שנת 2004. ענבר, אישה נורמטיבית ואם לילדים, זוכה בהצעה מסקרנת שהיא מתקשה לסרב לה: הזדמנות להיחשף מקרוב לסצנה מינית שעד אז הופיעה בעיקר בזרם התודעה שלה. "הייתי כותבת סיפורים ארוטיים לאתר אינטרנט של כתיבה יוצרת, סיפורים שהיתה להם קונוטציה של יחסי שליטה", היא מספרת.
"הסתקרנתי ולא ידעתי מניין הדברים האלה באים לי, עד שהבנתי שאני צריכה להיות נאמנה לעצמי ולחקור את זה יותר". היא התחילה להתכתב עם אנשים נוספים שכתבו על זה, ואחת מהן הציעה לה להגיע למועדון הדאנג'ן ולהתרשם בעצמה.
צפו: חובבי ה-BDSM יוצאים מהארון
(כתיבה ותסריט: לורי שטטמאור, תחקיר והפקה: מיכאלה חזני, צילום: רועי עידן, עריכת וידאו: אמיר סולומון)
"היא אמרה לי 'בואי'. מה בואי? אני גרה בירושלים. מה פתאום להגיע ליפו? אז היא אמרה, 'אין בעיה, אני אשלח את העבד שלי שיאסוף אותך', ואני עם החוש ההרפתקני שלי אמרתי 'טוב, נשמע לי סביר'. הגיע בחור, חיכה לי למטה, לא החלפנו מילה כל הנסיעה והוא הביא אותי למועדון. הגעתי לשם, אמרתי להם, 'שלום, אני ענבר, אני המוזה - כי זה היה הכינוי שלי באתר - אני כותבת ובא לי להכיר יותר. בא לי לדעת על מה אני כותבת'".
- קשור אותי, אהוב אותי: למה שיבארי הוא תרגיל באמון זוגי?
ענבר מספרת שהופתעה מקבלת הפנים החמה שזכתה לה מאנשים שעד לאותו הרגע היו מבחינתה זרים לחלוטין. היא החלה לפקוד את המועדון יותר ויותר, עד שבהמשך הוא הפך לבית השני שלה. כיום היא מפיקה במועדון ליין מסיבות נושא בשם "סדום", ומבלה במקום כמעט מדי שבוע. את החבר'ה הקבועים היא מגדירה כמשפחה, ומספרת שמדובר בהורים לילדים, חלקם עורכי דין, רופאים, אנשי תקשורת ומתכנתים, שמשלמים מיסים וחיים את חייהם כמו כל אדם רגיל מן השורה.
"אלו אנשים כמוני וכמוך", היא מבהירה. "אנשים שאוהבים לצחוק ולעשות דברים כיפיים, שמנהלים חיים רגילים ומשלמים חשבונות כמו כולם. פשוט יש להם עוד העדפה, וצריך לכבד את זה ולקבל את זה. לא לחשוב שמדובר פה במפלצות שמרביצות לנשים ברחוב. מה גם שלדעתי, אם יבדקו את זה יגלו שבאופן סטטיסטי, אנשים ב-BDSM הרבה פחות אלימים מאנשים אחרים. בכלל, אין פה עניין של אלימות. יש כאן עניין של להסב כאב שמסב עונג. אנחנו קוראים לזה 'סאב ספייס', המקום הזה שבו העונג מהכאב מכניס את האדם למצב של ריחוף".
מועדון הדאנג'ן נפתח ב-2002 במבנה יפואי עתיק, ונחשב למועדון ה-BDSM הראשון בישראל. BDSM הם ראשי התיבות של "קשירות, משמעת, סדיזם ומזוכיזם" – ארבעה פטישים מיניים שחוברו יחד תחת מטרייה אחת. עמוס, הבעלים, מספר שהרעיון נולד בבית הקפה השכונתי שפתח ברחוב בוגרשוב בתל אביב. "הייתי איש קבע הרבה שנים, ואחרי הפרישה מצה"ל פתחתי בית קפה שכונתי שכל מוזרי תל אביב היו יושבים בו. אחד מהם העלה את הרעיון, וזה היה נשמע לי מדליק", הוא מספר.
ואתה היית בקטע?
"לא, אבל הכרתי מהר מאוד. עשיתי כמה נסיעות למועדונים דומים באירופה, בדקתי, וזה היה נראה לי מאתגר. עברנו תקופה די קשה בהתחלה, כי אנשים לא ידעו איך לאכול את המקום".
