הספר הזה מעורר רתיעה וגועל - וכדאי לכם לקרוא אותו

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, מורכבת מפיסות חיים שמונחות אחת ליד השנייה, נעות בין הווה, עבר ועתיד, לאו דווקא בסדר המתבקש. הן מתארות את חייו של בן דמותו של יעקב מישורי, אמן ומורה לאמנות, שרוכב ברחובות תל־אביב רבתי, בין הבית שהוא חולק עם אשתו, לבית הספר לאמנות, לבית החולים שבו מאושפזת אמו הגוססת. בריאליזם דקדקני, במשפטים ארוכים וגדושים, נטולי סנטימנטליות, מישורי פורט כל פעולה, כל תחושה, כל מחזה בשגרת יומו; החל בסצנות סקס מפורטות, דרך טקסים מרובי שלבים של ניקוי האוזן בקיסם וריקון השלפוחית, ועד מסלולי הרכיבה שלו שנמתחים על פני עמודים שלמים, באופן שמזכיר לא אחת את כתיבתו של קרל אובה קנאוסגורד.

גיבורנו פועל ללא לאות כדי להרחיק את עצמו מחברת בני האדם, כדי להפוך למיזנתרופ באופן יזום ובמודעות מלאה (ניסיון נוגע ללב כשלעצמו). אולי בגלל זה, בהיררכיית החוויות האנושיות, הוא מעדיף את זו הגופנית על פני הרוחנית, החברתית או האינטלקטואלית. כפי שהוא מסביר כשהוא יושב בשירותים: "רק כאן, מוקף בריכוז המלא של החרא, חש משולהב ומגורה, הרשה לעצמו להתנער מכוחו המביס של האינטלקט, מכל מה שהשאיר אותו קרוב מדי לחברת בני האדם - מחשבותיו המורכבות, הידע הרב שצבר, יכולותיו הפרשניות, רשפי הניתוח החותכים".

ואכן, הגוף החי, המת, הבריא, המיני, החולה, הנוטה למות, הוא הציר המרכזי שעליו נשען הספר. כשהגיבור מענג את אשתו בזמן שהיא קוראת, הוא מנסה למשוך את העונג על פני כמה שיותר עמודים מתוך ספרהּ, נאבק בגופו עם גיבורים שעשויים ממילים, עד הסוף הבלתי נמנע, כשהיא מגיעה לשיא ומטיחה את הספר על הרצפה בחבטה. גם כמורה, הוא מודד את תלמידיו על פי גופם: "הוראת אמנות בלא ערנות מלאה לגופם של התלמידים, ובייחוד לריחות העולים מהם, היא הוראה חסרה, יבשה ומכנית".

איברי גוף, ריקבון, ריחות, הפרשות, גירויים, דלקות - אלה הקואורדינטות שדרכן הוא מנווט בעולם. וכשמישורי מניח את החומרים האלה על פלטת הצבעים שלו הוא מצליח לצייר פרוזה יוצאת דופן: "מעולם לא ראה דם בצבע אדום־דם או לימון בצבע צהוב־לימון, לא שמים בצבע תכלת־שמים ובטח לא ים בצבע ים של חורף. לעומת זאת, ראה ירוק בצבע ירוק־מחלה - ירוק הקירות והחללים, המכשור הרפואי ובגדי הסגל הבכיר, האחיות והסניטרים במוסדות הרפואיים... ירוק אבקתי ששאריות הפיגמנט נסחטו ממנו עד שנותר בהיר, יפה וחיוור מכל חיוור... נמהל הירוק הבריא בגלונים של צער ושל בדידות שלא תיאמן, בהפרשות זיהומיות, איברים שסועים, כאבים בלתי ממוקדים ודפיקות לב לא סדירות המביאים אותו אל סופו הפסטלי, אל הגוון המשחתי הרפה שאמור להרגיע, להשרות אווירה הרמונית, פסטורלית ומנחמת בנגיעת פיסטוק אפרפר ותכלכל מעושן, עם קורט דלקת צהובה קלילה..." אם אי פעם אתבקש להדגים כיצד אמנות פלסטית יכולה לקבל ביטוי פואטי, אשתמש בקטע הזה.

פה ושם מישורי גולש למנייריזם ומפלרטט עם קיטש, ובפרט - קיטש מוות. כך למשל הוא חוזר שוב ושוב לדימוי של בעל חיים שחוט או דרוס או טבוע, כמשל למצבו או לאכזריותו ("הוא רואה את עצמו ככה, מעוך כמו חתול, שבור וקרוע, מעיו נשפכים, עצמות הלסת מרוסקות על הכביש, הקהל המבוהל מרותק לריח ולמראה"). הדימוי הזה נשחק די מהר ומשאיר את הקורא אדיש לכל בעל חיים מת - חמוד ופרוותי ככל שיהיה.

כל זכר לקיטש נעלם כשמישורי כותב על מות האם. בשנים האחרונות יצאו כאן לא מעט ספרים שבמרכזם פרידה מהורה גוסס. "האיש הזקן" של נגה אלבלך ו"חמש ארוחות ביום" של מיכל זמיר הם הדוגמאות המובהקות ביותר; שניהם מתארים בריחוק מסוים את שגרת הטיפול בהורה במוסד הרפואי, לצד זיכרונות ממי שהיה בחייו. 'סוף' מבצע פעולה שונה לחלוטין. מול מיטת אמו הגוועת מציג גיבור הספר עמדה רדיקלית - במקום לקיים אותה דרך סך הזיכרונות שלה, דרך מי שהייתה בחייה, הוא מביט בה ורואה את הגוף ששוכב מולו. אם בדרך כלל בסיפורי זִקנה מי שמוביל את העלילה הוא עבר מתפורר, מישורי מתעקש על ההווה. על הגוף. כך, בכל פעם שמבהיקה איזו פיסת מידע לגבי חייה - האהבה שלה לסיגריות למשל, או איזה זיכרון עמום של יד אימהית שלוחצת את ידו - הגילוי מכה בקורא חזק כל כך, שהוא מעורר רגשות כמעט קתרטיים.

דרך המוות של אמו, הגיבור רואה את עצמו, את גופו. איך הוא נגמר, איך ייגמר. פחד המוות הזה הוא המנוע המרכזי ברומן. ספר הביכורים של מישורי מלא חיים, משפריץ ליבידו ותשוקה, כאלה שאינם מאפשרים לחרדה מפני הסוף לשתק את הכתיבה, לאשפז אותה. להפך. מישורי בוחן את חוויות הקיום היסודיות ביותר - אהבה, פרידה, לידה, סקס, מוות - מתוך הגוף החוצה, ובתוך כל אלה, לצד הסחי והריקבון, הוא מצליח למצוא יופי. יופי מצמית.

"סוף", יעקב מישורי, תכלת, 183 עמודים