"אם אי פעם קנית גיטרה חשמלית ודמיינת את עצמך מנגן כמו דיק דייל, אז פשוט עלית על מסלול שבסופו תבין את הטיפשות שלך. אתה יכול ללמוד לנגן, אתה יכול לנגן, אבל אתה לעולם לא תנגן כמו דיק דייל, פשוט לא".
דייוויד סיימון, היוצר של סדרת הטלוויזיה "הסמויה".
דיק דייל שהלך בשבוע שעבר לעולמו היה ב-1962 כוכב עולה בסצנה המוזיקלית של דרום קליפורניה. אלפי מעריצים היו ממלאים עד אפס מקום את מועדון ה-Rendezvous Ballroom כדי לצפות בווירטואוז הסופר-כריזמטי מחולל כשפים בגיטרה ומנגן במהירות ובעוצמה שאף אחד אחר לא הגיע אליהן באותם ימים.
באחת מאותן הופעות, מעריץ צעיר של דייל התערב איתו שהוא לא מסוגל לנגן שיר על מיתר אחד של גיטרה. נחוש לנצח בהתערבות, דייל נזכר בדודו בעל המוצא הלבנוני שהיה מנגן על מיתר אחד של העוּד נעימה יוונית ישנה. דייל החליט לעבד את אותה נעימה אהובה ולהוסיף לה את הטאץ' הייחודי שלו - וכך נולד "Misirlou", הקטע המוזיקלי הכי מזוהה עימו. 32 שנים מאוחר יותר בחר במאי הקולנוע הנודע קוונטין טרנטינו, שסרטיו תמיד לוו בפסקולים אקלקטיים ומשובחים, להשתמש בגירסה של דיק דייל ל"Misirlou" בכתוביות הפתיחה של סרט הפולחן "ספרות זולה", והעניק לו חשיפה בינלאומית עצומה. ב-2005 להקת ההיפ-הופ/פופ הפופולרית The Black Eyed Peas סימפלה את "Misirlou" ללהיט הענק שלה "Pump it", וחשפה אותו גם לדור צעיר יותר.
"Misirlou" הוא ככל הנראה הלהיט המפורסם ביותר של ז'אנר הסרף (Surf), אחד הסגנונות הכיפיים והמענגים ביותר שיצאו מהרוקנ'רול. מוזיקת סרף, אם להיצמד להגדרה של דיק דייל שלו מיוחסת המצאת הז'אנר, היא מוזיקת גיטרה אינסטרומנטלית עם פריטה מהירה וכפולה על המיתרים, בווליום גבוה ועם הרבה ריוורב – האפקט שיוצר את תחושת ההדהוד, כאילו הגיטרה מנגנת בחלל גדול. סרף אומנם נחשב לתת-ז'אנר של הרוקנ'רול, אבל הוא משלב בתוכו הרבה אלמנטים של מוזיקה ים-תיכונית, מזרח-תיכונית, ספרדית ועוד.
דיק דייל מבצע את Misirlou בהופעה חיה
דייל, שהיה חובב מושבע של גלישת גלים, נהג להוסיף על כך וטען כי מוזיקת סרף באה לתאר את חוויית הגלישה, הצליל של הגלים, הרטיבות. גם אם מדובר בהגזמה מסוימת, ובהגדרה שקצת ניתנה בדיעבד, מה שבטוח הוא שמוזיקת סרף זוהתה תמיד עם תרבות הגלישה, ומכאן גם שמה. המעריצים הראשונים של דיק דייל היו גולשים, ודייל מספר כי הם גם היו אלו שבחרו את השמות לשירים שלו - הם פשוט היו צועקים בהופעות את השמות, ודייל ולהקתו זרמו איתם. צמיחתו של הז'אנר בארה"ב בתחילת שנות ה-60 אירעה בד בבד עם עלייתה של אופנת הגלישה.
בתחילת דרכו, דייל בכלל חלם להיות זמר קאנטרי. הוא נולד ב-1937 בבוסטון לאם ממוצא פולני-בלארוסי ולאב ממוצא לבנוני. למוזיקה המזרח-תיכונית שאליה נחשף בזכות אביו ודודו הייתה השפעה עצומה על המוזיקה שהוא עצמו יצר בהמשך.
