שתף קטע נבחר
 

ייהוד ירושלים ועבודה בעיניים

ישראל והרשות הבינו שהעיר כבר לא תחולק, אז הן מסיתות כלפי חוץ ומשתפות פעולה בשקט. דברים שלמדתי על ג'וינט בדירה שכורה בוואדי ג'וז

 

נתן אדנהיימר (צילום: תומר זמורה)
נתן אודנהיימר(צילום: תומר זמורה)

בערב חורפי לפני שנתיים הזמין אותי חבר פלסטיני בשם סולימן, שלמד איתי לתואר השני במזרח התיכון באוניברסיטה העברית, אליו לדירה בוואדי ג'וז. כשנכנסתי לחדר שלו מצאתי שם עוד שני אנשים: השותפה האיטלקייה שלו לדירה והחבר הפלסטיני שלה. נקרא לו עדנאן.

 

 

לא מצא חן בעיני עדנאן שיהודי מבקר כאורח בבית ערבי במזרח ירושלים, וכמה דקות אחרי שהגעתי, תוך כדי שגלגל ג'וינט, הוא אמר לבעל הבית מעל הראש שלי: "איך אתה נותן לו להסתובב פה ב-22:00 בלילה? קילומטר מכאן הוא שווה אלף אסירים".

 

לסולימן יש לא מעט חברים ישראלים והוא כבר רגיל לביקורת. עדנאן אמנם חצה גבול באיום המרומז כלפי אורח, אבל סולימן ניסה להפיג את המתח בהומור ושאל אותנו: "אתם יודעים למה פלסטינים באמת כועסים על הישראלים? מילא כבשו אותנו הבריטים, הם אימפריה. מילא העותמאנים, הם שלטו בכל המזרח התיכון. אבל אלו? עם שלם של וודי אלנים לבנבנים שכל האומות צוחקות עליהם לאורך ההיסטוריה? החננות האלו ניצחו אותנו?".

 

הקול של עדנאן היה קר: "זה לא מצחיק ולא נכון היסטורית. הם באו מאורגנים וידעו טוב מאוד מה הם עושים. אתה מצייר אותם כטמבלים מגושמים ונוירוטים וזה שקר. לא היינו צריכים למכור להם אדמות עוד כשהם קנו את האדמות של דגניה".

 

השתררה שתיקה שהביכה אותי ואת סולימן. אחר כך עדנאן המשיך: "אצלנו במשפחה המורחבת כל הבני דודים מאשימים את כולם: 'זה היה סבא שלך שמכר אדמות ליהודים'. פעם אחת נשבר לי. הלכתי ובדקתי בארכיונים וחיטטתי עד שמצאתי מי מכר והוא היה ה-סבא. סבא רבא של כולנו".

התגלית של עדנאן מייצגת חלק משמעותי מסיפור מערכת היחסים בין הפלסטינים לבין הציונות מראשיתה ועד עצם היום הזה. בשלב יחסית מוקדם של המאה ה-20 החלו מנהיגים פלסטינים להבין שהיהודים שמגיעים מאירופה לא באו כדי להקים חוות בודדים אלא היו חלק מפרויקט התיישבותי נרחב, ושקניית הקרקעות היא חלק מחזון עמוק יותר שיתממש בהקמת מדינה ריבונית.

 

קמו קולות צעקה נגד מכירת קרקעות ובתים ליהודים: מאמרים בעיתונים, דרשות במסגדים ואיומים על אלה שהתכוונו לעשות זאת. אלא שאפילו מנהיגים פלסטינים שכלפי חוץ הביעו אז התנגדות למכירת קרקעות ליהודים, המשיכו בעצמם לעשות זאת במחשכים. על פי מסמכים של התנועה הציונית מ-1937, פעלו כך מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית מוסא כאט'ם אל-חוסייני, המופתי של ירושלים טאהר אל-חוסייני (אביו של חאג' אמין אל-חוסייני), ואפילו ראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי, שמכר ב-1924 כ-1,200 דונם באזור יפו וחלק מהשטח של הר הצופים, שעליו נבנתה האוניברסיטה העברית.

 

האיש שמכר את הבית שלו:

 

בניגוד למה שמצטייר בתקשורת, המצב היום דומה. בכתבה במגזין הירושלמי "מדינת ירושלים" סיפרו לנו גורמים רבים, פלסטינים וישראלים, שבכירים ברשות הפלסטינית מעורבים בכמה מהעסקאות הכי גדולות שבוצעו בעיר בעת האחרונה.

