ביקורת סרט - "עץ תאנה": ציון דרך בקולנוע המקומי, אבל לא מספיק טוב
סרט הביכורים של עלמוורק דוידיאן מתרחש במהלך מלחמת האזרחים באתיופיה. במרכזו סיפור אהבה בין מינה ואלי, יהודיה שעומדת לעלות לישראל וצעיר בגיל הגיוס. אף שהסרט מספק נקודת מבט טרגית ולא צפויה על העלייה האתיופית לישראל, הוא לא מותיר רושם רב
"עץ תאנה", סרט הביכורים של עלמוורק דוידיאן, הוא יצירה חשובה בנוף הקולנוע המקומי, שאינו משופע בסרטים דוברי אמהרית. קדמו לו הדרמה הנוגעת ללב "עלים אדומים" (2015) של בזי גטה וסרט הטלוויזיה "זרובבל" (2008) של שמואל ברו. ייחודו של הסרט הנוכחי, עם זאת, הוא בעובדת התרחשותו כולו באתיופיה, והפיכת הקונטקסט הציוני של עליית יהודי אתיופיה לישראל לשולי ואפילו טרגי בנסיבות המתוארות. זהו גם הסרט השני בתולדות הקולנוע הישראלי שבויים על ידי יוצרת אתיופית (הראשון, "ליידי טיטי" של אסתי עלמו וקסלר, עלה לאקרנים מוקדם יותר השנה).
התוצאה היא סרט שהצפייה בו מזכירה את זו שליוותה את הסרטים האפריקאים שנחשפו בפני הקהל המקומי בשלהי שנות ה-80. סרטים דוגמת "זוהר" (סולימן סיסה, 1987), "יאאבה" (אידריסה וודראוגו, 1989) ואחרים, שנעו על הגבול שבין התייפייפות פולקלוריסטית והתבוננות מעודנת בהוויה המקומית. זהו, על כן, סרט יפה לעין (הצילום של דניאל מילר זכה בהתאם בפרס אופיר), אך גם טריוויאלי באופן שבו הוא מתאר תום נעורים שנרמס בסביבה אלימה.
עלילת "עץ תאנה" מתרחשת באתיופיה בשנת 1989, כאשר מלחמת האזרחים הממושכת בין תומכי מנגיסטו וכוחות המורדים מביאה לפשיטה של מיליציות צבאיות על הכפרים במטרה לגייס לוחמים לצבא העריץ. אחד הנערים המסתתרים מפני המיליציות האכזריות הוא אלי (יוהנס מוסה), המסתתר בצמרת עץ תאנה. חברתו היא מינה (בית לחם אסמאמאווה), נערה יהודייה שאימה עלתה זה מכבר לישראל, והיא נותרה בבית סבתה (וויינשט בלאצ'הו) יחד עם אחיה הבכור, חייל קטוע יד (מטקו היילו), שנחטף וגויס שנים קודם לכן.
כאשר המשפחה מתבשרת במפתיע שמועד טיסתם לישראל צפוי בתוך ימים ספורים, מוצאת עצמה מינה במלכוד, שכן כל חפצה הוא להישאר עם אלי, אהוב לבה, שאינו יהודי. לשם כך היא רוקחת תוכנית, שמעורבת בה משפחה נוספת הגרה בשכנות, ומתעתדת גם היא לעלות לארץ.
לעוד ביקורות קולנוע:
לזכות סרטה של דוידיאן, בוגרת ביה"ס סם שפיגל, ייאמר שהוא לא מעצב את העלייה לישראל כמשאלת לב – ודאי לא ככל שהדברים אמורים במינה. אדרבא, מבחינתה ההגירה אינה רק ניתוק מהנוף והאדמה (עץ התאנה שבכותרת צובר, בתוך כך, סמליות פשטנית למדיי) – אלא גם, ובעיקר, מהגבר הצעיר שאותו היא אוהבת.
הסרט, במילים אחרות, אינו עוסק בטראומה של ההגירה, אלא בניסיונות של צמד נאהבים צעירים לשרוד את המלחמה. אך אירוני הוא, שהמשפט הפותח את הסרט הוא "פתאום כולם רוצים להיות יהודים", שמכריזה האחראית על העלייה לאחר שסבתה של מינה ואמו של אלי, כמסתבר, מתחננות בפניה שתדאג גם לנער הלא-יהודי. ואומנם, "עץ תאנה" מציג את העלייה לישראל כלא יותר מאשר מהלך בירוקרטי אטום, ששיאו בסצינה שבה נערכות "חזרות" על ההתנהלות בשדה התעופה – מה שמעניק לכל הסיטואציה הממלכתית רושם מפוקפק למדיי (מינה ובני משפחתה לא אמורים להצהיר כי יעדם הוא ישראל).
אחד ההיבטים הלא מפותחים ב"עץ תאנה" הוא הנתק שבין מינה ואימה, שכבר נמצאת כאמור בארץ ישראל. למעט שיחת טלפון מנוכרת אחת שאותה מינה מנתקת - האם אינה נוכחת בסרט. הריחוק אותו מפגינה מינה אינו ברור - האם זוהי תוצאה של תחושת נטישה? האם זה משום שהאיחוד עם האם ומשפחתה בישראל פירושו ניתוק לנצח מאלי? או אולי זה משום שהאם, כמתברר עוד בתחילת הסרט, סירבה להעיד עדות שקר שעשויה הייתה לסייע לאלי ומשפחתו להגר אף הם לישראל?
ישנן בסרט כמה סצינות יפות, כמו זו שבה מצילים מינה ואלי חייל קטוע רגליים שניסה להתאבד בתליה מעץ התאנה. ואולם נדמה שגם הסצינה הזו נועדה בעיקר לשרת את דימוי הגיהינום שמקיף את צמד הנאהבים – במיוחד נוכח המראה של החייל הנכה כשהוא מתרחק בזחילה, נעזר בכפיסי עץ ומלווה במוזיקה נוגה.
"עץ תאנה" עשיר בדימויים, אך אלה אינם מורכבים במיוחד, ובכל זאת – יש בהם כדי לחפות על דלותו של התסריט. דמותה של מינה חווה בדיוק את מה שהייתם מצפים שנערה מרדנית ומאוהבת כמותה תחווה, וכמה מהדמויות הנשיות שמקיפות אותה, במיוחד זו של השליחה לענייני העלייה, מעוצבות באופן חד ממדי. אגב כך, יש משהו אירוני בעובדה שמינה מסתובבת לכל אורך הסרט עם טי-שירט שעליה כתוב "יום ירושלים בשכונות", על אף שאין לכיתוב הזה בעבורה כל משמעות.
קשה שלא לחוש צביטה בלב נוכח גורלם המר של זוג נאהבים צעירים בארץ שסועה. אבל גם לאחר שתי צפיות, לא זיהיתי ב"עץ תאנה" משהו מעבר לסיפור הטרגי הזה. זהו, כאמור, סרט חשוב בכל הנוגע למקומו בקולנוע הישראלי, אך אין בו למרבה הצער עניין החורג מכך.
