כוחנית וחסרת רחמים / טור
אין דבר שמכבי ת"א אוהבת יותר מאשר לדרוס, ואיך אפשר לקרוא לעונה שלה במילה אחרת מלבד דריסה? ללא עליות וירידות, רק עבודה עקבית, שבוע אחר שבוע. התוצאה, גם אם מוזר לומר זאת על מלכת התארים, היא אליפות היסטורית, בעיקר במהירותה, אליפות שאין מתאים מאיביץ' לכתוב את פס הקול שלה
לאליפות, כמו לכל סרט או סדרת טלוויזיה, יש פסקול נלווה. פס הקול מכיל הרבה שירים, אירועים ספורטיביים, המהווים ציוני דרך עד ההגעה לצלחת, אבל לרוב רק אחד - נעימת הפתיחה או הסיום, סצינה מכוננת – הופכת לזכורה יותר מכל, לבלתי נפרדת מהחוויה. ג'ורדי קרויף, למשל, היה המנגינה בעונה הראשונה שלו בישראל. ערן זהבי מיד אחריו. אז מה היא מנגינת האליפות הנוכחית? קשה לבודד אחת כזו, כיוון שבכל פעם שמנסים הדמיון נתקל במבטו החודר של ולדימיר איביץ'.
מכבי ת"א אלופת המדינה
- השיאים והמספרים של מכבי תל אביב
- איביץ' דמע: "זה הזמן לחגוג"
- העונה הצהובה: מצטייני האליפות של מכבי תל אביב
את האליפות של מכבי אפשר להציג לעולם באמצעות איביץ'. הוא אחראי על המנגינה, זה שמנגן בחליל וכולם ישר בטור אחריו. המפקד אמר להסתער אז לא שואלים שאלות. כך היה, שבוע אחר שבוע. ללא רחמים, ללא ויתורים. לא חסים על אף אחד. איביץ' הוא שיר הרקע של אחד והזמזום באוזן לאחר, ומסתבר שכישוריו ככותב וכמלחין מתאימים בדיוק לטעם המכביסטי הישן והידוע. הקול קול איביץ' והידיים ידי מכבי.
איביץ'. מאסטרו(צילום: ראובן שוורץ)
הרי אין דבר שמכבי אוהבת יותר מאשר לדרוס, ואיך אפשר לקרוא לעונה שלה במילה אחרת מלבד דריסה? ללא עליות וירידות, רק עבודה עקבית. במקרים רבים גדולה לא מגיעה ישירות מכישרון טבעי אלא מעקביות ומכבי נשארה כל הזמן עם דופק קבוע. אולי אפילו תסגור עונה ללא הפסד. בלי להסס לשנייה, ללא פזילה הצידה ברגע הלא נכון.
כמה קשה זה להופיע בכל שבוע, לא להפסיד אף משחק. זה מה שעשה איביץ', שמר שכולם יעמדו על קצות האצבעות כל הזמן. מוכנים, דרוכים, אך עם זאת במצב שנוח להם לעמוד בתנוחה המתבקשת.
אצילי ומיכה. מאדריכלי האליפות(צילום: עוז מועלם)
כך הגיעה אליפות היסטורית. כן, היסטורית. מוזר לומר זאת על המועדון שזכה בהכי הרבה תארים במדינה, אבל מה לעשות, המספרים מדברים בעד עצמם. מדובר בהפרש הגדול ביותר בין המקום הראשון לשני מאז ומעולם. גם בסיום הליגה וגם במהלך עונה. קחו רגע לתת לנתון לשקוע, להפנים אותו. אין אף ליגה באירופה שראתה העונה אליפות דומיננטית יותר, עם פער כה גדול בין האלופה לזו שאחריה. אליפות בחודש מרץ? מעולם לא קרה דבר כזה בישראל, עד היום.
