ממפלי האיגואסו ועד לריו דה ז'ניירו - לגלות מחדש את ברזיל
כולם מכירים את ברזיל בזכות הסמבה, הכדורגל והפסל של ישו על פסגת הקורקובדו. אבל ביקור במדינה הזו אינו שלם בלי גיחה למפלי האיגואסו. רז שכניק, שמעדיף בדרך כלל בטן-גב, ביקר בפלא הטבע האימתני והרגיש מה זה לעמוד מול זרימה של 2 מיליון ליטר בשנייה
ברזיל וארגנטינה חולקות ביניהן טריטוריה מפוארת של יריבות בכדורגל, עד לשאלה הבלתי נמנעת מי היה גדול יותר בהיסטוריה של המגרש: פלה או דייגו ארמנדו מראדונה. התשובה הנחרצת לא תגיע לעולם, ולשני הצדדים יהיו טיעונים מנצחים. אבל שתי המדינות שותפות איכשהו במתחם יוקרתי נוסף של יריבות: מפלי האיגואסו שעל הגבול ביניהן. גם שם, כנראה, לא תהיה הכרעה. שני הצדדים מנצחים.
1 מ-150 מיליון: כשהשתתפתי בהתכנסות האנושית הגדולה בעולם
מפלי האיגואסו נפרשים במלוא עוצמתם אחרי פארק-ג׳ונגל שעוד נחזור אליו, וכולל את הרקון המתוק שנוטה לבחון בעירנות יתר את תיקי המטיילים (אל תמהרו ללטף, הם יכולים לנשוך). התגובה הראשונה לנוף המתגלה היא שתיקה כהודאה על פלא טבע אימתני (הוכרז רשמית ב-2011 כאחד משבעת פלאי הטבע) שהופך את כל מה שמולו לאבק ברוח.
התגובה השנייה היא וואו. קשה לתאר את ההרגשה המדויקת, אבל היא מורכבת מתמהיל של יראת כבוד והתפעמות למראה שאי־אפשר להתרגל אליו. סילונים אדירים של מים – משהו כמו 2 מיליון ליטר בשנייה – ניתכים בין סלעים מבצבצים ברעש גדול שמאפיל על כל מה שמסביב. לא סתם החליטו לצלם כאן סרטים כמו מונרייקר של ג'יימס בונד או אינדיאנה ג'ונס: המראה מרהיב ודורש צילומים מכל זווית אפשרית.
הצד הברזילאי ניחן בגיוון רב יותר של מפלים לעומת הצד הארגנטיני, שיכול להתגאות אולי בנקודת פתיחה מרשימה יותר ומעט יותר סואנת. המסקנה היא ברורה: אם הגעתם עד לעיר פוז דה-איגואסו בברזיל, אל תפספסו ביקור גם מעבר לגבול, בארגנטינה, חצייה די מהירה שלא דורשת יותר מדי ביורוקרטיה.
זהירות, יגואר
רגע, מה זאת אומרת "אם הגעתם"? פוז דה איגואסו היא נקודת ביקור מחייבת בברזיל, בעיניי אפילו יותר מהערים הנחשבות והגדולות ריו דה-ז'ניירו וסאו-פאולו. בעיר פרושים יותר מ-400 בתי מלון שאמורים לארח כ-2.5 מיליון תיירים שמגיעים מדי שנה בממוצע. עד לפני 30 שנה נחתו בפוז דה-איגואסו רק 250 אלף תיירים בשנה, כך שבברזיל הצליחו ללמוד היטב איך לשווק את העיר, שכוללת גם היצע קולינרי מכובד.
הדרך למפלים, יפהפייה בעצמה, עוברת לאורך פארק ג'ונגלי ירוק ושובה עין, כשהנהג מקפיד שלא לעבור מהירות של בערך 30 קמ"ש, כי בעלי החיים חוצים את הכביש, בהם גם יגוארים שלא תמיד מסבירי פנים. אם נתקלתם בכאלה באזור, פנים מול פנים, ההמלצה היא להרים ידיים. לא כדי להיכנע, מתברר שבדרך הזו היגואר מבין שעומד מולו גוף גדול ויהסס אם לתקוף.
