זה קרה אי שם לפני ארבעה חודשים, ימים ספורים לפני פיזור הכנסת והטלטלה הפוליטית שהגיעה בעקבותיו. בני גנץ עוד היה אזרח מן השורה, אבי גבאי וציפי לבני שידרו עסקים כרגיל ונפתלי בנט היה יו"ר הבית היהודי. אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהיה בסיור בצפון במסגרת מבצע "מגן צפוני" להשמדת מנהרות החיזבאללה כבר ידע ככל הנראה שהבחירות בפתח. "תעצרו בפלאפל עמר", הורה לשיירה שלו.
"זה היה יום חמישי, רגוע כזה, אנשים באים והולכים", נזכר שמעון עמר, שעמד אותה שעה מאחורי הדוכן, כהרגלו, מרכיב פיתות באמנות שהשתכללה לאורך עשרות שנים. "פתאום אני שומע סירנה הולכת ומתקרבת. אמרתי לעובדים שלי: 'מה זה, מישהו קיבל פה דום לב?' ואז נעצרים שני ג'יפים מפה, שני ג'יפים משם, ובאמצע עוד ג'יפ, כמו בסרט. יוצא המאבטח מהרכב הראשון, נכנס אליי לפלאפל ואומר: 'ראש הממשלה בא לאכול'. עוד לפני שהספקתי להתארגן ביבי נכנס".
עמר ההמום התרגש. "בטח שהתרגשתי, בכל זאת, ראש ממשלה", הוא מודה. אבל כשנתניהו ביקש מנה, היד של עמר לא רעדה: פתיחה זריזה של הפיתה בסכין יפנית, השחלה של שניים-שלושה כדורים, דחיסה מיומנת של הסלטים ועוד כדור או שניים מעל. "טחינה? חריף?" "כן", השיב ראש הממשלה.
"הוא לקח את המנה וחזר לאוטו", משחזר עמר. "אחרי כמה דקות הוא חוזר ושואל אם אפשר עוד מהלימונים החריפים, אמר שהם מדהימים. אלה לימונים שאני עושה בעצמי. אז גם דיברנו, הוא ואני. אמרתי לו שאף פעם לא בחרתי בו, אבל שהוא מתנהג יפה ומפתיע אותי לטובה".
הפלאפל של הפוליטיקאים
הוא שילם?
"שילם".
הוציא ארנק מהכיס שלו ונתן לך כסף?
"כן. שתדע, כל הסטיגמה הזאת עליו לא נכונה".
זו ממש לא הפעם הראשונה שעמר פוגש ראש ממשלה פנים מול פנים. מאז שאביו אליהו הקים את דוכן הפלאפל הראשון בקריית-שמונה לפני 60 שנה, כבר ביקרו פה כמה וכמה ראשי ממשלות, רובם מהשמאל. משפחת עמר, בשר מבשרה של מפלגת העבודה ומי שהקימה את הדוכן שלה כפסע מסניף המפלגה בעיר, הפכה בטבעיות לתחנת התרעננות עבור כל שר או ח"כ מהעבודה שהגיע לביקור בצפון. הנוהל הזה היה נכון לכל תקופה בשנה, אך התעצם לקראת הבחירות.
"במסע הבחירות של 1992 רבין היה פה", מספר עמר. "ברק התחיל כאן את הקמפיין שלו ב-1999. ביום שהוא פתח את הקמפיין הוא בא לקריית-שמונה ועצר בפלאפל. ישב איתי במטבח, אכל פלאפל ושתה בקבוק בירה. היו פה הרבה אנשים והוא רצה לאכול בשקט. באו צלמים, מלא. אמרתי לו שמפה הוא יוצא ראש ממשלה. הוא אמר שאם זה נכון, יום אחרי ההשבעה בכנסת הוא מגיע אליי. אמר וקיים".
אלא שהביקור האחרון של ראש הממשלה ב"פלאפל עמר", זה של נתניהו, היה שונה. אולי בגלל עוצמתן של הרשתות החברתיות, אולי בגלל היותו של נתניהו אשף יחסי ציבור, ואולי בגלל שניהם — אבל מאותו רגע, הפכה העצירה ב"פלאפל עמר" בקריית-שמונה לתחנת חובה עבור כל מועמד לרשות ממשלה; נקודה זוהרת על מפת הפוליטיקה של הטחינה.
