אליפות הציפרלקס / טור
אחרי שנים של אכזבות שהקפיצו את רמת החרדות, הגיעה העונה הזאת ואיתה תואר שכל כולו מסאז' מפנק, תרופה מפיגת מתחים. הבעיות נמוגו, הניצחונות הגיעו עוד לפני תחילת המשחק, וכבונוס, גם היריבות הגדולות התפרקו. גיא לייבה על אליפות שלא תישכח לעולם. אה, כן, וגם איביץ'
האליפות הזאת של מכבי תל אביב הייתה כל מה שאוהדיה רצו אחרי שלוש שנים קשות (ואני כותב שלוש שנים, כי למרות שהפסדנו את האליפות, עונת 2015/2016 הייתה נהדרת). זאת הייתה אליפות הציפרלקס, כדור שמקל קצת על החרדות בחיים, אבל צריך לקחת אותו כל יום כדי להרגיש את ההשפעה.
לטבלת ליגת העל
אליפות ללא התקפי לב, ללא דרמות, ללא משברים. פשוט כיף טהור שכולל להגיע למגרש כל שבוע, לנצח בו בקלות ולחזור הביתה. הכיף כולל גם לראות את היריבות שלנו מתרסקות, גם כן בכל שבוע מחדש, ומתאמצות לגרד ניצחונות דחוקים בעוד מכבי שלנו עושה את זה בדילוגים.
אם במשחקים בין ריבר פלייט לבוקה ג'וניורס יש שדר מיוחד לחולי לב, אז ולדימיר איביץ' הוא מאמן שמתאים לאוהדים שרופים. קול נמוך, מבט לא ישר אל המצלמה, ופה שלא אומר יותר מדי. אבל מילים הן רק התפאורה. הוא נותן תחושת ביטחון לכל המערכת שיש מי שדואג לקבוצה שלנו, ומי שלא יילך בדרך שלו יחטוף חזק. לא היית רוצה לשבת איתו לבירה כמו עם ג'ורדי קרויף, אבל כן תלך אחריו לכל מקום כמו כבשה עיוורת.
זאת הייתה אליפות חריגה מאוד, שבה הכל הסתדר לנו בצורה טובה אבל טיפה מוגזמת, כאילו אוהד צהוב קיבל ג'יני כדורגל עם מספר משאלות בלתי מוגבל. רוצים לנצח בכל המשחקים? קיבלתם, רוצים שבאר שבע תתרסק? קחו. עוד עונה מצחיקה של מכבי חיפה? בבקשה. הפועל ת"א בתחתית? אין בעיה. צרות בבית"ר? זה כבר בנוהל. גולים של דור מיכה? אתה מגזים, אבל בסדר. כמו ילד בן 8 שלוקח את ברצלונה ברמה הכי נמוכה בפיפ"א ודורס את כל העולם.
כל מה שרצינו בעונה הזאת התגשם, כל הבעיות נמוגו כלא היו. קשה לקבוצות לשחק נגדנו בנתניה, גם אם אי אפשר לקרוא לו בית: היציעים מלאים באוהדים תשושים מפקקים ואיכשהו קבוצות הגיעו אליו מפוחדות ונכנעו כבר במחצית הראשונה.
אחרי עונות שהגולים שלנו מקרן היו נדירים כמו חדי קרן, העונה כל בעיטה חופשית מסוכנת. הפסקנו לחפש אחרי ערן זהבי הבא, כי אין צורך בזהבי ובקסמים. מגיעים למגרש ורומסים את היריבה המפוחדת, שמתפללת ששריקת הסיום כבר תגיע והיא תוכל לשחק מול קבוצות בליגה שלה. כבר מאמצע העונה התחילו לדבר על "הליגה שמחוץ למכבי ת"א", כאילו אנחנו אחרי 40 אליפויות רצופות, וזה היה פשוט תענוג לשמוע את הביטוי הזה. כל פעם שפרשן אמר "כרגע הקבוצה הזו היא הכי חמה בליגה", והשדר תיקן אותו ל"חוץ ממכבי ת"א", אני הצטמררתי. אלה רגעים שלא יחזרו.
הקלות שבה פירקנו יריבות מצמררת לא פחות. זה לא משנה מי בהרכב: שכטר, אצילי, עטר או הקמע מכביניו, ה-0:1 הגיע עוד לפני שהבנת נגד מי משחקים. אבל אנחנו, מפונקים שכמונו, צעקנו מהיציע "עוד, עוד, עוד" ביהירות מכביסטית אופיינית.למרבה ההפתעה קיבלנו עוד, בעונה שלא מפסיקה לרגע לעשות לנו מסאז' בגב.
מדברים הרבה על איביץ', וחייבים גם לפרגן למופלאים שהיו על הדשא בעונה הזאת ובראשם דור מיכה. כמה חיכינו שהוא יתבגר וייקח אותנו על הגב, שיבקיע כבר שערים במשחקים מכריעים ויפסיק למסור כל הזמן. אבל מיכה עשה את זה בדרך שלו, ושכלל את המסירות ואת השליטה שלו בכדור לדרגת אמן. אתה מחכה שהכדור יגיע אליו, ויודע שצריך לקום מהכיסא כי הולך לקרות משהו בהתקפה.
כשקנינו את אלירן עטר ממכבי חיפה חשבו שאנחנו פראיירים, והיום אף אחד לא זוכר איפה שלומי אזולאי, שעבר במקומו, משחק. עטר למד לרדת לספסל, אבל יותר חשוב - להפציץ בבעיטות חופשיות שמשנות משחקים. מכבי תל אביב היא אלירן עטר ואלירן עטר הוא מכבי תל אביב. הוא היה שם באליפות הראשונה תחת מיץ' גולדהאר, והוא כאן גם עכשיו. סגירת מעגל מהסרטים.
על כל שחקן בסגל אפשר לכתוב הררי מילים וזה עדיין לא יספיק, וזה לא יהיה מוגזם לומר שכל אחד משחקני ההרכב היה תופס מקום בקלות בכל אחת מקבוצות הליגה, ומהעבר השני נראה שרק לשניים-שלושה שחקנים משאר הליגה יש מקום בסגל הצהוב.
העונה הזאת תיזכר לנצח כאחת הגדולות של המועדון, העונה בה לקחנו את הכיסא אחורה, שמנו רגליים על השולחן ונהנינו מכל דקה. עונה שנריץ את כל משחקיה בבינג' יום אחד, עונה בה הגשמנו את כל המשאלות שלנו, העונה שבזכותה נתנשא על הילדים שלנו ("זה מכבי זה? לא ראית את מכבי של איביץ'. עטר, מיכה, שכטר. זה שחקנים! ולא הפסדנו!). העונה שלא רצינו שתיגמר ורק צעקנו "עוד".
לפנייה לכתב/ת 
