15 לליפה דיגדג לחזור ללונדון. בכל זאת, היא דיברה קצת אלבנית אבל לא ממש כתבה וקראה והעתיד נראה מבטיח יותר בלונדון. "כשחזרתי לקוסובו יכולתי לדבר את השפה, אבל לא יכולתי לכתוב או לקרוא, ובניגוד לשאר הילדים, עשיתי שיעורי בית עם מלא שגיאות כתיב", הסבירה. אז היא הצליחה לשכנע את ההורים שיאשרו לה לגור שם לבד ונרשמה ללימודים בבית ספר נחשב לאמנות שהצמיח את כוכבת הפופ הגדולה של העשור הקודם - איימי וויינהאוס, וגם כוכבת אלבנית אחרת בשם ריטה אורה.
"כל החברים שלה היו בלונדון, והיא נשארה עד מאוחר בלילה כדי לדבר איתם בטלפון מקוסובו", הסביר בעבר אבא דוגי. "קוסובו פשוט לא היה המקום הנכון בשבילה. והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה גם כנערה. היא לא ממש השאירה לנו הרבה ברירות". ליפה התגוררה בלונדון אצל חברה של המשפחה שבדיוק עשתה תואר שני וכמעט אף פעם לא הייתה בבית. היא התחילה להקליט קאברים לכריסטינה אגילרה וג'וס סטון והעלתה אותם ליוטיוב. כשהסתובבה בהופעות בלונדון והכירה אנשים מתעשיית המוזיקה - הזמינה אותם להקשיב לקאברים שלה. לאחד מהם, המנהל של לנה דל ריי, היא אמרה שהיא רוצה להיות גדולה כמו מדונה. יום למחרת הוא הושיב אותה באולפן.
אם יש דבר אחד שבולט בליפה, זה האמביציה המשוגעת ויכולת ניהול הזמן שלה. האישה מנהלת את חייה ביחידות זמן של מיקרו שניות. "כל דבר שלי, גם כשאני בבית בלונדון, נמצא ביומן ואני יודעת בכל רגע נתון איפה אני אמורה להיות ואיפה אני אהיה", היא מספרת.
אז מה, 13:37, צהריים עם הבסטי שלי שרה?
"כזאת אני גם ברגיל. אם אני בבית, אני מנסה לראות חברים כמה שיותר - 'יש לי לילה חופשי פה, בואי נעשה את זה', 'יש לי לילה חופשי שם, בואי נעשה משהו אחר'. אני מכירה את הלו"ז שלי מאוד טוב ומראש".
חברים מקבלים סלוט של שעתיים. כשגרה לבד כטינאייג'רית הייתה מכניסה אפילו את הניקיונות והבישולים ללו"ז. וכמו שציינה בעבר, "אני יודעת כל יום מתי אני קמה, מתי אני אוכלת ארוחת בוקר, מתי צהריים, הכול".
האמביציה המשוגעת הזאת להיות מדונה, לאכול צהריים שתי דקות ביום, מגיעה מההיסטוריה המשפחתית שלך?
"ראיתי את ההורים שלי עובדים כל יום אפשרי בחיים שלהם ומנסים להסתגל לסביבה החדשה שלהם", היא מספרת. "מגדלים ילדים, הולכים ללמוד. למרות שהם הגיעו הנה מקוסובו, הם אף פעם לא נתנו לי להרגיש שאני מפסידה משהו. שחסר לי משהו. ראיתי כמה ההורים שלי הקריבו עבורי, כמה קשה צריך לעבוד כדי להגיע לאן שאתה רוצה - אני חושבת שהאתיקה של העבודה שלהם הושרשה בי. הבנתי בגיל מאוד צעיר ששום דבר בחיים האלה לא מגיע בלי שעובדים ממש־ממש קשה עבורו".