בעונה בה האליפות הוכרעה מזמן, הפך הוויכוח המרכזי לשאלה על חוזקת הליגה. הליגה חלשה, אומרים אלה המנסים לגמד את ההישג, אבל לא משנה כמה הרמה השתנתה (לדעתי אין הבדל עצום מאשר בעונה שעברה) כנראה שאף קבוצה ישראלית אחרת מהשנים האחרונות לא הייתה דורסת כך (כן, שוב המילה הזו) את הטבלה. תסתכלו, למשל, על הליגה הספרדית. ריאל מדריד בעונה קטסטרופלית, אתלטיקו לא עמדה בציפיות הקיץ, סביליה פיטרה מאמן, ולנסיה התחילה גרוע ופתאום חטאפה ואלאבס רבות על מקום בליגת האלופות, ממש חדרה. האם זה מוריד מאיכותה של ברצלונה? ההשוואה אולי מוגזמת, אבל שוב - מדובר בעונה מיוחדת, מלאת שיאים, שעוד תסתיים בלמעלה מ-30 נקודות הפרש מהמקום השני.
גולדהאר. קיבל החלטה נהדרת עם מינויו של איביץ'(צילום: ראובן שוורץ)
את התוצאות הסופיות יש להעמיד מול ציפיות פתיחת העונה. גם הקבוצה המוכשרת ביותר אמורה ליפול לפעמים, להיתקל באיזו אבן, בריצה של למעלה מחצי שנה. ופה שוב אנחנו חוזרים לאיביץ'.
פיל ג'קסון, מגדולי מאמני הספורט הקבוצתי בהיסטוריה, אמר פעם שהוא חושב שהדבר המשמעותי ביותר באימון הוא להביא לתחושת ביטחון במה שאתה, המאמן, עושה. "אתה צריך להיות איש מכירות", הוסיף ג'קסון. "לגרום לשחקנים שלך, במיוחד למנהיגים שלך, להאמין במה שאתה מנסה להשיג במגרש". יש שחקן במכבי שלא מאמין בדרך של איביץ'? כנראה שלא, ואם נהוג לטעון שבקבוצת כדורגל תמיד יהיו כמה שחקנים ממורמרים אז נדמה שבעונה כזו גם אלה נסתרים, מאמינים בדרך המאמן שלהם.
עטר. מישהו זוכר שהוא לא שיחק בחלק מהעונה?(צילום: ראובן שוורץ)
בתחילת העונה, במשחקים באירופה, איתי שכטר לא שיחק, אפילו כמחליף, ונשמעו כמה קולות תמיהה. בהמשך זה היה אלירן עטר שלא קיבל דקות, ומסביב כולם האמינו שאת הדרך שלו במכבי עטר סיים (בפועל הוא מלך השערים). היו את ההרכבים שהביאו להרמות גבה, כאלה שכללו את דור מיכה על הספסל ומאוחר יותר את עומר אצילי, ופתאום איביץ' שם את צ'יקו אופואדו חלוץ מרכזי. עכשיו זה לא נשמע משונה, נכון? איביץ' גרם לשחקנים להאמין בכל מה שהוא עושה. הביא את האוהדים לקבל כל החלטה שלו בעיניים עצומות, באמונה עיוורת.
יש לא מעט מאמנים שהיו מצליחים לזכות באליפות עם מכבי ת"א העונה, אבל קשה לחשוב על אחד מקומי שהיה עושה זו בדומיננטיות כה זועקת לשמיים, תוך כדי שבירת שיאים בלתי נתפסת. נכון, מיכה החזיק בטכניקת מסירה פנומנלית עוד קודם, עטר נולד עם התחכום בבעיטה, דסה לא למד להרים כדור רק העונה וייני הציג את השכל ויכולת המנהיגות שלו כבר מזמן. איביץ' לאו דווקא שיפר אותם טכנית אלא ניהל אותם נכון, כאינדיבידואלים וכקבוצה. יצר פסקול דורס וכוחני - בדיוק כמו שמכבי אוהבת.
לפנייה לכתב/ת 
ולדימיר איביץ'
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