"יש לי טלפון פשוט, בלי מצלמה", אומר עמר, שלא התאמץ לפרסם את דבר ביקור ראש הממשלה אצלו. אלא שכמה שעות אחר כך התחיל אותו טלפון מיושן לצלצל כאחוז דיבוק. "התחילו להתקשר מהתקשורת", מספר עמר. מתברר שהיה זה נתניהו, שעוד באותו ערב טרח להעלות לדף הפייסבוק שלו את תמונתו, במעיל יוניקלו שחור, לוחץ את ידו הימנית של עמר, שידו השמאלית אוחזת בפיתה פעורה. ביניהם עומדת קערת הלימונים החריפים, אלו שנתניהו התלהב מהם. "הפלאפל של עמר בקריית-שמונה – אליפות!" כתב נתניהו מתחת לתמונה.
עשרה ימים אחר כך כבר התייצב במקום גבאי, שבאותם ימים עוד ראה עצמו מועמד לראשות הממשלה. "הפעם הודיעו לי מראש", מספר עמר, שניכר עליו שביקורו של גבאי קצת העיק עליו. "אמרו לי שהוא מסתובב בעיר ויעצור אצלי. זה הפריע להם (שהצטלם עם נתניהו – א"א), כי בעבר הייתי חבר מפלגת העבודה".
גבאי התייצב בפלאפל לא רק עם צלם אלא גם עם טופס התפקדות של מפלגת העבודה. עמר, לא אחד שילבין פני אדם ברבים, עשה "כאילו" הוא חותם. "לא חתמתי", הוא מבהיר. "אני גם ככה לא איתם בדרך שלהם. יש להם אנשים טובים, אתה לא יכול להגיד שלא, אבל אני כבר לא איתם".
כמה ימים חלפו וגם משה כחלון הזמין מנה אצל עמר, אבל השיא הגיע השבוע כאשר מפלגת "כחול לבן", על כל חברי הרשימה שלה, התייצבה בפלאפל. "הייתה כאן התנפלות של איזה 40 איש", אומר עמר. "היינו צריכים לחבר להם שולחנות".
את עיקר ההסתערות הובילה הרביעייה הקדמית של המפלגה - בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון וגבי אשכנזי. "רק יאיר לפיד אכל בצלחת", מדווח עמר. "הוא אמר לי: 'שמעון תעזור לי, שים לי בצלחת למה אני בדיאטה'". גנץ הגדיל לעשות ואיגף אל מאחורי הדלפק. "הוא רצה להכין מנה לגבי אשכנזי", מעדכן עמר.
גנץ יודע להכין מנה?
"ככה ככה. הוא הסתדר. לימדתי אותו איך לפתוח פיתה. אם הוא לא יהיה ראש ממשלה הוא יכול למכור איתי פלאפל".
כולם שילמו?
"אין אחד שלא שילם".
הוא בן 57, יליד קריית-שמונה, נשוי לבתיה, סגנית מנהלת בית ספר יסודי, ואב לשלוש בנות ובן. ביום רביעי, היום שבו ביקרנו בפלאפל, נולדה נכדתו השלישית וכל השכונה עצרה כדי לברך אותו. בעיר הזאת שמעון עמר הוא מוסד. מעבר לפלאפל הטעים שהוא מכין, בפיתה שהוא מגיש ללקוחות שלו מונחת גם הרגשה של בית, של משפחה, ואנשים סועדים אצלו באופן קבוע במשך שנות דור. הוא מכיר אותם בשמם, יודע אם לשים חציל או לא.
השעה רק עשר בבוקר אבל חלק מהשולחנות כבר תפוסים בלקוחות רגילים, כאלה שלא עומדים בראש מפלגה. בכל יום עמר מגיע לכאן בשבע וחצי כדי להכין את עיסת הפלאפל על פי מתכון סודי שירש מאביו. הוא עובד עד שש בערב ותוכלו להזמין אצלו מנה או חצי מנה פלאפל. צ'יפס תקבלו בצלחת ואם אתם רוצים שווארמה, לכו למישהו אחר. "הציעו לו לעשות נקניקיות, הציעו לו לעשות שווארמה, אבל הוא עושה רק פלאפל", אומר בגאווה לקוח ותיק. "זה מה שאני יודע לעשות", מנמק עמר.