אמא שלה, אנֶסה, נולדה לאבא מקוסובו ואמא מבוסניה. סבא של דואה מצד אבא היה היסטוריון מפורסם שעמד בראש המכון לחקר ההיסטוריה של קוסובו ואיבד את עבודתו כשפרצה המלחמה. "כשהסרבים הגיעו הם רצו שההיסטוריונים ישכתבו את ההיסטוריה של קוסובו, שהיא תמיד הייתה חלק מסרביה ולא חלק מיוגוסלביה. סבא שלי לא הסכים והוא שילם על זה במשרה שלו", סיפרה ליפה. ב־92' הגיעו ההורים שלה ללונדון כפליטים. ליפה נולדה שלוש שנים אחר כך.
בעולם הטרלול האינסטגרמי של האריאנה גרנדות והג'סטין ביברים - ליפה היא סיפור חיובי ומרענן. כמעט לא תמצאו אותה בכותרות בהקשרים שליליים. האינסטגרם שלה מאוזן בצורה מדויקת בחשיפה של החיים האישיים. בלילה מגיע מעין יומן שבו היא מספרת מה היא עשתה כל יום, שנכתב באותיות קטנות על תמונה שלה שוכבת במיטה, ללא מייק־אפ אבל עם פילטר מחמיא.
במהלך היום אפשר לראות שם גם את הבן זוג שלה, אייזק קארו, שף אינסטגרם שנראה כמו גיבור־על שהכוחות שלו הם יופי בלתי סביר ורמת מלוקקות בלתי אנושית. בפיד שלה תראו אותה ואת ואייזק רוכבים על אופנועים בחופשה שלהם בהודו (ריזורטים, לא חושות, פילטר ולנסיה), וגם רוקדים עם הפמליה של החברות שלה בחופשה באיביזה (וילה פרטית, בריכה, פילטר ברוקלין).
באופן ממש מוזר, ואני מקווה שאני לא גולש פה לתחום הדיבה, הצלמת הרשמית של ליפה מסתובבת עם זוג עיניים שנראות בול, אבל בול, כאילו נעשו על ידי אחד הפיצ'רים של אינסטגרם - מהסוג שמדביקים לך על הדרך גם אוזניים של שפן. קראתי איפשהו, שעושים היום ניתוחים פלסטיים כדי להיראות כמו מי שמגיע בילט־אין עם הפילטר הזה גם במציאות. אולי זה המצב גם כאן.
דואה, מהאינסטגרם נראה שהחיים שלך די מושלמים.
"הם די נחמדים, כן" (צוחקת).
מה הדבר הכי טוב ומה הכי רע בלהיות פופסטאר?
"הדבר הטוב זה כל מה שאני זוכה לעשות על בסיס יום־יומי. אני חווה דברים שבחיים לא יכולתי לחלום עליהם אפילו כנערה. לחיות רגעים שלא הייתי יכולה לחוות אותם אפילו בדמיון שלי. הגרמיז, בריטס, האלבום שהוצאתי, להופיע בפסטיבל גלסטונברי, לטייל ברחבי העולם, לפגוש אנשים מכל הארצות, לאכול סגנונות שונים של אוכל שבכלל לא הכרתי, לחוות המון הרפתקאות ולהיות פתוחה לכל כך הרבה חוויות תרבותיות - אני כל כך בת מזל שאני יכולה לקרוא לדבר כזה עבודה.
"הדבר המבאס בזה הוא לא להיות בבית כל הזמן, עם המשפחה שלי. שאני לא נמצאת יותר מכמה ימים במקום אחד. אני מנסה להבין איך לשמור על שגרה. יש לי מזל כי האנשים שמסתובבים איתי הם כמו משפחה, אז הם גורמים לי להרגיש בבית, ובכל פעם שמישהו קצת בדאון אנחנו עוזרים לו. אנחנו מאוד־מאוד קרובים. בלי זה היה לי מאוד קשה להתאים את עצמי לכל מה שקורה מסביב".