מילדותו דייל נמשך מאוד למוזיקה, והחל לנגן בפסנתר בגיל תשע. כשהיה בכיתה ז' החל לנגן בחצוצרה ולאחר מכן רכש יוקללה, הגיטרה הקטנה המזוהה עם הוואי. בד בבד הוא למד מדודו לנגן על כלים מזרח-תיכוניים כמו דרבוקה ועוּד. דייל העריץ את כוכב הקאנטרי האנק וויליאמס וחלם ללכת בדרכו – זו גם הסיבה לכך ששינה את שמו המקורי, ריצ'רד אנתוני מונסור, לדיק דייל, שהרגיש לו מתאים יותר לזמר קאנטרי. את הגיטרה הראשונה שלו הוא קנה מחבר ב-8 דולרים. כשהיה בן 17, דייל ומשפחתו עברו לעיר אל סגונדו שבדרום קליפורניה, שם הוא נחשף לעולם הגלישה ובילה המון בתפיסת גלים.
כבר בתחילת דרכו המוזיקלית דייל שיתף פעולה עם ליאו פנדר, יצרן גיטרות נודע האחראי למותג הפופולרי "פנדר". דייל, ששימש מעין שפן ניסויים עבור פנדר, הספיק לפוצץ כמה וכמה מגברים שלו לפני שנמצא הפתרון הטכני הנכון עבורו. באמצעות שילוב בין גיטרת הסטראטוקסטר החדשה של פנדר והמגבר של החברה, שכונה Fender Showman Amp, דייל יכול היה להגיע לעוצמות שעולם הרוקנ'רול טרם הכיר.
מוזיקת רוק אינסטרומנטלית הייתה קיימת עוד לפני שדייל התפרסם. להקה אינסטרומנטלית כמו The Fireballs זכתה להצלחה לא מועטה כבר בסוף שנות ה-50. 'Let's Go Trippin שדייל פרסם ב-1961, ונחשב לשיר הסרף הראשון, עדיין לא נשמע כמו מוזיקת סרף קלאסית אלא יותר כמו קטע שהושפע מהמוזיקה האינסטרומנטלית של סוף שנות ה-50. אבל ככל שהסגנון שלו הלך והתגבש, דייל הביא לרוק האינסטרומנטלי משהו חדש, מקורי ורענן, ובעיקר הציב במרכז הבמה את אפקט הריוורב.
'let's go trippin - שיר הסרף הראשון
ריוורב הוא אפקט ההדהוד המתרחש מדעיכת הצליל ועד להיעלמותו, ומופק בידי מגברים או יחידות חיצוניות ייעודיות לדבר. אם בז'אנרים אחרים הריוורב נועד להנעים את הצליל, במוזיקת סרף הריוורב הוא הדבר האמיתי, כמעט כמו כלי נגינה לכל דבר. בתוך הנגינה המהירה ועמוסת הריוורב, דייל שילב גם שלל השפעות ערביות מהמזרח התיכון, מקסיקו ועוד, ויצר תופעה מוזיקלית חדשה ומסעירה.
"הייתי נותן לדייל 90% מהקרדיט על ההמצאה ו-98% מהקרדיט על ההשפעה העולמית של ז'אנר הסרף", אומר רן מוססקו, ממקימיה של להקת האסטרוגליידס, חלוצת מוזיקת הסרף בישראל. "לדייל הייתה בעיה רצינית עם הגזמה, הוא הרגיש צורך להוכיח שהוא היה הראשון והיה נוטה להקדים את התאריכים שבהם אמר שהמציא את המוזיקה. פעם הוא בכלל אמר שהמציא את הסרף ב-1955, וברור כיום שזה לא נכון. הוא בהחלט פרסם את 'let's go trippin, שנחשב לשיר הסרף הראשון, אבל באותה תקופה יצא גם Mr. Moto של להקת הבל-איירס, עם סאונד קצת אחר, עדיין בלי ריוורב. דיק דייל טען שהבל-איירס הושפעו ממנו, אבל אני חושב שהאמת היא איפשהו באמצע. התפתחו כמה דברים באותו הזמן, כולם הושפעו זה מזה. מה שכן, העוצמה של דייל והחייתיות שלו על הבמה בהחלט העניקו השפעה לאחרים".