משפחת עמר עלתה ממרוקו ב-1955. שמעון הוא בן הזקונים, הצבר היחיד אחרי שמונה אחים ואחיות שנולדו כולם במרוקו. ב-1958, כשהיה בן שלוש, החליט האבא אליהו לפתוח פלאפל. "זה היה הפלאפל הראשון בצפון, לא רק בקריית-שמונה", מתגאה עמר, שמאז גיל 12 בילה את חופשות בית הספר כעובד בצריף של אבא. ב-1977 עבר הדוכן למבנה הנוכחי. "אתה לא תאמין, אבל גם הסיר של הפלאפל איתנו מ-1977", הוא אומר ומצביע על הסיר העגול ששמן תמיד מבעבע בתוכו. "בנו לנו את זה על פי הזמנה מיוחדת".
אחרי שהשתחרר מהצבא התחיל לעבוד בפלאפל באופן קבוע, לצד אביו. ב-1993 חלה אביו באלצהיימר והפסיק לעבוד, ושלוש שנים אחר כך נפטר. דיוקנו, בקסקט כחול, תלוי מעל הקופה. ליד הקופה גם צרור קופות צדקה, ובצלוחית קטנה תוכלו לשים לכם זיתים, פלפל חריף וקולרבי וגזר כבושים.
מה מיוחד בפלאפל שלך?
"שהוא טרי כל יום", אומר עמר, מכנסיו מוכתמים בעיסת פלאפל ומשקפי הקריאה שלו מונחים על ראשו, מעין סימן היכר שסיגל לעצמו. "אין דבר כזה משהו שנשאר מהלילה הקודם. בשש וחצי בערב לא נשאר פה כלום, אפילו לא טחינה, המחבתות שטופות וכל יום אנחנו מחליפים שמן".
לפני שפתח את דוכן הפלאפל שלו הספיק אבא אליהו לעבוד תקופה קצרה בקיבוץ דן, שם נדבק העולה החדש ממרוקו בחיידק הסוציאליסטי. הוא היה פעיל במפ"ם ובכל גלגוליה ההיסטוריים מאז, והאג'נדה שלו הסתדרה היטב עם העובדה שסניף מפלגת העבודה בקריית-שמונה הוקם במרחק של עשרה מטרים מדוכן הפלאפל שלו. "בתור ילדים תמיד היינו בצד הזה של המפה הפוליטית, אז לא היה ליכוד", אומר עמר.
הבניין שבו שכן סניף המפלגה נמכר מאז. לדברי עמר, העבודה עזבה לא רק את הבניין, אלא את העיר קריית-שמונה כולה. בבחירות האחרונות קיבל "המחנה הציוני" פחות מעשרה אחוזים מקולות המצביעים כאן. "פעם זה היה אחרת", הוא אומר.
היום לא תצליחו להוציא מעמר תשובה לשאלה למי הוא מצביע. לדבריו, הוא כמו סלאח שבתי, שמנסה לרצות את כל המפלגות ולכן דוחס את הפתקים של כולן למעטפה בקלפי. הוא מסביר פנים למועמדים מכל קצוות הקשת הפוליטית (לפני שבועיים ביקרו אצלו נציגים של "אגודת ישראל") והיה מוכן לקבל בפלאפל שלו את כל הפוליטיקאים, ובכלל כל אדם באשר הוא אדם. "גם הלקוחות שלי מגיעים מכל המגזרים", הוא אומר.
אבל יש מפלגה אחת, שעמר בוודאות לא יצביע לה. "אני הייתי חבר מפלגת העבודה, ציר במליאה", הוא מספר. "אבל הם זזו שמאלה מדי מבחינה מדינית. לפני שמונה שנים, כששלי יחימוביץ' נבחרה לראשות המפלגה, יום למחרת עזבתי. הדעות שלה היו שמאלה מדי בשבילי. לא שאני ימני, אני באמצע, אבל זה הפריע לי קצת. מאז אני לא פעיל".
