ביקורת סרט - "מראות שבורות": הנשים מושפלות, הגברים נגאלים
כל כך הרבה בעיות ושאלות לא פתורות יש בסרט "מראות שבורות", במרכזו אב עם פוסט טראומה וביתו המתבגרת. אבל הבעיה העיקרית היא המסר שעולה ממנו: כדי לגאול את הגבר מייסוריו, נשים צריכות להקריב את גופן
העיסוק בטראומה ואשמה אינו זר לקולנוע הישראלי. בין אם מדובר בטראומות שמקורן בשירות הצבאי ("ואלס עם באשיר"), ובין אם מדובר בתא המשפחתי ("כנפיים שבורות"). עתה מגיע "מראות שבורות", סרט הביכורים של אמרי מטלון ואביעד גבעון, שמשלב את הטראומה הצבאית והמשפחתית. זו הייתה יכולה להיות בחינה מעניינת של הדינמיקה שבין מיליטריזם והתעללות מינית, אבל התוצאה נדמית יותר כמו גרסה וולגרית של "לשבור את הגלים".
סרטם של מטלון וגבעון אומר בעצם שנשים צריכות להקריב את עצמן ואת גופן כדי שהגבר-הקצין ייגאל מבחינה רגשית. הוא נפתח בסצינה שבה אב (יפתח קליין), קצין בכיר בצה"ל, גוזר את בגדיה של בתו המתבגרת שאחרה לשוב מבילוי, ומכריח אותה להישאר כל הלילה ברחוב, כאילו הייתה זונה. מאוחר יותר הוא יכריח אותה לסדר את מיטתה בתוך דקה, והיא מצידה תפצע במכוון את אצבעה - רמז להתעללות בגופה שעתידה להגיע בהמשך.
לעוד ביקורות קולנוע:
איני יודע אם כך אכן נוהגים אנשי צבא לחנך את בנותיהן, וכולי תקווה שיש מבוגר אחראי בסביבה שמונע זאת. אבל דמותה של האם (רננה רז) אינה מוצגת כאסרטיבית במיוחד (היא מחביאה פרט "מפליל" מבעלה, ובכך מסתכמת תרומתה), ובהמשך הסרט היא תסולק, כמה נוח, מהסיפור על מנת לאפשר לאיש הצבא את הגאולה שהוא כה זקוק לה.
הסרט מסביר את התנהגותו של האב בטראומה הקשורה באחד מפקודיו. במילים אחרות, יש לו "הצדקה" להתעלל בבתו. אבל מהי ההצדקה להראות אותה בחברת ארבעה חיילים אשר מציעים לה טרמפ, ומשתפים אותה במשחק אלים שבסופו היא מורידה את חולצתה ומקיאה במכונית? האם לתפיסתם של יוצרי הסרט, חיילי צה"ל באשר הם הינם מתעללים סדרתיים בנשים צעירות? האם הצופה אמור לקשור אסוציאטיבית בין מצב של כיבוש והשפלת נשים? והאם הדרך שבה הסצינה כתובה ומבוימת אינה משכפלת למעשה את ביזוי הנשים שהם, לכאורה, יוצאים נגדו?
כאמור, גיבורת הסרט (שירה האס) יוצאת למסע של השפלה והענשה עצמית בעקבות חוויה טראומטית שעברה, ורגש אשמה הרודף אותה כתוצאה. המסע הזה מוצג בסרט גם כאמצעי להענשתו (וכאמור גאולתו) של האב-הקצין הקשוח, והוא מגיע לשיאו באונס מרצון. בדרך, תפגוש הגיבורה המענישה-מיוסרת צעיר המנהל משק לגידול פרחים (יואב רוטמן), ואז גם יתברר מהו האירוע הנורא שרודף את האב.
חומריו של הסרט טעונים (המשק "מתמחה" בעיצוב זרי זיכרון), וראויה להערכה כוונתם של מטלון וגבעון לעסוק באופן ביקורתי בסוגיות של מאצ'ואיזם צבאי וקורבנוּת נשית. הבעיה אינה רק בחוסר הרגישות שבה הם מטפלים בדימויי הגוף הנשי, אלא בהבנה-לכאורה שהם מגלים כלפי האב, שגישתו חסרת האחריות כלפי בתו אינה אלא תוצאה של פוסט-טראומה. כך, בעצם, מנוכס סבלן של הנשים בסרט אך ורק לטובת הרגע שבו הוא ילמד להגיד בקול רך: "אבא דואג".
שירה האס, שחקנית מצוינת, מפגינה את נוכחותה המרשימה גם כאן. אבל הדמות שלה היא לא יותר מ"סימון" של נערה מרדנית. הסרט מתעכב באופן אובססיבי למדיי על ההודעה הנשמעת בתא הקולי שלה, לפיה אין להשאיר הודעות שאורכן יותר מחמש מילים. האם זה אמור לאפיין אותה? בסצינה לא מנומקת אחרת, היא מסרבת לאכול את ארוחת הצהריים שמגישה לה סבתה (לאורה ריבלין המבוזבזת), ושוברת את הצלחת. למה, בעצם? האם זוהי תגובתה כלפי כל גילוי של סמכות? האם זוהי תוצאה של קשיחות-היתר שמגלה האב? כיוון שקשה להזדהות עמה מבחינה פסיכולוגית, לא נותר ליוצרים אלא להעביר אותה מסכת של כאב והשפלות (כולל סצינה נוראה שבה היא נלכדת במלכודת שועלים), שתכליתה לחולל "תיקון" משפחתי.
כמה מהסצינות לא עובדות, בעיקר בשל הכרעות בימוי תמוהות שנועדו לכפר על התסריט הלקוי. ידיעות מהעיתון תלויות ממוסגרות על הקיר כדי לספר לנו מפורשות את מה שאנחנו כבר מבינים (משום מה, אף לא אחת מהן מצהיבה מיושן). בהקלטה נושנה נשמע אביו של הצעיר מהחווה כשהוא רהוט ונינוח, כאילו לא סיים זה עתה משחק כדורגל גורלי, שבו הוא היה קפטן הנבחרת הישראלית. אלה אינם דברים של מה בכך. הם מעידים על רשלנות בכל הקשור לטיפול בסיטואציות הטעונות שהסרט מעלה.
וישנה בסרט עוד דמות טראומטית. זהו לוחם-לשעבר שלקה בהלם קרב (יעקב זדה דניאל), שהגיבורה מנצלת את מצוקתו וכמעט משדלת אותו לשכב עמה. ישנם רגעים שבהם הצופה עוצם את עיניו, ומקווה שכאשר יפקח אותן – הרגע הזה יתברר כלא היה. הסצינה הזו היא אחת מהם.