איפה אין סיבה להסס? מול האפשרות לשיט בנהר הגועש למטה – טוב, בסדר, יחסית למפלים עצמם הוא די מנומנם - עם גיחות רטובות לזרמי המים, וזוויות ראייה לגמרי אחרות לנופים המרהיבים שמסביב. עכשיו בואו, כמו שאומר נפתלי בנט, אני לא קרוב להיות חובב טבע ומעדיף תמיד ריזורט שקט ומפונפן, להלן בטן-גב-פירות אקזוטיים, על פני טיולי ג׳יפים מאובקים. אבל בסוף בסוף, אין באמת שום דבר שיכול להשתוות לנס בריאה כמו מפלי האיגואסו.
לעיר בארגנטינה שזכתה בפלא העולם קוראים פוארטו איגואסו, והיא מציעה גם פארק שמתגאה ביותר מ-6,500 סוגי צמחים, שבדרך כלל גובהם נמוך כתוצאה מתנאי האקלים באזור והמחצבים באדמה. גם בעלי החיים התאקלמו וגבהו בהתאם. כדי להשלים את ההתמזגות עם הטבע באזור, שווה לקפוץ לפארק הציפורים המעניין שכולל גם בית חולים המטפל בבעלי הכנף, בין השאר, גם בתראפיה פסיכולוגית ולאט־לאט מפיג את חששותיהם מבני האדם והחיים בכלל. היה מרגש לראות את האינטראקציה בין פלמינגו פעוט למטפליו, ואת האהבה שהוא מחזיר.
לפוז דה-איגואסו אפשר להגיע במגוון אפשרויות, בהן טיסה ישירה או מריו, אם נחתתם קודם שם. ואם אתם בעניין של שופינג, פרט לקלישאות של מזכרות בחנויות המתבקשות באתרים כאלה, אפשר לקפוץ לפרגוואי השכנה ולהתייחד עם מוצרים פטורים ממכס.
כדי למצות באמת את המקום עד לנקודת הקצה, וגם להשיג צילום מהפנט שיהיה שומר המסך שלכם לשנה הקרובה לפחות, שווה לקפוץ לאיטייפו, הסכר במפעל חשמל הידרו-אלקטרי הגדול מסוגו בעולם, שמשותף לפרגוואי וברזיל. במשמרת במרכז הבקרה נשמר שוויון לכוחות: שני עובדים מפרגוואי, שניים מברזיל ועליהם מפקח אחד, משמרת מפרגוואי, משמרת מברזיל.
בפוז דה-איגואסו אנחנו פוגשים את השף פאביו דל אנטוניו, בעל שורשים איטלקיים, שהחליט באמצע קריירה עשירה כשף מוביל במסעדות יוקרה להעדיף שביל צדדי ולפתוח בביתו הרחב מסעדה פרטית למוזמנים בלבד (ואירועים). לאורך ארוחה של שלוש שעות ושש מנות הוא מבשל לעיני האורחים, מרצה על תולדות המטבח הברזילאי וחומרי הגלם, ואפילו מקנח בנגינה בחליל. האוכל משובח, ואל תחמיצו את הקאפרינייה המדויקת.
מהקיבוץ לריו
פה, כמו ששרה מרגול, זה לא אירופה. כלומר, זו בהחלט לא נסיעה קצרה. בניגוד ליעדי ארה"ב, כולל הרחוקים במערב, מותגו ארצות דרום אמריקה במהלך השנים בישראל כנסיעות מסוג פרויקט מיוחד, טיולי מוצ'ילרים אחרי צבא עם דיסקים צרובים של בית הבובות, לא משהו שנכנס לסל הנסיעות הממוצע לחגים או חופשת הקיץ. זו כמובן טעות שיש להשליך יותר על הצד הפסיכולוגי ולא התקציבי.
קבוצת התעופה הגדולה בדרום אמריקה, LATAM, מנסה לערער על הקביעה עם טיסות ישירות במטוסי דרימליינר חדישים שיצאו לדרך רשמית בדצמבר האחרון, לסאו-פאולו (676 דולר, משך הטיסה 13.5 שעות), לריו (החל מ-798 דולר, לא ישיר, כולל טיסה פנימית מסאו-פאולו), או פוז דה-איגואסו (693 דולר, כולל הקונקשן בסאו-פאולו), מה שיוכל להקל על ההחלטה.
