"מי אמר שאין לגבר תופעות לוואי בהיריון?"

בהיריון הראשון, יהונתן קינן הרגיש כמו נספח. "זה משהו שאתה לא יכול להתכונן לקראתו", הוא נזכר, "ובניגוד לאשתך, שכבר קיבלה מחברותיה המלצות על קורס הכנה ללידה, אתה לא יודע כלום.

מעולם לא ביקרת בקליניקה של גינקולוג, אשתך מפתחת כל מיני תופעות מוזרות כמו רגישות לריחות, ולמרות שאתם פיפטי־פיפטי ביצירת ההריון ‑ אתה לא העיקר. אז מה נשאר לך לעשות חוץ מלצחוק על המצב ולחכות לספר שיעמיד את הגבר במרכז?"

קראו עוד:

אב שלקח חופשת לידה: "זה רחוק מאוד מחופשה"

"חזרתי מחופשת לידה והחלטתי להתפטר"

ההייטקיסט שיצא לחופשת לידה פעמיים

חוויית האבהות

קינן (39), מנהל הסטודיו של חטיבת הדיגיטל של תאגיד כאן, יודע לתרגם את הרגעים החד־פעמיים האלה למילים, אבל הנשק העיקרי שלו הוא איורים. הוריו, שעמדו על כישרונו, שלחו אותו בגיל שש לשיעורים פרטיים אצל צייר בירושלים, עירו. "במשך שש שנים קיבלתי ממנו את הבסיס לכל מה שאני יודע. בצבא ציירתי את החולצות של סוף מסלול. כשהשתחררתי בדרגת סגן משירות בעורב גבעתי, המראתי לתאילנד וממנה לארצות־הברית, ולא כל כך העסקתי את עצמי במחשבות על העתיד".

יהונתן קינן(צילום: אוהד צויגנברג)

כשנחת אצל חברים בקליבלנד הם אמרו לו, "יש כאן מישהי שאומרת שהיא שירתה איתך בגבעתי" ותוך דקה התייצבה שם עדי, אף היא ירושלמית. "זה היה צירוף מקרים מוזר אך מדהים. שאלתי אותה, 'מה את עושה כאן?' היא שאלה אותי, 'מה אתה עושה כאן?' והשאר היסטוריה. עדי, למרות שהיא צעירה ממני בשנה, כבר התקבלה לבצלאל וכשהגיעה עונת הרישום היא הציעה לי 'בוא, תנסה'.

"כשהתקבלתי למחלקה לתקשורת חזותית הבנתי שזה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים. בשנת הלימודים הרביעית, כשהתבקשתי להביא רעיון לפרויקט גמר, בדיוק נולד איתי, הבכור שלנו, ורציתי לעשות משהו שקשור בחוויית האבהות, אבל לא באופן כבד מדי.

"יצרתי יומן אינפוגרפי של גבר שחווה היריון ראשון, הרבה ציורים ומעט מאוד טקסט, וקיבלתי עליו פידבקים מצוינים. במקביל לעבודתי כמאייר ומעצב פתחתי דף פייסבוק 'אבאבא' שבו העליתי טיפים ויזואליים לאבות כמו איך תלמד את ילדך לאהוב עגבניות או איך תוציא את הילד מהסופרמרקט כשהוא שוכב על הרצפה וצורח ברמה של תכף מזעיקים משטרה".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

המוטו שלו הוא להקליל. "בהיריון הראשון הלכתי עם עדי לכל בדיקה וביקורת, וגם ננזפתי על ידי הגינקולוג כשהתיישבתי על הכיסא הלא־נכון. בהיריון השני זה 'ממי, הערב יש אולטרסאונד' ו'הערב גם יש משחק כדורגל, סמסי לי כשתצאי', ובהיריון השלישי יש אילוצים. גם אם רצית לבוא איתה, עדיף שתישאר בבית ותטפל בקטנים. זו האבולוציה הטבעית, אבל יש דברים שלא משתנים כמו תופעות הלוואי של הגבר. מי אמר שאין? הוא לא ישן במהלך ההיריון מפני שכבר אין מקום במיטה, שיערו נושר מרוב דאגות וכפות ידיו כואבות מרוב עיסויים לכפות רגליה. אני משתדל לא לקטר ולהסתכל על הדברים מהצד החיובי".

"סמסי לי כשתצאי"(צילום: shutterstock)

רעייתי התותחית

התותחית, לדבריו, היא אשתו, שרק בלידה הראשונה ביקשה אפידורל. "עדי עובדת במשרה מלאה בצוות הדיגיטל של 'ג'וינט ישראל' והיא גם אמא במשרה מלאה וגם חברה בוועדי ההורים של שלושת הילדים, ואין לי מושג איך היא מצליחה לעשות הכל. אני, מודה באשמה, נמנעתי מלהירשם לקבוצות הווטסאפ של בית הספר והגנים.

"העבודה שלי בתל־אביב וכל יום אני אוכל פקקים, בהלוך ובחזור, אבל אני לא קורא לעצמי 'אבא של סופי שבוע' מפני שאני משתדל לתת כמה שיותר איפה שאני יכול. ברגע שאני נכנס הביתה אני תופס את הילד הראשון שנקרה בדרכי וגורר אותו למקלחת. ואני גם זה שעומד בבוקר במשמרות הבטיחות עם הווסט הצהוב".

במקביל לאיסוף חומרים לספר שני ("הגאגים של האבהות לא נגמרים") הוא עובד על הגרסה האנגלית של "אבאבא" ומנסה לפצח את הקודים הישראליים־יהודיים כדי שיצחיקו גם זוגות אמריקאים ואנגלים.

"אנחנו שרוטים באמונות תפלות שנובעות מהפרמטר העדתי. להשאיר את הציוד בחנות עד אחרי הלידה זה נורא ישראלי. עדי אמרה לי, 'בוא לא נספר לאף אחד עד אחרי סקירת המערכות' אז התנהגתי כמו חייל ממושמע, גיליתי רק להוריי, ולקח לי זמן להבין שחצי עולם כבר שותף לבשורה. בכל פעם ששאלתי איך אלה ואלה כבר יודעים אשתי אמרה, 'אה, רק להם סיפרתי'".

מה אוניברסלי?

"השאלה 'מה הגבר צריך לקחת לחדר הלידה'. סוגיה גורלית, במיוחד לאור העובדה שאשתו כבר ארזה חמישה תיקים שמילאו את כל חלל המכונית".

והתשובה?

"כלום".