המנהל שלה הצהיר לאחרונה שהפחד הכי גדול שלו הוא, "שדואה תתיש את עצמה מדי, בגלל שהיא לא יכולה להגיד 'לא' לעבודה". ליפה עושה חשבון ומגיעה למסקנה שהייתה בשנה שעברה בבית שלה כחודשיים. פה יום, שם יום ועוד יומיים. "אני לא זוכרת איזה מפתח פותח את הדלת. סימנתי כל אחד מהם, אבל אני תמיד מתבלבלת".
זה לא מטריף אותך?
"כל בוקר בסיבוב הופעות את יורדת מהאוטובוס ואת במקום אחר לגמרי. את צריכה למצוא את המקומות הכי טובים לאכול בהם ארוחות בוקר. את מתקלחת באצטדיונים ונכנסת למקלחת עם מזוודה. אלה חיים מאוד מוזרים. מאוד כיף. חוויות מדהימות. אבל זה עדיין מוזר. לוקח זמן להתרגל לעשות את זה יום־יום. לחיות בשלום עם זה שאת כל הזמן בתזוזה, ושהמיטה שלך משתנה כל לילה, ושאין לך בית שאת יכולה לבשל בו. זה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו, לאכול אוכל ביתי. זה והמשפחה שלי. והמיטה שלי. ולדעת איפה כל הדברים שלי מונחים. והמסעדות שאני אוהבת לאכול בהן. והמקומות שאני אוהבת לקנות בהם. קשה להתרגל לסביבה שלך בכזאת סיטואציה".
ויש גם את עניין הפרטיות.
"יש חדירה לפרטיות אבל לא במידה שמכריחה אותי לשנות את החיים שלי. לוקח זמן להתרגל לזה. אני משתפת ברשתות החברתיות את האנשים שאני אוהבת ואת הדברים שאני עובדת בהם - זה חלק מהחיים שלי שהייתי רוצה לשמור יותר לעצמי, אבל זה מגיע עם הטריטוריה ועם מה שאני עושה. ובכל מקרה, יצא לי לחשוב על עניין החשיפה האישית: אני עושה את זה בכל מקרה עם המוזיקה שלי. אני מרגישה שהכול גם ככה בחוץ עם הטקסטים האישיים שאני כותבת".
משטרת הפי־סי, יש לנו בעיה. אז רק אניח כאן את העובדות. ליפה, ובצדק, חוזרת במהלך הריאיון על נקודה חשובה - ישנה כמות בלתי סבירה של סקסיזם ומיזוגיניה בתעשיית המוזיקה, כמו בהמון תעשיות אחרות. "אני מרגישה שכאישה את צריכה לעבוד יותר קשה מגבר כדי שייקחו אותך ברצינות", היא מסבירה שוב ושוב. "אף אחד לא מאמין לי שאני כותבת את השירים של עצמי, ולא רק זמרת. לא משנה כמה שעות אבלה בסטודיו ושאני שם כל יום וכותבת הכל בעצמי - קשה לאנשים להאמין בזה, כי את לא גבר שעומד כל היום מול המצלמה עם גיטרה ביד. על גבר קל להאמין שהוא כתב את השיר הזה, למרות שאת עומדת בצד ואומרת, 'לא, הוא לא'. ואצל נשים זה בדיוק הפוך.
"אנחנו צריכות לעבוד קצת יותר קשה מגברים, או הרבה יותר קשה מגברים, בתעשיית המוזיקה, ולמעשה בכל תעשייה שהיא, כדי להגיע לאותו מעמד של גברים ושיתייחסו אלינו בשוויון. אני לא יכולה להסתובב כל היום ולצעוק לאמנים, 'היי, אני כותבת את המוזיקה של עצמי ואתם צריכים לקחת אותי ברצינות'. איט איז וואט איט איז. זו המוזיקה שלי, אני מקווה שתאהבו אותה, ואני לא יכולה לקחת את זה יותר מדי ברצינות. כי אם תאכלי סרטים על זה שכולם צריכים לדעת שאני עשיתי את זה, ואני עשיתי גם את זה, את תיכנסי למעגל קסמים שבו את צריכה להוכיח משהו כל הזמן".
