"שיקגו" בישראל: שירי מימון, את סופרסטארית גם באנגלית
המחזמר מברודווי הגיע להיכל התרבות בתל אביב עם מטרה אחת: לעשות גוד טיים. אחרי מערכה ראשונה מעט מנומנמת, השואו קיבל זריקה של חיות וצבע, ואפשר היה להיפטר מהספקות ולהתמסר לספקטקל. מעל הכל התבלטה שירי מימון, שגילמה את התפקיד הראשי באופן מדויק ועם שפע כריזמה
יש מחזות זמר שמעתירים על הצופה רגש מתקתק, כזה שמאפשר לו לרחף לכמה שעות באיזה עולם מלא פאתוס. ויש מחזות זמר כמו שיקגו - שבעיקר מבקשים לעשות גוד טיים. על הדרך הם זורקים איזו אמירה חברתית חשובה יותר או פחות. הערך שבהם הוא בעצם הספקטקל - חבילה מהונדסת מראש של המרכיבים הנכונים של שואו. כך או כך, תמיד כשיגיע אחד כזה מברודוויי לפרובינציית החומוס והקודש, יהיה איזה עיסוק בשאלות של פקפוק: האם זה בדיוק הקאסט שמופיע שם או שהנחיתו עלינו חבורה של שחקני ספסל? האם הטיסו את כל התפאורה או חסכו? האם קיבלנו את החבילה כולה או רק את חלקה? הפעם, עם בואו של כל הג'אז הזה להיכל התרבות בתל אביב, כל אלו פחות משנים - ככה זה כשרוב תשומת הלב מתנקזת לפאה בלונדינית אחת שמתחתיה מרקדת פצצת כישרון מקומית - שירי מימון.
המילה "מקומית" משמשת כאן לציון גיאוגרפי בלבד - כמו לומר "היא משלנו", שכן הכישרון של מימון איננו לוקאלי כלל. למעשה היא איננה נופלת משאר שחקני ברודוויי המהוקצעים שעל הבמה - ואף מאפילה עליהם. אחרי סטאז' בן שבועיים בבסיס האם בניו יורק, שזכה לתהודה בממדי ענק במחוזותנו, מימון מחליקה שוב בלי מאמץ לנעלי העקב של הרוצחת המתקתקה רוקסי הארט. לידה ניצבת וולמה קלי הרוצחת - הנמסיס שלה (טרה מקלאוד), ועוד חבורה של נשים בביריות שמחכות לגזר דינן בבית הסוהר ומיתממות כל הדרך להשגת חפותן.
שירי מימון אחרי ההופעה הראשונה ב"שיקגו": "בכיתי בהתחלה, באמצע ובסוף"
לעלילת "שיקגו" - המחזמר שעלה לראשונה בברודוויי ב-1975 ועובד לסרט מצליח בכיכובם של רנה זלווגר, קת'רין זיטה ג'ונס, ריצ'רד גיר וקווין לטיפה - מצטרפות גם דמויות כמו עורך הדין הממולח בילי פלין (פיטר לוקיאר), מאמא מורטון הנוכלת האימהית (ג'ניפר פאוץ') ואיימוס (פול ווגט) - בעלה הלוזר הכנוע של הארט. כולם מספרים את סיפורן של הפושעות הזוהרות, שבין לילה הפכו כוכבות רק בזכות הרצח שביצעו. עד כדי כך, שלצאת זכאיות במשפט זו כבר לא אופציה קורצת כל כך כשמחיר החופש הוא אובדן אור הזרקורים.
המערכה הראשונה, אף שכללה את רוב הלהיטים, בהם All that Jazz, Cell Block Tango ו-Roxie, לקתה בחסר. ראשית, משום מה הסאונדמן חש צורך להתחשב בשכנים, מה שיצר שקט יחסי ולא איפשר לרמת האנרגיה להתרומם מעבר לרף הסולידי - דבר שהשתפר רק בחצי השני של הערב. שנית, החלק הראשון שמר על שטחיות ולא זימן איזו התפעלות מיוחדת. אולי מפאת התוכן, שעסק בעיקר בהצגת הדמויות, ואולי כי הצופה עדיין מהסס, מנסה לאמוד את המוצר שקיבל, מקווה ששירי תהיה בסדר, לא בטוח איפה למקם את מד שביעות הרצון מול הציפיות. משהו שם התנמנם, כמו במין מופע מוזיקלי שכולל רק שביבים של משחק.
לעומת זאת, המערכה השנייה כבר קיבלה חיות וצבע, הייתה מעניינת ורוויית תרחישים. באופן כללי יש לציין את התזמורת הנהדרת, שאף שולבה באופן הומוריסטי במופע, ובעיקר את נגני כלי הנשיפה המאפיינים כל כך את הפסקול השיקגואי. בחלק השני של הערב גם הקצב היה נכון יותר - כמו בסצנת המשפט של רוקסי ("אתה נשבע לבלה בלה בלה... אמת ואלוהים?" היא אלטרנטיבה משעשעת ועוקצנית לשבועה המקובלת על דוכן העדים האמריקאי). אפרופו אלוהים, קצת מגוחך היה לראות את מימון מצטלבת וזועקת "Jesus Christ" על הבמה, כשעל המסכים בצדדים מתנוסס התרגום: "שמע ישראל". אם כבר מחווה לקהל המקומי, לא היה יותר מתאים פשוט לשנות לה את הטקסט למילים העבריות, במקום לתקוע את ה"שלום" המאולץ שאמרה בשלב אחר?
ונחתום עם עוד מילה על מימון: על האנגלית הקולחת שלה, שקשה לזהות בה ולו שמץ מבטא ישראלי, על הדיוק בביצוע, על הכריזמה, על התנועה וכמובן על השירה - כל החומרים מהם עשויה סופרסטארית. את נפלאה, תמשיכי.