 

מלחמת האדמות - כתבות נוספות:

 

דיברנו עם תושבים ברובע המוסלמי שזועמים על הרשות הפלסטינית, ובצדק: מצד אחד החוק הפלסטיני גוזר מאסר עולם על מי שסוחר בקרקעות עם יהודים, ובמקרים מסוימים הרשות לכאורה מתנקשת בהם (על פי טענות בני משפחה של נרצחים), ומצד שני, אם יש ממש בטענות שלהם, אז בכירים ברשות לא רק עוברים בעצמם על החוק הזה, אלא גוזרים קופון ומקבלים לכיסם כסף היישר מעמותות הימין המתנחלי עבור כל מכירה של בית.

יש דיכוטומיה מטופשת בין הימין לשמאל בנוגע לרשות הפלסטינית. השמאל "מחבק" את הרשות, הימין "נלחם" בה. אבל מתחת לפני השטח, ממשלת הימין עובדת בשיתוף פעולה נרחב עם הרשות, ועמותות מתנחלים כגון "הקרן לאדמות ישראל" בהובלת אריה קינג, משתפות פעולה עם בכירים שעובדים אצל אבו מאזן.

 

כולם מרווחים מהקשרים האלה מעל ראשם של תושבי ירושלים. הרשות צריכה לצייר את עצמה כמתנגדת לישראל ולהסתיר את שיתוף הפעולה ולכן מפמפמת שנאה כנגד ישראל. הימין הישראלי משתמש בשנאה הזו כדי להצדיק את הכרחיות השלטון שלו. עמותות מתנחלים מנצלות את המצב ומשתמשות בכספי ציבור ותרומות מארה"ב כדי לייהד את מזרח ירושלים.

העיר העתיקה ב רושלים (צילום: EPA)
העיר העתיקה(צילום: EPA)

ייהוד מזרח ירושלים והשתלטות על הר הבית הן מטרות שאמנם מפחידות את הפלסטינים, אבל אין להן באמת סיכוי להתממש. אחרי שנים של פעילות ומיליוני דולרים מארה"ב ושקלים מקופת המדינה, אין רחוב אחד בשכונה פלסטינית שאפשר להגדיר אותו "יהודי". אבל הפחד הזה יוצר עוינות שמתדלקת את התססת השנאה נגד ישראל.

 

מנהיגי שני הצדדים בוגדים באזרחיהם כשהם מציירים את האחר כאויב ואת ההשתלטות על מזרח ירושלים והעיר העתיקה כמטרה לאומית. בחזון אוסלו, שלפיו ירושלים תחולק לשתי בירות, אפשר להאמין רק אם אתה גר בתל אביב או ברמאללה. ירושלים, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי קנה מידה בדיוני, תישאר תחת שליטה ישראלית בלבד. רבים מערביי העיר מבינים את זה ונוהרים לאוניברסיטאות ולמכללות ישראליות כדי לרכוש מקצועות בעברית ומתאמצים להוציא אזרחות ישראלית.

 

לכן, בהתחשב בכך שבכל הנוגע לירושלים המאבק הלאומי הוכרע - ישראל ניצחה - צריך להתייחס לעיר הזו לא רק כמוקד לסכסוך ומאבקי שליטה, אלא גם כקהילה עירונית שרובה רוצה בסך הכול לסיים את החודש בטוב.

באותו ערב אצל סולימן, החבר שלי מוואדי ג'וז, עדנאן אמר לו שהוא מקדים את זמנו. שאי אפשר, אסור, להתיידד עם יהודים כשהמצב עדיין כל כך מחורבן לערבים.

 

מאז, פגשתי את עדנאן ביום שבת אחד לא צפוי. היה חמסין ותפסתי טרמפ מעין כרם לירושלים עם בת הזוג שלי. הוא עצר לנו. לצדו ישב גבר אוסטרלי צעיר. הם נפגשו יום לפני כן בסיור שענדאן ערך לקבוצה של גייז שבאו לבקר בישראל/פלסטין. האוסטרלי רצה לראות עוד, ועדנאן לקח אותו לסיור בעוטף עזה, משם הם חזרו.

 

הפעם עדנאן היה יותר חביב והציע לי בקבוק מים, אבל גם לא שכח לעקוץ אותי לפני שהוריד אותנו ברחוב בצלאל: "ציוני, גם את זה אתה לוקח לנו?".

 

  • נתן אודנהיימר הוא עיתונאי, ממקימי מגזין "מדינת ירושלים"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: תומר זמורה
נתן אודנהיימר
צילום: תומר זמורה
מומלצים