עמר זוכר היטב את השנים הקשות של הקריה. "קטיושות, כל הזמן. השיא היה ב-1997. אין יום שלא היו קטיושות. אם יש הרוג של חיזבאללה, אתה יודע שבערב תהיה מתקפה". באותם ימים כל הכתבים הצבאיים היו יושבים אצלו, מדליפים לו מודיעין ומזהירים שהלילה יהיה אקשן. לפעמים היו ממליצים לו לצאת מהעיר. "היינו נוסעים דרומה ולוקחים צימר באיזה קיבוץ", אומר עמר. "היום אני מאוד מזדהה עם התושבים של עוטף עזה. מסכנים".
על מי אתה סומך יותר מבחינה ביטחונית - נתניהו או גנץ?
"שניהם טובים. לזכותו של ראש הממשלה צריך להגיד שהוא מתנהג למופת מבחינה ביטחונית ומדינית. בעזה הוא לא ממהר להיכנס. אם תיכנס היום לעזה תקבל 600 הרוגים והוא יודע להתאפק. גם גנץ לא מיהר להיכנס לעזה כשהיה רמטכ"ל. זו חבית של חומר נפץ".
נתניהו טוען שגנץ שמאלני.
"אני לא מאמין לזה, אבל במערכת בחירות הכל מותר".
ומבחינה חברתית?
"צריך הרבה יותר לתמוך בצפון, לחזק אותו. לא עושים את זה מספיק. יש פה אנשים טובים שעוזבים. אני מקווה שיעבירו תקציבים לקריית-שמונה".
יותר משעמר הוא איש פוליטי, יותר מאשר הוא איש שיווק, הוא מסעדן. לכן, כשנתניהו קפץ לביקור, מה שריגש את עמר יותר מכל הייתה העובדה שהוא חזר בשביל עוד לימון חריף. "ברוך השם, גם בלי הפוליטיקאים יש לי פרנסה", הוא אומר על מתקפת הפוליטיקאים שנחתה עליו בחודשים האחרונים, כמו מטח קטיושות.
ובכל זאת, אתה מרוצה כשהם באים?
"אני מרוצה מכל לקוח שנהנה".
אבל לא כולם מרוצים, גם לא ממעמדו החדש של עמר, שהפך לסלבריטי. אחיו עמרם, למשל, שיושב מאחורי הדלפק עם חצי מנה ביד. "אני לוחץ עליו שיפסיק עם השטויות האלה", הוא אומר. "אבא שלי היה נגד זה, קצת להצטנע. אני לא אוהב את זה שבאים כל הפוליטיקאים והעיתונאים, זה כבר הפך להיות צונאמי".
האח עמרם עומד להצביע לגנץ ("כשגנץ ואשכנזי היו בצבא הם לא עצרו פה", הוא מגלה. "היו שולחים את הנהג שיביא להם מנה. היחיד שעצר פה כרמטכ"ל זה שאול מופז"), אבל לתחושתי, האיש שהוא מעריך יותר מכל בזירה הפוליטית הוא קצין אחר, גל הירש. "חבל שהוא לא הצטרף למפלגה", אומר האח ומוצץ טיפת טחינה שצנחה על שרוולו. "אני מאמין שהוא היה ממונה לשר פנים".
לא נמאס לך לאכול פלאפל?
"אני חייב לאכול פלאפל פעם בשבוע".
חייבים לכבד את שמעון עמר על הדרך שבה הוא מנהל את הצונאמי הפוליטי שנפל על ראשו, למרות הביקורת ולמרות הלחצים מימין ומשמאל. כמארח למופת הוא מצליח לגרום לכל פוליטיקאי להרגיש אצלו בבית, מנווט במיומנות בתוך הזירה השוצפת הזו וגם מספיק להכין מנה לכולם. כשאני שואל אותו אם הוא לא מרגיש שהפוליטיקאים עושים עליו סיבוב, הוא מתחמק מהתשובה באלגנטיות. אחיו עמרם פחות עדין. "זה גימיק", הוא פוסק.
גם לקוחותיו של עמר, מעין מיקרוקוסמוס ישראלי, לא מתרשמים מזרם הפוליטיקאים. המילה "גימיק" צצה שוב ושוב בשיחה איתם. "אין על הפלאפל של שמעון", פוסקת דליה עציוני מקיבוץ דן, שאוכלת פה כבר יותר מ-30 שנה ועומדת להצביע לגנץ. "אבל הפוליטיקאים לא באים לפה בשביל הפלאפל. הם יודעים שבקריית-שמונה כולם מכירים את 'פלאפל עמר' וכשנתניהו מצטלם פה זה נותן לו קרדיט. נתניהו צריך את שמעון הרבה יותר מאשר שמעון צריך את נתניהו".
