ביקורת סרט - "דמבו": לא מעופף, מתרסק
נכון לעכשיו, הפיל האהוב של דיסני הוא הקורבן האחרון של טים ברטון, שממש כמו דמות מסרטו החודש, הפך למנהל קרקס מצליח אך חסר נשמה. בין האנימציה הווירטואזית ועלילות המשנה הסתמיות, הרגש הטהור הלך לאיבוד
טים ברטון עשה זאת שוב. וב"שוב" אין הכוונה לסרט יפה ומרגש, משהו שיום אחד אולי ייחשב כקלאסיקה. בשביל למצוא סרט של ברטון שהוא יותר מקליפה של עיצוב (במקרה הטוב), צריך לחזור שנים רבות אחורה. כמה? זה כבר תלוי. חובבי המקברי יעצרו ב"סוויני טוד" (2007), חובבי הבדיחות הטובות ב"הפלישה מהמאדים" (1996), ואלו המחפשים את הסרט האחרון המוצלח באמת, כזה הנושא רגש אנושי בר זיהוי, צריכים לחזור רבע מאה ל"אד ווד" (1994).
אבל גם אצל מאכזב כרוני כמו ברטון יש דרגות, ובדרך כלל סרטיו הגרועים ביותר הם עיבודים ליצירות בעלות ערך - "כוכב הקופים" (2001), "צ'ארלי בממלכת השוקולד" (2005) ו"אליס בארץ הפלאות" (2010). "אליס" היה שיקוץ ששיטח את יצירת המופת של לואיס קרול לשטאנץ של משחק מחשב. האיגיון הפך לסדרה ליניארית של משימות שבסופן הגיבורה גואלת את ארץ הפלאות. מלכודת הדבש של העיצוב הברטוני משכה צופים לסרט שנכשל בכל היבט אחר - למעט הכלכלי. הוא הכניס מעל מיליארד דולר והבטיח את היכולת של ברטון להמשיך ולחלל יצירות נוספות.
ההצלחה הגדולה של "אליס" פתחה לאולפני דיסני את התיאבון והובילה לגל הנוכחי של עיבודי לייב אקשן ו-CGI לקלאסיקות אנימציה. השנה צפויים גם עיבודים ל"אלאדין", "מלך האריות", סרט המשך ל"מלפיסינט" (שהיה סוג של עיבוד או ספינאוף ל"היפהפייה הנרדמת"), ואולי גם ל"היפהפייה והיחפן". ל-2020 מתוכנן מקבץ עיבודים בסדר גודל דומה.
"דמבו הפיל המעופף" (1941), סרט האנימציה הקלאסי והנהדר של דיסני, הוא הקורבן האחרון של מגמה זו. "דמבו" (Dumbo) של ברטון מכיל אותה מנת יתר של ערפל CGI שהופך גם את האובייקטים הממשיים של תפאורה ותלבושות לבעלי מראה של אנימציית מחשב. באופן מפתיע, עיצוב הרטרו-אמריקאי-פסבדו-ויקטוריאני של הקרקס אינו נקודת התורפה של הסרט, אלא הדבר הטוב ביותר בו - וגם הוא לא מוצלח, לפחות לא ברמה הטכנית. כל שאר הבחירות חותרות כנגד מהותו הרגשית והסגנונית של המקור, ומסתכמות בעיבוד שאינו רק רע אלא מקומם.
עוד ביקורות קולנוע:
"דמבו הפיל המעופף" המקורי שייך לרגע בזמן שבו הוא נוצר, רגע שלא ניתן לשחזור - לטוב ולרע. פעם קרקסי חיות היו בידור לגיטימי ולא נתפסו כשיעבוד אכזרי של חיות לצרכי בידור. פעם ניתן היה להראות דמויות משנה של פועלים שחורים הבונים את אוהל הקרקס כדמויות מופשטות, או לגלם את הגזע השחור בדמויות משעשעות של עורבים הלועגים לדמבו ואחר כך מסייעים לו. הייתה גם סצנת מופת שבה דמבו שותה בטעות קצת אלכוהול ולאחר מכן חולם חלום סוריאליסטי נפלא על פילים רוקדים. יש כאן יותר מדי טריגרים עכשוויים: גזע, התעללות בחיות וצריכת אלכוהול על ידי קטין. תאגיד דיסני זהיר מכדי לאשר כניסה לאזורים הלא בטוחים האלו.
