"בתולות" חוזרת עם תעלומה אימתנית חדשה - וזו סיבה לחגיגה
בעונתה השלישית, "בתולות" ממשיכה באותו קו פנטסטי, וחושפת את הצד העל טבעי של העיר הכי חמה ומחוספסת בישראל, אילת. עם בימוי מלא נשמה וליהוקים מסקרנים, בהם גל תורן, יעקב כהן ואוולין הגואל, מתקבלת דרמת מתח מהוקצעת עם קצב משלה
קצת פחות משנתיים אחרי שהסתיימה העונה השנייה, חזרה אמש (א', 20:15, HOT3) "בתולות" לעונה נוספת, וזו סיבה לחגיגה בנוף הדרמות המקומיות. העונה השנייה נעה סביב ההיעלמות של נעם, הבת של שלי רג'ואן (מגי אזרזר). נעם נחבטה במאבק של שלי להכחיש את המהות האמיתית של הבת ובניסיונות שלה למנוע ממנה - ומעצמה - להיות מי שהיא. זה נגמר כשנעם נכנסה לים ושלי אחריה, בסצנה מהפנטת והזויה שלקוחה הישר מעולם הפנטזיה, אבל הרגשות שמרכיבים אותה אנושיים וארציים לחלוטין.
הסיום הזה איפשר לפרק הפותח של העונה השלישית להביא איתו תעלומה חדשה - שלי חוזרת, בלי נעם, אבל היא חוזרת שונה, כמו ששר דני ליטני. היא מגיחה פתאום, פראית ומסוגרת, על ספינת משא מצרית שכל העובדים שלה מתו בנסיבות מסתוריות. רג'ואן מצליחה לברוח מצוות החוקרים שמגיעים לספינה - אותם חוקרים שפעם היו קולגות שלה - וכעת יש לה מטרה שעדיין לא ברורה לצופה. היא לא חזרה לקחת את מי שהיא אוהבת כמו שהבטיח אבא שלה, עוזי הגדול (ששון גבאי), או לפחות לא כדי לקחת את רועי (רועי ניק). היא חזרה מסיבות אחרות. במקביל, צוות החקירה הישראלי בראשות קרנית (רותם אבוהב) וצוות החקירה המצרי נאלצים לשתף פעולה, סטייל "הגשר".
העונה השלישית של "בתולות" שומרת על הרמה של השתיים שקדמו לה, וממשיכה את קו הניגודים שמאפיין אותה. אגדה חסרת גבולות שמתקיימת ביקום ישראלי מובהק, כשהלוקיישן שלה - אילת, עיר ישראלית מחוספסת אבל מנותקת - משמש כנקודת חפיפה בין שני העולמות האלה. התנועה הבלתי פוסקת בין העולמות הנשיים שמככבים בה - שלי רג'ואן הסירנה מצד אחד וקרנית החוקרת מצד שני - הופכת את שניהם למקשה אחת. יש כמובן גם את הניגוד שמתקיים בתוך רג'ואן עצמה - הסירנה שהיא חריגה אפילו בעולם הפנטסטי של הסירנות. למסע הזה יצטרפו העונה בין היתר יעקב כהן, אוולין הגואל וגל תורן, ליהוקים מסקרנים ומבטיחים.
כמו בעונות הקודמות, תעלומה גשמית לחלוטין - גופה נפלטת מהים, ילדה נחטפת והפעם עובדי ספינת משא מתים - תיקח את "בתולות" למסע מופשט פנימה, אל תוך הנפש האנושית. הבימוי היפהפה והמהוקצע של אדם סנדרסון, שמקפיד על כל פרט בלי לאבד את הנשמה, פועל בסימביוזה עם התסריט של שחר מגן ומייצר אווירה של מסתורין, גם אם לא כל השאלות זוכות לתשובות. התוצאה היא דרמת מתח עם קצב משלה, איטית ומהירה בו זמנית, שכמו פועלת בספירה אחרת, ממש על מתחם הדמדומים שבין העולמות.