Mister Motto של The Bel-Airs - גם הוא היה שם בהתחלה
נניח רגע למלחמות הקרדיט, ונחזור אל הסצנה המוזיקלית המבעבעת. מוזיקת הסרף הפכה בתחילת שנות ה-60 לאופנה לוהטת בארצות הברית – היא סיפקה פסקול מושלם לתרבות החופים והגלישה, שהייתה פופולרית מאוד באותם ימים. ההופעות העוצמתיות של דייל עמוס הכריזמה הפכו לתופעה, להיט הסרף של The Chantays, פייפליין (Pipeline) הגיע במאי 1963 למקום הרביעי במצעד האמריקאי, ושלושה חודשים מאוחר יותר Wipe Out של The Surfaris, ששמו מתייחס לנפילה כואבת מגלשן, כבר כבש את המקום השני. אפילו להקות שלא היו להקות סרף במקור תפסו טרמפ על ההצלחה של הז'אנר. דוגמה בולטת היא להקת The Ventures, אחת מלהקות הרוק האינסטרומנטלי החשובות בהיסטוריה, שהוציאה באותה תקופה שני אלבומי סרף.
אם תהיתם איפה בתוך כל החגיגה הקיצית הזו נכנסת הלהקה שאולי מזוהה יותר מכל להקה אחרת בהיסטוריה עם החוף והשמש, הביץ' בויז, התשובה פשוטה: היא לא נכנסת. אם תזכירו לחובב סרף אמיתי את הביץ' בויז כדוגמה ללהקת סרף, סביר להניח שתיתקלו במבט זועף. לא שחלילה יש משהו רע בביץ' בויז, להקת פופ אדירה ופורצת דרך בתחום ההרמוניה, אבל על אף שהיא נהגה לשיר על אווירת הקיץ, חוף הים והגלשנים ואפילו ביצעה כמה קאברים לשירי סרף, מבחינה מוזיקלית היא נחשבה בעיקר ללהקת פופ ווקאלית ולא ללהקת סרף. גם אם להקות סרף בעידן המוקדם שילבו מדי פעם שירה, ז'אנר הסרף בבסיסו הוא אינסטרומנטלי.
Wipeout של The Surfaris - כבש את מצעדי הפזמונים
ההצלחה של ז'אנר הסרף הייתה מרשימה אך גם קצרה. ב-1964 נחתה להקת הביטלס בארה"ב, ביצעה הופעה שוברת שיאי רייטינג אצל אד סאליבן ונתנה את האות לטירוף הביטלמאניה. הקהל האמריקאי התאהב, רצה עוד ועוד פופ ווקאלי – ומוזיקת הסרף האינסטרומנטלית נזנחה. לכך אפשר להוסיף את הגברת המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם ב-1965, שסימלה את סוף עידן התמימות בארה"ב. אף שחלק מיצירות הסרף המוקדמות היו דווקא עוצמתיות, באופן מכליל הוא נחשב לז'אנר תמים יותר, שפחות התאים לאווירה בארה"ב באותה תקופה.
בד בבד עם דעיכת הז'אנר, גם מצבו הבריאותי של דייל הידרדר. ב-1967, כשהוא בן 30 בלבד, אובחן כחולה בסרטן המעי הגס ופרש ממוזיקה. הרופאים נתנו לו שלושה חודשים לחיות, אבל הוא שרד בניגוד להערכות הרפואיות. את השנים שבהן לא עסק במוזיקה הוא מילא בעיסוקים אחרים כמו הקמת מועדון, טיפול בחיות בסכנת הכחדה ואפילו הוצאת רישיון טיסה. בשנות ה-70 הוא חזר לבמה ובניגוד לעצת רופאיו, המשיך להופיע עד יום מותו.
הצרות הרפואיות המשיכו לרדוף את דייל גם אחרי שהחלים מסרטן. ב-1983 הוא נכווה קשות בתאונת בישול, ומאז נהג לערוך הופעות צדקה לטובת מרכז הטיפול בכוויות של אוניברסיטת קליפורניה. למעשה, דייל הסביר פעם בריאיון כי הוא מחויב להמשיך להופיע כדי לממן את הטיפולים הרפואיים שלהם נזקק, ושעלותם הגיעה ל-3,000 דולר בחודש.