ב"דמבו הפיל המעופף" היו גם אלמנטים שאינם מקובלים באנימציה עכשווית. כך, למשל, היה בו קטר רכבת המתאמץ להוביל את קרונות הקרקס, שקיבל חיות אנימיסטית כיצור הנאנק תחת העומס. זהו היבט מיושן לכאורה, שהיה קיים בסרטים הקצרים של דיסני טרום "שלגיה ושבעת הגמדים" (1937), ונעלם במהלך ההתפתחות של סגנון סרטי האולפן לאנימציה מלוטשת וריאליסטית יותר. בקונטקסט של המקור זה עבד יפה, אבל לך תעשה דבר כזה באנימציית CGI.
ומה קורה כאשר ברטון מנסה לחזור לאלמנטים שהיו באנימציה הקלאסית, אבל בגרסת CGI? בשלב האחרון של הפקת "דמבו" הוא כנראה הבין איזה פער קיים בין עבודתו למקור. לכן הוא החליט ליצור סצנה שתרפרר לסיקוונס הפילים המרקדים. אבל הדימויים של הפילים בסרטו אינם תוצר של הזיות פילון שיכור אלא של מופע קרקסי שבו אקרובטיות מפריחות בועות סבון בצורת פילים. אין בדימוי בועות הסבון החלולות (באנימציית מחשב, כמובן) כל קשר למחשבותיו ורגשותיו של הגיבור. זו אמורה להיות תצוגה של ווירטואוזיות טכנולוגית מהממת, אך במבחן התוצאה חסרים ההומור והקלילות של המקור. זו דוגמה הלוכדת בקליפת אגוז את עקרותו הטכנולוגית והרגשית של העיבוד.
דמבו כיציר CGI אינו מוצלח במיוחד. המושג "עמק המוזרות" (Uncanny valley) התייחס עד היום לייצוג דמויות אנושיות באנימציית מחשב, שמתקרבת להעתקה משכנעת, אך לא סוגרת את הפער. באופן פרדוקסלי, ככל שהקרבה רבה יותר, אך לא מושלמת, ההעתק הוא מטריד יותר. נדמה שיש כאן קייס מוצלח ותקדימי לאפקט זה בייצוג CGI של פיל.
במקור הפילון בעל אוזני הענק הפך למושא ללעג של פילות מרושעות ובני אדם, לעג שהוא, בתמימות עיניו הכחולות, לא מסוגל להבין. כן, המקור הכיל לא מעט רגעי קיטש מזוקק בנוסח דיסני הקלאסי - אבל זה עבד, ובפרספקטיבה הנכונה עדיין עובד. ב"דמבו הפיל המעופף" הייתה יותר העזה בעיצוב העולם, ניואנסים בדמויות הראשיות, עלילה קוהרנטית ומהודקת, ובעיקר רגש הנובע מהתמקדות בנקודת המבט של יצור תמים ופגיע. "דמבו" של ברטון נראה כהתנקשות שיטתית בכל אלו.
מאיפה להתחיל? אולי בעובדה שסרט של 64 דקות כמעט והכפיל את משכו ל-112 דקות (אורך ספר הילדים המקורי של הלן אברסון והרולד פרל היה 20 עמודים בלבד). אולי בכך שחולפת כרבע שעה עד שמופיע הפיל הראשון (אמא של דמבו). במילים אחרות, דמבו הפך לדמות משנה בסרט שלו. הסיפור לא מסופר מנקודת מבטו, אלא מתמקד בדמויות אנושיות המתבוססות בעלילה שבלונית וטקסטים דלים. עיקר עשייתו הקולנועית הקודמת של התסריטאי הראשי, אהרן קרוגר, הם שלושה סרטי רובוטריקים. אין צורך להכביר מילים.