New Rules
'ניו רולז', הלהיט שהפך אותה לזמרת השנה בהמון מקומות בעולם, כולל במצעד השנתי האחרון של גלגלצ, הוא השיר היחיד שלטענתה לא נכתב על ידה. הוא יצא ב־2017, ולא הפסיק להיטחן גם ב־2018. זה להיט ענק והטקסט שלו מבקש מבנות לא לקבל את הבוטי קול מהאקס: “If you’re under him, you ain’t getting over him” (אם את מתחתיו, את לא הולכת להתגבר עליו - באנגלית זה נשמע יותר טוב). רק שכשמגיעים לשיר הבא IDGAF - איי דונט גיף א פאק - מגלים שהמציאות קצת יותר מורכבת. על הלהיט המדובר של ליפה חתומים, מלבדה, עוד ארבעה כותבים.
בכלל, אם תביטו ברשימת הקרדיטים של הלהיטים הגדולים בעולם תגלו תופעה מעניינת - רובם מגיעים עם חמישה, שישה, שבעה שמות. בחלק מהמקרים אלה שירים שנכתבים במעין מחנה עבודה של היטמייקרים שאורגן על ידי אחת מחברות התקליטים, או על ידי האמנים הגדולים עצמם. לוקחים קבוצה של כותבי להיטים מיומנים, אחד מעולה בביטים, אחד במלודיות, השני בטקסטים, שלישי בהפקה, ושמים אותם יחד בוויקאנד אחד בבית מלון או באולפן. אלישיה קיז אירגנה קאמפ כזה, על טהרת המין הנשי. גם קניה ווסט. וסולאנג' אחות של ביונסה. על הלופים באלבום המשותף של ג'יי־זי וביונסה, ובשירים מסוימים של דרייק ושל קארדי בי, חתומים 16־17 אנשים שונים.
לפי כתבה ב"ניו־יורק מגזין", חברת התקליטים וורנר קיבצה 45 כותבי להיטים בסופשבוע אחד בלאס־וגאס, שממנו יצא בין היתר IDGAF של ליפה. "אם יש לך להיט גדול שיוצא מהמחנה הזה, זה משלם את כל העלויות והרבה מעבר לזה", אמרה ל"ניו־יורק מגזין" קארה דיוגארדי, שכתבה להיטים עבור פינק, כריסטינה אגילרה ובריטני ספירס. יש מי שרואה בזה חזרה לדרך שבה נכתבו פעם שירים, מעין ג'ימג'ום משותף של מקצוענים שמוציא מכל אחד את היצירתיות שלו, ויש מי שרואה בזה מכונה משומנת שלא שונה בהרבה מאלגוריתם לכתיבת להיטים.
אז הלהיט ההוא של ליפה מעולה ממש - ולכאורה למי אכפת איך נעשית הנקניקייה הטעימה הזאת - ובכל זאת, עם כל הרצון הטוב, מדובר בנקניקייה ואפשר להבין מדוע היא מתקבלת בחשדנות כיוצרת.
ליפה מרבה לדבר בראיונות על העצמה נשית. "אבל אף פעם לא חשבתי לעצמי בצורה מודעת - אני אשיר על העצמה נשית - זה יהיה הקטע שלי", היא מסבירה. "כששרתי את 'ניו רולז' ועשיתי את הווידיאו שלי זה היה הגיוני כי זה מה שהחברות שלי סיפרו לי".
חוק מס' 1 בשיר: אל תרימי את הטלפון, הוא מתקשר רק כי הוא שיכור ולבד. חוק מס' 2: אל תכניסי אותו, את יודעת שתצטרכי להעיף אותו שוב. חוק מס' 3: אל תהיי ידידה שלו, את יודעת שתסיימי במיטה שלו בבוקר. "אלה הדברים שהתמודדנו איתם", היא מסבירה עכשיו. "זה הפך לוויראלי כי אנשים הזדהו עם זה. אני פשוט אומרת את מה שאני מרגישה ואני שמחה שזה מהדהד כל כך רחוק בקרב אנשים ונשים צעירות בכל העולם. זה מראה שיש צורך במשהו כזה".