אפשר בהחלט, ללא מרוץ מטורף, ליהנות מאטרקציות מרכזיות בברזיל ולדלג בין המקומות הנחשקים גם במהלך שבוע-שבועיים. כל זה, כמובן, בהנחה שאתם לא באים רק לצורך מחקר מעמיק על הקרנבל והשתתפות בו. אבל אם בכל זאת מבקשת נפשכם טעימה מהקרנבל, גם אם אינו מתקיים בתקופת הביקור שלכם (הקרנבל מתחיל 50 יום לפני חג הפסחא), תמיד יש את עקיבא עוזי פוטסמן, בן 32, הבעלים של הפרויקט קרניבל אקספיריאנס, שקם כדי להאיר לתיירים את מאחורי הקלעים של הקרנבל, מהתפאורות הססגוניות, דרך הכנת המסכות ועד לריקודים.
עקיבא נולד בקיבוץ עין צורים ועד לפני שבע שנים עוד היה מוצ'ילר. אז, בטיול מאוחר שאחרי הצבא, הכיר בריו את אשתו לעתיד, שבמקרה הייתה גם נשיאת בית ספר לסמבה בריו. המקום של השניים מקבל בסביבות 500 איש ליום, ובהאנגר העצום שלו מעניקים לבתי הספר בסביבה זכות להתאמן לקראת ימי הקרנבל, שכולל גם תחרויות וציונים מדי ערב. בסיום הסיור מחכים לאורחים קאפריניות - תיראו מופתעים - וגם חדר תלבושות שיכול לספק לשנים ארוכות את סטטיק ובן אל ומאפשר להיכנס לאווירה אותנטית, לצד מדריכות ברזילאיות שינסו להרקיד אתכם. המחיר מתחיל ב-75 ריאל לסיור (ריאל אחד הוא קצת פחות משקל). מומלץ.
בין קופקבנה למרקאנה
יהודית רביץ ביקשה פעם שתבוא לריו, וידעה כמובן על מה היא מדברת. העיר נשענת על חופים יפהפיים ומזמינים, תלוי בעונה, והקופקבנה הוא המפורסם שבהם, גם בגלל הלהיט של בארי מאנילו, שבכלל מתייחס למועדון בהוואנה אבל בכל זאת נרקם על החוף בברזיל. כדי להשקיף בצורה הטוב ביותר על החוף, ובכלל על הסביבה, כדאי מאוד לקחת את הרכבל להר הסוכר, לקחת קפה ברזילאי קטן כשהגעתם, לנשום אוויר פסגות, להביט מלמעלה על אצטדיון המרקאנה וכמו שאמר המשורר ש.ארצי, לזכור שהחיים יפים בסך הכל. וכן, טוב, גם להוציא את הסלולר ולתעד כדי שהאינסטגרם יזכור מה שהיה.
אבל עם כל הכבוד לקופקבנה, לביקיני ולחולות הלבנים, הסמל של ריו - ואולי גם של ברזיל, פרט לפלה - שוכן על הר הקורקובדו, גובה של 710 מטרים בשבילכן, ומציע העפלה ברכבל. לא בדקתי סטטיסטית, אבל נראה לי שאין שום תייר בריו, בוודאי לא בפעם הראשונה, שירשה לעצמו להחמיץ את ההר שעליו ניצב, רם ומרשים, פסל ישוע הגואל עם ידיו הפרושות, מסביר מי באמת שולט על העיר וסביבתה.
ב-1931 נחנך הפסל והפך את ריו לאחד מהמקומות האטרקטיביים עבור הנוצרים (בסביבת הפסל רשמתי דמעות לתיירת קתולית נרגשת), ו-76 שנה לאחר מכן הוא נבחר לאחד משבעת פלאי תבל החדשים. השילוב בין השניים הופך את התורים לישו הגואל למשהו שיכול להיות מאוד מעיק בעונות השיא, לכן הישמרו לנפשכם והגיעו בשעות שבהן תיירים מעדיפים לאכול צהריים ולא לעמוד בתור.
יש כמובן גם נקודה יהודית: בריו נמצא אחד מבתי הכנסת היפים ביותר בעולם, Grando Templo, והוא בהחלט שווה ביקור.
הכותב היה אורח חברת התעופה LATAM ומשרד התיירות של ברזיל.
לפנייה לכתב/ת 
