צינור הגז לאירופה עדיין אפוף סימני שאלה
היוזמה שעומדת במרכז הברית של ישראל עם יוון וקפריסין היא פוליטית בעיקרה ועם בעיית היתכנות משמעותית. אבל יש סיבות לאופטימיות
חג פורים סיפק לראש הממשלה בנימין נתניהו הזדמנות להוסיף ולהציג עצמו לציבור כמדינאי-על. כמארח של הפסגה המשולשת השישית של הברית בין ישראל, יוון וקפריסין, הוא קיווה שהאורח המיוחד, מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו, יביע תמיכה ברורה בו ובתכניות שלו בנושא הגז הטבעי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
התפתחויות אזוריות משמעותיות התרחשו מאז הפסגה המשולשת הקודמת. בינואר נועדו בקהיר שרי האנרגיה של קפריסין, מצרים, יוון, ישראל, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית, כדי לכונן את פורום הגז המזרח ים תיכוני. האופטימיות של המשתתפים קיבלה לאחרונה חיזוק בעקבות תגליות של מצבורי גז גדולים מול חופי קפריסין ומצרים, ומשום שלפי דיווחים שונים שוקלת ענקית האנרגיה "אקסון מובייל" לבצע חיפושי גז במימיה של ישראל.
לכאורה נראה שיש סיבה למסיבה. אולם הפסגה תוכננה (ולא במקרה) למועד קרוב לבחירות, בזמן שנתניהו מתמודד עם החלטת היועץ המשפטי ועם האתגר שמציבים יריביו הפוליטיים, ומחפש כל דרך להבטיח את הישרדותו הפוליטית. הפסגה הייתה בסך הכול עוד הזדמנות עבורו להיכנס לתחפושת שהוא כה מורגל בה, ושוב להתייצב מחויך בפני המצלמות כשלצדו מנהיגי עולם (הביקור המתוכנן של נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו בסוף החודש, ונסיעת נתניהו בשבוע הבא לוושינגטון לוועידת איפא"ק ולמפגש עם טראמפ, גם הם חלק מאותה מגמה).
אין להתעלם מתמיכתו של פומפאו בשותפות הישראלית-הלנית. במקביל לצמצום נוכחות הצי השישי, שהיווה במשך עשרות שנים גורם ביטחוני מייצב במזרח הים התיכון, גברה המתיחות באזור. במקום ארה"ב, הגבירו רוסיה ואיראן את מעורבותן. טורקיה, בעלת ברית ותיקה של ארה"ב וחברה בנאט"ו, משנה כיוון ומתעמתת לעתים עם הבית הלבן. אולם באופן כללי, מדינות מזרח אגן הים התיכון שואפות למעורבות ומנהיגות אמריקנית.
ואכן, שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן השתתף בפסגה המשולשת בדצמבר 2018 בבאר שבע, וסגן מזכיר האנרגיה של ארה"ב השתתף בפסגה האזורית בקהיר. מחלקת המדינה גם מנסה לתווך בין ישראל ללבנון בנושא סימון הגבול הימי ביניהן. כל זה מעיד שארה"ב חוזרת, לראשונה מאז תחילת ממשל טראמפ, למלא תפקיד באזור באמצעות תמיכה בבריתות כמו זו שבין ישראל, יוון וקפריסין.
פסימיות לגבי צינור הגז לאירופה
במהלך הפסגה השבוע הביעו המשתתפים, ובהם פומפאו, אופטימיות באשר לסיכויי צינור הגז (באורך כ-2,000 ק"מ) שאמור לאפשר ייצוא גז מישראל לאירופה דרך קפריסין ויוון. ובכל זאת, המגמות בשוק האנרגיה העולמי והעלויות המוערכות של הפרויקט (שבעה מיליארד אירו) מצביעות על כך שזהו מיזם פוליטי בעיקרו, שלא מהווה אופציית ייצוא מציאותית.
יש סימני שאלה רבים סביב הישימות שלו וגם האיחוד האירופי, שמשקיע בבדיקת היתכנות המים, מביע סקפטיות. איטליה שוקלת מחדש את עמדתה, ומשקיעים וחברות אנרגיה בינלאומית לא נכנסו עד כה למיזם. דומה כי ממשל טראמפ, בדומה לממשל אובמה לפניו, יוכל לספק תוצאות מוגבלות בלבד בתחום דיפלומטיית האנרגיה האזורית.
יש לקדם בברכה את תמיכת ארה"ב והאיחוד האירופי, שמסייעים לייצר מסגרות רב-לאומיות לשיתוף פעולה באזור. תמיכה זו משרתת את האינטרסים הישראליים וצריכה לכלול גם את המשך התיווך בין ישראל ללבנון ובסכסוך היווני-טורקי בקפריסין, לצד קידום מעורבות הפלסטינים במנגנונים אזוריים, ובהם פורום הגז.
גם אם פרויקט צינור הגז לא יתממש, אין זה אומר שהברית ישראל-יוון-קפריסין תרד לטמיון. המדינות צפויות להמשיך לשתף פעולה בתחום האנרגיה גם סביב מיזמים נוספים ופורומים אזוריים, אך יהיה עליהן להרחיב את שיתוף הפעולה לתחומים נוספים ובהם תיירות, ביטחון, סייבר, הגנת סביבה וחיזוק מוסדות דמוקרטיים. הרחבת הברית לנושאים אלו כבר כעת, תשרת את המדינות השותפות בטווח הארוך, גם אחרי שמצבורי הגז יתרוקנו.
הצטרפות פומפאו לפסגה המשולשת היא התפתחות חיובית, אולם ישראל, יוון וקפריסין צריכות לראות נכוחה את ההזדמנויות לשיתוף פעולה במזרח אגן הים התיכון ואת הסכנה שבמחויבות יתרה לפרויקט צינור הגז שמעליו מתנוססים סימני שאלה רבים. עליהן להעדיף את האינטרסים ארוכי הטווח המשותפים שלהן על פני התמקדות בניסיון עקר להשיג רווחים קצרי-מועד.
- גבריאל מיטשל הוא עמית מדיניות ב"מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית", ודוקטורנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת וירג'יניה טק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
