רוצים לדבר ברצינות על פתרון המדינה האחת?
פתרון שתי המדינות כנראה כשל, וגם לגבי "עסקת המאה" אין סיבה לאופטימיות. פובליציסט ירדני-פלסטיני כותב על הצורך לחשוב מחוץ לקופסה
ממשל טראמפ קרוב לחשיפתה של "עסקת המאה" ויועצו ג'ארד קושנר כבר מציג את הצדדים הכלכליים שלה בפני כמה מדינות עשירות במפרץ, שנחשבות מועמדות למימון העסקה. הרוב פסימיים בנוגע להצלחת העסקה - במיוחד פלסטינים וערבים בכלל. ההיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מלאה הצעות והסדרים שנכשלו. היוזמה הנוכחית, שקושנר מציג אותה כיחידה במינה, מציעה אפילו פחות מיוזמות קודמות, ולכן גם היא לא תסיים את הסכסוך. ולכן הגיע הזמן לדיון בפתרון המדינה האחת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בקרב הפלסטינים יש מחלוקת בנוגע להגדרה מחדש של הפרויקט הלאומי שלהם. סקרים מראים כי הרחוב הפלסטיני הולך ומשתכנע שפתרון שתי המדינות התמוסס, וגדלה בו התמיכה בפתרון של מדינה דו-לאומית.
בפני "פתרון המדינה האחת" עומדים כמה מכשולים - החשוב שבהם הוא התנגדות הרוב בישראל. נוסף על כך קיימת רשת ענפה ומושרשת של אינטרסים פלסטיניים הקשורים ברשות הפלסטינית ובפתרון שתי המדינות, והמיינסטרים הפלסטיני עדיין דבק ברעיון המדינה בקווי 1967. המחלוקת והפיצול הללו בקרב הפלסטינים יימשכו עוד שנים אחדות, ואיתם חילוקי הדעות בין הפלסטינים ובין ישראל.
צדדי הסכסוך נבדלים זה מזה בסיבות להתנגדותם לתוכנית המדינה האחת. בקרב היהודים יש חשש מהשד הדמוגרפי הפלסטיני. תפיסת ה"גטו", שבאה לידי ביטוי בחוק הלאום היהודי, היא עדיין מרכיב מכריע בעיצוב דעת הקהל בישראל, ויש שיטענו שהתודעה היהודית והישראלית המתבדלת נעוצה בשואה. לעומת זאת, הנכבה מטילה צל כבד וכואב על התודעה הפלסטינית ועל החזון הפלסטיני, והפלסטינים עוסקים בסוגיות של זהות וסמלים הרבה יותר משאר עמי האזור. הפרדוקס הוא ששנים מועטות בלבד הפרידו בין השואה לנכבה.
פתרון המדינה האחת מעולם לא הוצע כיוזמה להסדר קבע מקיף ומאוזן. מצד ישראל יסודו בהכחשת קיומו של העם הפלסטיני וזכויותיו החוקיות, וההקשר היה תמיד גזעני, שתלטני, מדיר. מהצד הפלסטיני הוא התגבש בתחילה כתוכנית לשחרור פלסטין מהנהר עד הים והבסת הפרויקט הציוני, אולם שב אל מרכז הבמה עם השכנוע הגובר בחוסר התוחלת של פתרון שתי המדינות. ההקשר היה תמיד מתגרה ומאיים ופעל על חששותיהם הדמוגרפיים של הישראלים.
אולם במסגרת המחלוקת הפלסטינית המתחדדת על החייאת הפרויקט הלאומי הפלסטיני והגדרתו מחדש, האם אפשר יהיה להציג לראשונה את תוכנית המדינה האחת בהקשר שונה מהרגיל?
עקרונותיהם של שני הצדדים והנחות היסוד שלהם עומדים כחומה בצורה בפני השאלה הזאת, אף שהיא מוצדקת ונדרשת לטובת העשרת השיח הציבורי הלאומי. הפרויקט הלאומי הפלסטיני נכשל הן בשחרור השטח כולו הן בהשגת תביעות המינימום שלו. ישראל, מצדה, הבינה שכל עצמתה לא תאפשר לה למחוק את העם הפלסטיני ואת זהותו ולעוקרו מאדמת אבותיו.
אז מה הדרך אל המדינה האחת? הנה ארבעה יסודות לפתרון של מדינה אחת שיהיה מאוזן ומבוסס על לקחי המאה האחרונה.
ראשית, פתרון כזה ידרוש פיוס היסטורי בין הצדדים והכרה הדדית בזכויות שני העמים בפלסטין ההיסטורית. העניין הזה יהיה קשה מאוד לפלסטינים, שאמנם מכירים בקיומם ההיסטורי של היהודים בפלסטין, אולם לא מכירים בזכותם להקים מדינה, לבטח לא יהודית, ובוודאי לא ב"זכות" השיבה של יהודים לאדמה זו.
עבור היהודים מדובר בעיון מחודש בעיקרון יסודי של הציונות, "עם ללא אדמה לאדמה ללא עם". הפיוס ההיסטורי לא יהיה קל לצאצאי השואה והנכבה, בפרט לפלסטינים, שלא חוללו את השואה אך סבלו נכבה מידי ישראל.
שנית, תוכנית המדינה האחת תתבסס על רעיון האזרחות השוויונית: "קול אחד לבוחר אחד". הזכויות והחובות יהיו חקוקות בסלע: חופש הדת והאמונה, הזכות לעבוד ולבחור מקום מגורים, הזכות לנוע בחופשיות, הזכות לבריאות ולחינוך, כל זאת במסגרת מדינה אזרחית דמוקרטית חילונית. לצד זאת תהיינה זכויות לאומיות לשני העמים וזכויות דתיות ותרבותיות לכל המיעוטים והקהילות, שתי שפות רשמיות, בירה אחת ומינהל מיוחד למקומות הקדושים שיורכב מבני שלוש הדתות.
שלישית, תינתן זכות שיבה לכל 13 מיליון הפלסטינים והיהודים לפלסטין ההיסטורית. אין הכוונה פה שהם יחזרו בפועל, אלא ששמורה להם הזכות לכך. פלסטין ההיסטורית, על שטחה ומשאביה, תכלכל היטב אוכלוסייה כזאת.
רביעית, יהיה צורך לפתור את בעיית ההתיישבות. כמענה לריבוי הטבעי, כדי להקל את הלחץ באזורים צפופים וכדי לקלוט את השבים, אפשר יהיה להקים כמה ערים גדולות, למשל בנגב. בניית הערים תיעשה בשילוב כוחות פלסטיניים וישראליים.
פתרון של מדינה אחת אולי נראה אוטופי, כאילו נלקח מסרטי ילדים, אך הכישלונות של כל היוזמות הקודמות ואי-היכולת להגיע להסדר שיענה על דרישותיהם של שני הצדדים וישים קץ למאה שנות סכסוך מחייבים מחשבה מחוץ לקופסה.
- עורייב אל-רנתאווי הוא פרשן פוליטי וחוקר ירדני ממוצא פלסטיני. הוא המייסד והמנכ"ל של מרכז אל-קודס למחקרים פוליטיים בעמאן. המאמר המלא התפרסם במגזין האלקטרוני של רשת אל-חורה. הגרסה המקוצרת מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית" המשותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום: רוני ברדה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