ליפה אולי צעירה אבל הספיקה לחוות כמה גברים גרועים שהשפיעו על השירים שלה, "כאלה שהם מניפולטיביים רגשית. והיה גם אחד שלא אכל ירקות. שום ירק. כמו איזה בן חמש. זה היה נורא, אמרתי לו שאני פאקינג עוזבת".
טקס פרסי הגראמי הקודם, האוסקר של תעשיית המוזיקה האמריקאית, ספג ביקורת על כך שרק אישה אחת הופיעה בו - אליסיה קארה, ושלורד לא קיבלה הזדמנות להופיע, למרות שהאלבום שלה היה מועמד לאלבום השנה. הבוס של הטקס, ניל פורטנאו, הוסיף פיפי למדורה כשקרא לנשים "להתקדם". ליפה יצאה נגדו בריאיון ואמרה: "נשים בהחלט מתקדמות, הן רק צריכות את ההזדמנות. הגברים האלה שנמצאים בעמדת כוח צריכים לתמוך בכל דבר שקורה, לתמוך בשוויון, ולא להגיד לנשים - 'אתן פשוט לא עובדות קשה מספיק'". השנה זה השתלם לה כשנבחרה להופיע יחד עם סנט וינסנט והשתיים סיפקו הופעה מחשמלת. מספיק כישרון ומתח מיני גבוה כדי להדליק נורות בכפר שלם.
"השנה בגראמי היה יותר טוב. אנחנו כנשים צריכות לעבוד קשה כדי לשנות את המצב", היא אומרת. "לזכות בגראמי היה מוזר. ומרגש. מאוד קול. לקח לזה זמן לשקוע. אבל אני מאוד שמחה על ההכרה ועל זה שנתנו לי להופיע בגראמי כאמנית בריטית. וכמובן לזכות בפרסים - די קיבלתי בלאק אאוט כשהעניקו לי את הפרס. עכשיו כשאני מנסה להיזכר מה קרה שם, אני לא ממש זוכרת".
בשנה האחרונה שיתפת פעולה עם מארק רונסון ודיפלו ב'אלקטריסיטי' ועם קלווין האריס ב'וואן קיס'. מה אפשר לצפות מהאלבום הבא שלך?
"זה אלבום פופ, אבל אני מרשה לעצמי לעשות קצת יותר ניסויים. יש המון סגנונות שונים. העבודה עם מארק רונסון ודיפלו ועם קלווין, נתנה לי השראה לשחק עם סגנונות שונים, אז זה אלבום מאוד כיפי. אנשים לוקחים את עצמם מאוד ברצינות באלבום השני, אני רק רוצה לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שאוכל לרקוד איתה ולשיר איתה".
ומה לגבי המסרים?
"הבמה שיש לי מגיעה עם אחריות. הקול שניתן לי הוא לא רק כדי להביע את הדברים שאני מאמינה בהם אלא גם להיות קול עבורם. אני מנסה לדבר על דברים שקרובים לליבי, גם אם זה גורם לאנשים לחשוב שאני משוגעת, כי אנשים רוצים שאני אשתוק. תעשי את העבודה שלך, למה שלא תתרכזי בלשיר. אבל אנשים לא היו מתחברים למוזיקה שלי כמו שהם מתחברים אם לא היה לי מה להגיד. ויש לי אחריות על נשים צעירות".
