"ימי בגין": מרוב רצון להאדיר את האגדה, הסדרה מרדדת את האיש
בעיתוי מופלא עם הבחירות שבפתח וכשפניו של מנחם בגין מתנוססות על כרזות הקמפיינים של המפלגות, מנסה הסדרה לפרוט את כהונתו של ראש הממשלה בשלוש חזיתות. היא מציגה קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם פוליטיקאים ועיתונאים רלוונטיים. אך התעלמותה ממצבו הנפשי, משרטטת דיוקן שטחי של האיש, והאגדה
לכל מנהיג פוליטי שהשפיע על המציאות הישראלית הוצמד גם חותם תדמיתי כלשהו לחיוב ולשלילה. רבין היה הצבר המחוספס שהתפטר בעקבות חשבון הדולרים של אשתו וכמובן בהמשך שילם על תהליך השלום בחייו; פרס היה החתרן הבלתי נלאה והלוזר הנצחי; בן גוריון היה החלוץ הנועז והמשכיל שהקים את המדינה כנגד כל הסיכויים. בגין היה המנהיג הצנוע שהחזיר למזרחים את כבודם ושעל שמו רשום הסכם השלום שאף מנהיג שמאל כנראה לא היה מצליח לשרוד.
"ימי בגין", שיצר לוי זיני, מבקשת לפרוט את שש שנות הכהונה של בגין כראש ממשלה, בשתי הקדנציות שאחרי המהפך הפוליטי של 77', והיא מתפרשת על שלושה תחומים – הסכם השלום עם מצרים, התפיסה הכלכלית-חברתית של בגין ומלחמת לבנון. היא עושה את זה באמצעות החשודים הרגילים – פוליטיקאים ועיתונאים מהתקופה הרלוונטית כמו אריה נאור שהיה מזכיר הממשלה בקדנציה הראשונה של בגין, פרופ' אהרון ברק שהיה היועץ המשפטי לממשלה, השר צחי הנגבי שמשחזר את ימי פינוי ימית ועיתונאים כמו שלום קיטל ועוזי בנזימן, כשברקע קטעי ארכיון נדירים וראשוניים.
לפחות מצפיה בפרק הראשון, "ימי בגין" מבקשת לקעקע את הדימוי שדבק בבגין, תפיסה שמקשה עליה לחדש או להעמיק. אין ספק שהפעילות הפוליטית של בגין היתה מורכבת - מצד אחד הסכם השלום הנועז והמשמעותי ביותר בהיסטוריה הישראלית, ומנגד, הוא הפקיר את ישראל מכסא ראש הממשלה לאחת המלחמות המיותרות והמרות, מלחמת לבנון. הוא פינה שטחים כבושים אבל הבטיח להקים עוד התנחלויות. הוא הקים את ממשלת הליכוד על כרעי רגשות הקיפוח המזרחיים ודהר על אדי הדלק של הפילוג אבל מיד לאחר הניצחון בבחירות והקמת הממשלה מינה לתפקיד שר החוץ את משה דיין, המזוהה דווקא עם הצד הפוליטי היריב.
זיני דווקא עושה מאמץ לפתוח את השורות ולהגיע עם אמירה אמיצה – בין המרואיינים אפשר למצוא את חבר הכנסת בדימוס אריה אלדד, למשל, שמתנגד לפועלו של בגין, אבל למרות זאת התחושה שעולה מהפרק הראשון, היא שהסדרה נועדה להאדיר את בגין הדמות, וניכר רצון להאיר אותו באור חיובי, שבהכרח גובל בשטחיות. למעט כמה פרטים נקודתיים הסקירה לא מספקת מבט חדש או מעמיק יותר על שנות הכהונה של בגין אלא נתלית בשלד המוכר. באותו הקשר, הבחירה שלא לגעת במצבו הנפשי של בגין היא תמוהה, בעיקר כי מדובר בבחירה מודעת. הפרק שעוסק באיש בסדרה "הקברניטים" של רביב דרוקר, למשל, מבהיר היטב את הקשר שבין ההתנהלות הפוליטית של בגין לבין הסיטואציה הנפשית שלו, והתעלמות מאלמנט כזה מאיזו סיבה שלא תהיה, מרדדת את הסדרה ואת התובנות שלה.
איפה "ימי בגין" דווקא עובדת? בנקודות בהן הצופה מתבקש לעשות את ההקשר לימינו, ולהיווכח עד כמה ההגדרות "ימין" ו"שמאל" – לא שהיום עוד יש כאלה, כן? – הלכו והתרחקו מנקודת המוצא שלהן. מתבקש לשאול איך בגין כסמן ימני של ההוד הבית"רי, המשפטן שאמר "אמן" לפסיקות בג"צ, היה מתקבל היום בליכוד שיושב עם נפתלי בנט, אילת שקד ומוטי - D-9 – יוגב. איך הוא היה מגיב לו היה רואה את הפרצוף שלו ניבט משלטי החוצות של כחלון. הימור שלי, הוא לא היה יכול עוד.