התרדמת שאליה נקלע ז'אנר הסרף הייתה ארוכה, אך לא נמשכה לנצח. ב-1979 הוקמה להקת Jon & The Nightriders, שנחשבת ללהקה הבולטת במה שכונה הגל השני של הסרף, ובמקביל אליה החלו לצוץ במהלך האייטיז כמה וכמה להקות סרף חשובות נוספות, כמו The Surf Raiders למשל.
הגל השני סיפק לז'אנר את אותות החיים הראשונים, אבל הוא היה רק קדימון לגל התחייה החשוב והמעניין יותר של הסרף – הגל השלישי. ראשיתו של גל הסרף השלישי בתחילת שנות ה-90. ההנחה הרווחת והשגויה היא שהגל החל עם יציאתו לאקרנים של סרט הפולחן "ספרות זולה", שכאמור שילב את דיק דייל במקום מרכזי בפס הקול שלו. בפועל כמה מהלהקות החשובות ביותר של הגל השלישי, כמו ?Man or Astro-Man ו-Los Straitjackets, החלו לפעול עוד לפני ש"ספרות זולה" הופק. מה שבטוח, ועל כך אף אחד לא יערער, הוא ש"ספרות זולה" העניק לגל הזה בוסט עצום – מאז שהסרט הפך להצלחה אדירה, וכל אדם שני מצא את עצמו מזמזם את נעימת הפתיחה של דיק דייל, להקות סרף החלו לצוץ בכל העולם כמו פטריות אחרי הגשם. אם עד לאותה תקופה לא היה סיכוי למצוא תקליטי סרף בחנויות – לפתע גם בישראל מכרו אלבומים של דיק דייל.
אם הסרף בתקופת הגל הראשון נחשב, גם אם לא תמיד בצדק, לז'אנר תמים המשרה על המאזין אווירת נעורים נוסטלגית ונקייה, הגל השלישי כבר היה רחוק מכך שנות אור ונחשב לאגרסיבי מאוד ופרוע. האנשים שהקימו את להקות הגל השלישי של הסרף היו ברובם המכריע אנשי אנדרגראונד, רבים מהם הגיעו מעולמות הגראז' וה-Pאנק העוצמתיים, והם ממש לא כיוונו למיינסטרים המוזיקלי.
אחת הדוגמאות הטובות ביותר לטרנספורמציה שעבר הז'אנר בגל השלישי היא להקת ?Man or Astro-Man האמריקאית. ?Man or Astro-Man לקחו את הסרף הקלאסי של דיק דייל וערבבו אותו עם מוזיקת ה-Pאנק, שהפכה לפופולרית מאוד בסוף שנות ה-70. לכל זה הם הוסיפו גם שלל סמפולים מסרטי מדע בדיוני ישנים שהיו חביבים עליהם מאוד, והתוצאה הייתה עוצמתית ביותר. גם ההופעות שלהם היו הכול חוץ מרגועות. בכלל, להקות הסרף החדשות ינקו הרבה ממה שראו בהופעות ה-Pאנק הפרועות – להקת The Bomboras, שנחשבת אף היא ללהקה בולטת בגל השלישי, הייתה מעלה מפעם לפעם את האורגן באש במהלך הופעה. Los Straitjackets אומנם נחשבו תמימים מוזיקלית ביחס ללהקות אחרות בגל, ואפילו הופיעו מספר פעמים בטוק-שואו הפופולרי של קונאן אובריאן, אבל מאידך גיסא, הם לעולם לא ייצאו מהבית ללא מסיכות מפחידות על פניהם.
Possession by Remote Control של להקת הגל השלישי ?Man or Astro-Man
מי שנהנה מאוד מהעדנה של הז'אנר הוא האב-המייסד דיק דייל, שהחל לשחרר שירים חדשים. ב-1993 הוא הוציא את אלבום האולפן הראשון שלו זה 29 שנים, "Tribal Thunder". ההיסטוריה זוכרת אותו לא רק כממציא הסרף, אלא כאחד הגיטריסטים החשובים של מוזיקת הרוק. המגזין "רולינג סטון" דירג בעבר את 100 הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה (ג'ימי הנדריקס במקום הראשון, אם תהיתם), והציב את דייל במקום 74.