הרגש הפשוט של המקור הולך לאיבוד
העלילה מתרחשת ב-1919 בקרקס מדיצ'י המנוהל על ידי האמפרסריו המרופט מקס מדיצ'י (דני דה ויטו). היא מתחילה כאשר הולט פרייר (קולין פארל), קצין קטוע יד, חוזר מהמלחמה. לפני המלחמה הוא רכב על סוס במופעי הקרקס וכעת צריך להימצא לו עיסוק אחר. אשתו מתה ממחלת השפעת, וכעת הוא חוזר ומתאחד עם שני ילדיו ג'ו (פינלי הובינס), ואחותו הגדולה יותר מילי (ניקו פרקר - הבת של השחקנית טנדי ניוטון, שנראית כמו גרסה מיניאטורית של האם). דמותה של מילי כתובה באופן טרחני כמי שכל הזמן מזכירה שהיא רוצה להיות מדענית (המסר של "את יכולה לעשות דברים של חושבים חכם כמו שבנים עושים", שנטחן בסרטי דיסני האחרונים). מילי נושאת על צווארה מפתח סמלי שקיבלה מאימה המנוחה. שני פרטים שנראו לאחרונה גם בכישלון נוצץ נוסף של דיסני "מפצח האגוזים וארבעת הממלכות". כל הדמויות הללו, פרטיהן ועלילותיהן, הן דבר שלא היה ב"דמבו הפיל המעופף" ואין בהן שמץ מקוריות.
עלילת הלידה של ג'מבו ג'וניור (שזוכה לכינוי הלעג דמבו), היחס הלא נאות אליו המוביל לתגובת הזעם המגוננת של אימו ולכליאתה (כאן היא גם נמכרת), תואמים לפרטים עלילתיים מרכזיים במקור. אבל כאן הם נבלעים בתוך אינטראקציות סרק בין הדמויות האנושיות, משפטים שמסבירים את המתרחש ללא צורך, ובתוך הרעש הוויזואלי של הקרקס המעוצב. הרגש הפשוט והאופן שבו דמבו חווה אותו, הולכים לאיבוד.
שברי עלילת "דמבו הפיל המעופף" מצויים במערכה הראשונה. לא לוקח זמן רב עד שהפילון מתחיל לעופף (נקודת הסיום של המקור) ואז מתחיל מהלך עלילתי שאין לו כל קשר למקור. מנהל מופעי קרקס בסגנון פ.ט בארנום, בשם ו.א. ואנדרוויר (מייקל קיטון), חומד את הפיל המעופף ומשכנע את מקס מדיצ'י לקבל מניות בתאגיד הבידור שלו תמורת בעלות על הפיל. סיפור על המפיק הקטן בעל האופרציה המצ'ומקת אך "חיננית" (כמו זו של הבמאי אד ווד) מול התאגיד. אולי זה אירוני שטים ברטון מזדהה עם "מדיצ'י" אבל הוא כבר מזמן "ואנדרוויר".
ישנה גם אמנית טרפז צרפתייה בשם קולט מארצ'נט (אווה גרין - בת זוגו הנוכחית של ברטון), שנראית בהתחלה כמו סנובית מרושעת אך משתנה בעקבות העבודה עם דמבו וההכרות עם פרייר וילדיו. זו עלילת משנה שקשה להתעניין בה, בדיוק כמו בשאר הסרט, שנדמה כמאמץ להטביע את הרגש הצלול ואת יופיו הייחודי של המקור, בתוך גודש דמויות, עלילה מיותרת ועיצוב מפואר.