ליפה היא גם הפנים החדשות של פפה ג'ינס, מותג בריטי ותיק שמייצר את הבגדים שלו בספרד, ונקנה לפני כמה שנים על ידי חברת אחזקות לבנונית. הקוסמופוליטיות הזאת יושבת בול על הפרזנטורית הצעירה שלהם, והקולקציה החדשה שלה שמציגה ג'ינסים, ז'קטים וחולצות מגיעה בסוף החודש גם לישראל. פפה ג'ינס החתימו את ליפה לשלוש קולקציות, וכמו שזה נראה על סמך הקריירה שלה שרק הולכת ומתפתחת, הם הולכים רק להרוויח מזה.
את הפרזנטורית החדשה של פפה. אופנה זה חלק גדול מאוד מהדימוי של כל כוכבת פופ. קחי את מדונה בתקופות השונות שלה או את ליידי גאגא. מה הדימוי שלך?
"כשאתה מסתכל מקרוב, אופנה היא הדרך שבה הן ניסו לבטא את הדימוי שלהן. אבל אני לא חושבת שזה היה איזה משהו מחושב מדי".
במקרה של ליידי גאגא, נגיד, אני בטוח שכן.
"כן, אבל זה עדיין רק הרחבה של היצירתיות שלהן".
בניגוד לג'ינסים שאת עכשיו מפרסמת, עם כמה מהבגדים שאת לובשת בקליפים המעריצות שלך באמת יכולות להסתובב ברחוב?
"אני חושבת שאופנה צריכה להיות נגישה. אני שומעת את המעריצות שלי אומרות, 'בחיים לא נוכל להרשות לעצמו ללבוש את הדברים שאת לובשת', אבל למה לא? אם את אוהבת משהו את יכולה ללבוש כל מה שתרצי ומה שמתאים לגוף שלך. לפעמים הן מפחדות ממה שאנשים אחרים יחשבו. כשאת משחררת מהרעיון של איך אנשים רואים אותך, את יכולה להיות את באמת. אופנה זה עוד שלוחה שלי. זה חלק ממי שאני. מהמוזיקה שלי. מהאישיות שלי. לכל אחד צריכה להיות דרך שבה הוא מבטא את האישיות שלו בעזרת בגדים".
ולמה בחרת דווקא את החברה הזאת?
"'פפה' ואני - מה שמחבר בינינו זה עניין של זהות. זה מותג שהתחילו בריטים ממוצא הודי פה בלונדון. אני בריטית ואלבנית, אז זה חיבור ממש מעניין. זה מיקס בין תרבויות". ליפה גם מכוסה בקעקועים: אחד על האמה שכתוב עליו סאני היל - שם השכונה, בתרגום לאנגלית, שבה גרו ההורים שלה בקוסובו לפני שעזבו ללונדון, וגם שמו של הארגון שהקימה והפסטיבל בקוסובו שייסדה עם אביה. יש לה קעקוע של סוכריות גומי ממותג מסוים על האצבע הימנית האמצעית. את המילה "מלאך" על הכתף, בגלל שהיא רוצה, ובכן, מלאך על הכתף. ועל יד ימין קיעקעה את המסר - "אין לזה שום משמעות". ואכן, היא מבהירה, אין לזה שום משמעות.
לשם דואה, אגב, דווקא יש משמעות. באלבנית זה אהבה. "עכשיו אני גאה בו, אבל כשגדלתי כל מה שרציתי זה שיקראו לי אנה, או שרה או אלה, כל דבר נורמלי", אמרה פעם בראיון. "בגלל שעם השם דואה אתה חייב להסביר כל הזמן: אני מקוסובו".
היא מתחילה להסביר שההורים שלה כבר חזרו חזרה ללונדון עם האחים הקטנים שלה, כשהיחצנית שניסתה לעצור את הריאיון כמה פעמים, מבקשת לסיים. לפי הלו"ז באקסל של דואה יש לי עוד כמה דקות. אבל את כל מה שאני רוצה לדעת, מבטיחים לי אנשיה, אפשר למצוא בדף שאלות ותשובות שמחולק לי מיד בסיום. "אני אוהבת ג'ינסים מכל הסוגים והגדלים", נכתב בדף המדובר בזמן שהעולם השמיד את עצמו.