הסחף הבינלאומי שהעניק בנדיבותו טרנטינו לגל השלישי של הסרף הביא את הבשורה עד לישראל. "את דיק דייל ראיתי בפעם הראשונה בפרק של "ביוויס ובאטהד", הגברתי את זה וממש התלהבתי. לאט-לאט נכנסתי יותר ויותר לעניין הזה של הסרף", נזכר רן מוססקו. ב-1998 מוססקו יהיה אחד המייסדים של להקת הסרף הישראלית הראשונה, האסטרוגליידס (The Astroglides).
"היה לי תמיד רעיון ללהקה שאוכל לנגן בה את כל הדברים שאני אוהב, רציתי לנגן יותר חזק, יותר מהר, יותר פאנק - אבל עדיין שיישמע כמו סרף", מסביר מוססקו את הסגנון המוזיקלי של האסטרוגליידס. "חיברנו בעצם בין הארדקור פאנק לסרף, ולכן גם קראנו לזה סרפקור".
ואכן, האסטרוגליידס זכו לחיבוק חם מסצנת הפאנק המקומית. באחת החזרות שלהם ביקר פדריקו גומז, מהדמויות הבולטות בהארדקור פאנק הישראלי, חבר בלהקות "דיר יאסין" ו"נכי נאצה". גומס היה זה שהזמין אותם לערוך את ההופעה הראשונה שלהם ב"גדה השמאלית", אי-שם ביולי 1999. מהחלל הקטן של הגדה השמאלית, האסטרוגליידס נדדו למועדון הפטיפון המיתולוגי וללייבל פאסט מיוזיק של עמיר "ג'נגו" רוסיאנו. עד לפירוק הוציאו האסטרוגליידס ארבעה אלבומים על טוהרת הסרפקור, וזכו להמון הערכה בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית.
אף שהאסטרוגליידס חדלו להתקיים, הסרף הישראלי לא מת. גם כיום להקות דוגמת RPS Surfers, The Orions ו-Les Dynamites שומרות על הגחלת, וממשיכות לנגן סרף כחול-לבן.
להקת הסרף-נשים The Surfrajettes, בעיבוד משלה ל-Toxic של בריטני ספירס
בשבוע שעבר, כאמור, דיק דייל הלך לעולמו כשהוא בן 81 – האם נותר מי שימשיך את צוואתו המוזיקלית? התשובה לכך מורכבת: מספרן של להקות הסרף גבוה מאוד כיום, ולהקות שסוגדות לריוורב ניתן למצוא בכל העולם – ישנה אפילו להקת סרף-נשים פופולרית מאוד ברשת בשם The Surfrajettes, שנוהגת להופיע בלבוש משנות ה-60 מתוך כבוד לשורשי הז'אנר. עם זאת, למרות המבחר המבורך, קשה לומר שישנן כיום להקות משפיעות או פורצות דרך בדומה ללהקות שהתחילו את הגל השלישי. "אישית אני חושב שהז'אנר ימשיך להתפתח ולשלב כל מיני השפעות. גם לי יש כיום להקה חדשה, שתשים דגש רב על מוזיקה מזרח-תיכונית עם דרבוקה", אומר מוססקו, אך מציין את החשש הגדול: "מה שחשוב בעיניי הוא שהז'אנר לא ילך רחוק מדי מהסרף הטהור. אני מבין את הרצון לגלות את הז'אנר לקהל רחב יותר, אבל החשש הוא שבתוך כל השילובים האלה הסרף עצמו יתמסמס".
הגל הראשון:
דיק דייל מבצע את Surfin' The Wedge בתוכנית של אד סאליבן ב-1963
Eddie & The Showman - Squad Car
'The Astronauts - Movin
הגל השני:
The Halibuts - Mr. Mysterioso
The Surfraiders - The Curl Raider
הגל השלישי:
Satan's Pilgrims בגירסת סרף לנעימת הפתיחה של "הסנדק"
Los Straitjackets - Tailspin
The Space Cossacks - Red Sunrise