"ברור שזה גימיק", אומר אוהד חנן, בן 28 מהיישוב נופית שבגליל התחתון, סטודנט לתואר שני בביוטכנולוגיה במכללת תל חי ומצביע "עבודה" ("צריך לחזק את הגוש והנבחרת שלהם. זו הנבחרת שאני הכי מתחבר אליה") שהגיע לאכול כאן צהריים. "זה נחמד שפוליטיקאים מגיעים לפה, אבל תבואו ותעשו דברים, אל תצטלמו ותלכו. יש פה כמות גדולה של סטודנטים שמסיימים תואר ראשון ורוצים להישאר באזור לפתח אותו, אבל אין אופציות לעבודה. זה לא מקום שאתה יכול להתפתח בו. היו דיבורים בעבר על להקים פה פארק היי-טק, והתקציבים נגנזו. בגלל זה לא מרגש אותנו שאנשים באים להצטלם בפלאפל. אנחנו יותר חכמים מזה".
סמיר חלבי הוא דרוזי שנולד בדלית אל-כרמל ומתגורר היום במג'דל שאמס. "אצל גֶנֶץ ברשימה יש את מי שניסח את חוק הלאום" (צבי האוזר — א"א), הוא אומר. אני מבהיר לו שאת שמו של הרמטכ"ל לשעבר מבטאים אחרת, אבל הוא מסרב להשתכנע. "אני אומר גֶנֶץ", הוא אומר.
המונח "הצבעה אסטרטגית" אינו רחב מספיק בשביל להכיל את האג'נדה הפוליטית של חלבי. "למרות שברשימה של גֶנֶץ יש במקום ה־25 מישהו מדלית אל-כרמל (מריח ר'דיר), אנחנו נעבוד יום ולילה נגד הרשימה הזו", הוא מכריז. "אנחנו הדרוזים צריכים לתמוך בנתניהו".
בילבלת אותי. נתניהו קידם את חוק הלאום.
"נכון, ואני מקווה שנתניהו יישאר עוד שתי קדנציות ויהפוך את ישראל למדינה דיקטטורית. הוא ילמד אתכם היהודים לקח. מגיע לכם שיהיה לכם דיקטטורה. בניתם מדינה כל כך יפה, אנחנו נתנו למדינה הרבה מאוד, בתור עדה חיבקנו את העם היהודי, ולצערי הרב מה שאנחנו מקבלים היום זה..." את המשך המשפט של חלבי אי־אפשר לצטט.
ואיך הפלאפל?
"נורמלי. בדלית אל-כרמל אנחנו מכינים פלאפל יותר טוב".
מי שדווקא מתנערת מהמילה "גימיק" היא הודיה בת ה-32, שביס שחור על ראשה, אם לארבעה שבאה לפלאפל פעם בשבוע "ושלוש פעמים בשבוע כשאני בהיריון". "אני מצביעה מחל מהבית", היא אומרת. "אותי זה מרגש שביבי ירד לעם, אכל פלאפל, בעיניי זו לא הצגה".
מה דעתך בנוגע לכתב החשדות שהוגש נגדו בשבוע שעבר?
"מחפשים אותו. ואם הוא מקבל מתנות, אתה יודע מה? שיהיה לו לבריאות".
מאיר דהן, שהוא גם גיסו של שמעון, אוכל לטענתו פלאפל כאן כל יום, כבר 40 שנה. כל ראשו טמון בפיתה ונדמה שגם אם דונלד טראמפ ינחת כאן במסוק הנשיאותי, זה לא יזיז לו. "בעיניי הכל חארטה", הוא אומר בין ביס לביס. "זה ברור שהכל בלוף. פוליטיקאים משתמשים בפלאפל כדי שיראו שגם הם באים למזרחים, זה ממש ככה. זה עבד על ההורים שלנו בשנות ה-60, לא עלינו. 'פלאפל עמר' עובד כל השנה וכל השנים. לא צריך שיבואו הפוליטיקאים, תאמין לי, הם רק מפריעים".