עמוס מספר על ריבים עם שכנים שהתגוררו בקרבת המועדון ביפו, ועל בעיות חוזרות ונשנות עם העירייה שפחות חיבבה את אופי המקום. אחרי כמה שנים עבר המועדון לרחוב השרון בתל אביב, ולאחרונה התמקם במרכז העיר, מול הסינמטק. מסיבה סטנדרטית במקום כוללת רחבת ריקודים ומופעי פריצה קצרים, שמדמים סשנים של BDSM. אחד הפרפורמרים הקבועים במועדון הוא ניסו בן ה-29, איש חיי לילה ודמות מוכרת במועדוני הסקס של תל אביב. ניסו מספר שהוא מעולם לא הסתיר את אופיו המוחצן מינית ממכריו, ואפילו בני משפחתו מודעים לתחביב המיוחד שלו. "חגגתי יום הולדת והזמנתי את ההורים, והם באו עם עוד כמה זוגות חברים. היה נורא משעשע", הוא מחייך, "הם היו נורא מובכים ואני הרגשתי הכי בנוח בעולם".
אחר כך הפכת לשיחה של ארוחות הצהריים?
"אז זהו, שמאז ומעולם לא הייתי דמות שמסתירה או שומרת לעצמה את החיים היותר פרובוקטיביים שלה. אני נהנה לחשוף ולשתף ולפתוח אנשים לעולם הזה של הפתיחות המינית, המין הבטוח והמין בהסכמה. ההורים שלי נורא תומכים ויודעים מי הבן שלהם. בכל זאת, חוץ מזה שאני קצת סוטה, אני לא שותה, לא מעשן, אין לי קעקועים ואין לי אופנוע. אני בסך הכול באמת ילד טוב. פשוט קצת סוטה".
כמו ניסו, גם ענבר לא חשה שום צורך להסתיר את העדפותיה המיניות. "אנשים חיים עם הסתרות נוראיות", היא אומרת. "זה עושה כאבי בטן, זה עושה מחלות. אני לא רוצה להיות חולה. אני רוצה להיות שמחה. אני רוצה לדעת שמי שמקבל אותי מקבל אותי כמו שאני, ואני גם לא מסתירה את זה במקום העבודה שלי. הצהרתי על התחביב הזה כבר בריאיון העבודה הראשון".
איך הגיב הבוס?
"בהתחלה היו ככה צחקוקים. הקב"ט של החברה נשם רגע. אני ממש זוכרת את הנשימה הקטנה שהוא לקח, ואז הוא אמר לי, 'אוקיי, בסדר'. זה היה חמוד ממש. מובן שבעבודה מודדים אותך על מקצועיות, ואם את מספיק מקצועית אז יום-יומיים זה מצחיק ואז עוד שלושה ימים מדברים על זה, ואז את חוזרת להיות ענבר".
איך מבטיחים שאנשים לא ישתמשו לרעה בפלטפורמה?
"אין מלאך מציל שיכול לפקח, אבל בכל מועדון יש די.אמים ששומרים על הסדר. מדובר בדאנג'ן מאסטרס - אנשים שאמורים לפקח שהכול מתנהל לפי חוקי ה-SSC – שפוי, בטוח ובהסכמה. כל מה שלא בתוך הגבולות האלה הוא לא BDSM. הוא אלימות. ואם יש אנשים שבאים להרע הם נפלטים באיזשהו שלב, כי המטרה היא לא רוע, המטרה היא לעשות טוב. בכלל, יש אצלנו המון הקשבה, יש המון שיח. זה לא משהו שמטאטאים, וברוך השם ואלוהי הסאדו – זה לא דברים שקורים הרבה, כי אנשים יודעים שמקומם לא איתנו אם משהו כזה קורה. שאין לזה לגיטימציה".
עמוס, הבעלים של הדאנג'ן, מבהיר שחשוב להם לשמור על איזון מגדרי בכל מסיבה שהם מארגנים. "הרעיון הבסיסי הוא שנכנסים לפה זוגות", הוא אומר. "גברים שנכנסים לבד הם רק כאלו שאנחנו מכירים או שקיבלנו עליהם המלצות. בתוך המקום עצמו יש הרכב מאוד גדול, גם של שומרים מחברת שמירה וגם שומרים מטעם המועדון, ומובן שגם מרבית הקהל הוא קבוע, כך שגם אם צץ איזשהו אירוע, הוא מיד מדווח ואנחנו מטפלים בו. להגיד שיש אצלנו אפס אירועים? קשה, אבל יחסית לרמת הפתיחות ולחשיפה של הנשים שהולכות פה – חלקן כמעט ללא בגדים – אז המצב לדעתי יותר טוב מבמועדונים אחרים בעיר".
ומה לגבי זוגות שמסתקרנים ומעוניינים להתנסות? רובי, בליין קבוע במועדון, ממליץ להם קודם כל להגיע ולהתרשם בעצמם. "אנחנו לא נושכים פה. זה מצחיק להגיד שאנחנו לא מרביצים - כי אנחנו כן מרביצים - אבל קודם כל, ולפני שזה פטיש ו-BDSM, מועדון לילה לכל דבר. יש בר, יש תקליטן, אז תבואו בראש פתוח ואל תפחדו. כן תיקחו בחשבון שאתם עתידים לראות במקום דברים שונים ואחרים ממה שאתם מכירים".
