בירם כיאל הציל את המסיבה / טור
רוב הישראלים ידעו שלא צריך לצפות לחגיגת פורים אדירה דווקא ממשחק הנבחרת, אבל לפחות האירוע לא ייזכר כנפילה קטסטרופלית. הסיבה – אופי ועבודה קשה של כמה שחקנים בראשות DJ כיאל מברייטון, שאפילו במשחק מלא בעיות של ישראל הצליח לעורר את רגש הקנאה הידוע של הסלובנים
עבור לא מעט ישראלים היום שהכי כיף לחגוג בו בשנה הוא פורים, אבל רק מעטים מהם האמינו שהחגיגה השווה באמת, המסיבה הטובה ביותר, תהיה בחיפה, בשעות הקטנות של הלילה. הרי זו נבחרת ישראל, משביתת שמחות ידועה, וכך נשאר לו סמי עופר שני-שליש ריק. צדקו הבליינים, לא הייתה הרגשה של מסיבת פתיחת קמפיין, אבל האמת - שהערב שהסתיים ב-1:1 מול סלובניה גם לא היה כישלון מוחלט. הכדורגל הישראלי רגיל להתרגש לקראת מסיבת המסיבות כדי לגלות שמדובר בנפילה גדולה, אבל הפעם לא סקנדל ולא פסטיבל. משונה, נכון?
הנפילה כן הייתה קרובה. בטח אחרי מחצית ראשונה רעה מאוד, ריקה מתוכן. ודאי אחרי ספיגת שער אומלל כל כך שהביא לפיגור. רק שהיה משהו טיפה שונה ופה צריך להפריד בין הכדורגל, איכות המשחק, לבין האופי, או הלחימה וההקרבה אם תרצו. הרי מה תמיד אומרים אחרי משחק רע של הנבחרת? שלשחקנים לא אכפת, שהסמל והדגל אינם חשובים מספיק. מבחינת כדורגל נטו זה היה משחק רע של ישראל, גם ברמה האישית של רוב השחקנים וגם ברמת הקבוצה, של "הנבחרת", אבל מאבק בהחלט היה, גם חזרה מפיגור. הנה כמה טיפות של חיוביות בכוס, ואת רוב הטיפות האלה טיפטף בירם כיאל.
הסטריאוטיפ הידוע ביותר שיש כלפי העם הסלובני הוא קנאה, ובמיוחד קנאה כלפי שכנים, כלפי מי שלידם. עד כדי כך חזק הסטריאוטיפ, שהבדיחה המפורסמת ביותר במדינה קובעת שכששואלים סלובני מה הוא הולך לעשות אחרי שהפרה שלו מתה, הוא עונה "מתפלל שגם הפרה של השכן תמות". סלובניה נראתה אתמול טוב יותר מישראל, כמעט בכל פרמטר. לאחר המשחק, כששאלתי את המאמן מטיאז' קק אם הוא מקנא במשהו שיש בצד הישראלי, התשובה שלו נגעה בעבודה של כיאל על המגרש.
כיאל היה השחקן הטוב ביותר של ישראל, ובהפרש גדול. הוא שיחק רק 63 דקות, מסיבה בריאותית, ובזמן הזה גם היה השחקן שהגנתית רשם הכי הרבה תיקולים (במאה אחוזי הצלחה) וגם השחקן שהתקפית עבר הכי הרבה שחקני יריב (ארבעה מחמשת הדריבלים שלו היו מוצלחים). הוא חילק 32 מסירות קדימה (כלומר בניכוי אלה שהלכו אחורה או לצדדים), שזה יותר מכל שחקן אחר בנבחרת. שוב, כיאל שיחק קצת יותר משעה, ועדיין לא היה אף אחד שדחף קדימה יותר ממנו. בסיום גילינו שכיאל הקיא במחצית, לא הרגיש טוב, והתעקש להמשיך לשחק. בימים כאלה, כשהכדורגל לא משהו, הלוואי והיו לנבחרת שבעה או שמונה בירם כיאלים.
במחצית הראשונה הסלובנים הראו עליונות פיזית, שיחקו בצורה אגרסיבית יותר, וכיאל ניסה לתת פייט. האגרסיביות הזו הייתה חסרה מאוד לשרן ייני, למשל. במסיבת פורים של מכבי תל אביב התחפש ייני ללוחם קונור מגרגור. אחלה תחפושת, אבל ייני רחוק מאוד מלשים את הגוף בצורה נכונה כמו גדול הלוחמים. אריאל הרוש, אגב, הציל את ייני מאוחר יותר מפשלה נוספת. ייני הוא כמובן האחראי לשער, אבל הפחד מאיכות הבלמים הישראלים ליוותה אותנו לאורך כל המשחק. לואי טהא נפל אחרי מסירה רעה של ביברס נאתכו. עומרי בן הרוש הציג כמה רגעים של איבוד חוש כיוון. זה מה שיש פה.
סלובניה הגיעה בדיוק לכפול מצבים מישראל כיוון שההגנה היא כאוס בחולצה לבנה. כן, גם יאן אובלק היה צריך לזנק פעמיים (דאבור תתכונן, בשנה הבאה מולו בליגה), אבל הרוש היה כמובן השוער שעבד יותר והצדיק את האמון של הרצוג. בצד השני, בהתקפה, לפחות בזו המסודרת (תרגיל הקרן היה מצוין), המשחק הישראלי היה שבלוני מאוד, גם לא חכם במיוחד.
שימו לב לתמונה מתוך דו"ח המשחק של חברת INSTAT המציגה את העמדה הממוצעת של שחקני הנבחרת. הכי גבוה, יותר מכולם, יותר מהחלוצים, הוא מספר 13, טאלב טואטחה. עד שהרצוג עשה חילוף פנימי בין המקומות של כיאל ודור פרץ המשחק הישראלי הלך רק מצד שמאל, דרך טואטחה, אבל המגן השמאלי הלך כמה פעמים עם הראש בקיר וחמור מכך, לא הצליח לדייק בכדורים שהעביר לרחבה. טואטחה הכניס תשעה כדורי רוחב ורק אחד מהם היה מדויק. גם זה אם עושים לטואטחה הנחה.
בכלל, הדיוק במסירה לתוך הרחבה של אובלק היה נמוך ופה צריך לומר שמוזר שדור מיכה לא שותף בכלל. האמת, מיכה גם לא נשלח להתחמם במחצית השנייה עם יתר שחקני ההתקפה המועמדים להיכנס. לאחר החילוף הראשון הרצוג שינה מערך, עבר לשחק 2-4-4 כשמנור סולומון בצד ימין וטואטחה בשמאל. נכון, גם פה מיכה לא מתאים במאה אחוזים, סולומון יותר, אבל אין עוד שחקן שיש לו חיבור טוב יותר לערן זהבי ואין שחקן שיש לו חיבור טוב יותר למואנס דאבור. אם זהבי ודאבור הם החלוצים חובה לנסות את מיכה בדרך כלשהי. חובה.
המערך החדש בילגן את המשחק. זה היה רחוק מהכדורגל השמח והחכם שהנבחרת הציגה במשחק הבית הקודם, מול סקוטלנד, וגם במבט קדימה, אם מישהו חושב על עלייה ליורו, הנקודה הבודדת אינה הצלחה אדירה, ובעיקר מחייבת ניצחון על אוסטריה ביום ראשון. לכו תדעו, אולי דווקא המסיבה של אחרי החג, האפטר-פארטי, תפתיע באיכותה. בואו נקווה שכיאל שוב יהיה ה-DJ.
לפנייה לכתב/ת 
