להבין את הבחירות: כל החישובים ביום שאחרי
מיד לאחר פרסום התוצאות הרשמיות יינתן לנשיא המדינה שבוע להטיל על אחד מחברי הכנסת את הרכבת הממשלה הבאה. לפי איזה בסיס יקבע הנשיא את החלטתו? כמה זמן מתיר החוק להקים ממשלה? ואיך תתבצע חלוקת התיקים? כך תתנהל המערכת הפוליטית אחרי ספירת הקולות
סדר יום לאחר הבחירות: יום הבוחר עבר, הפתקים נספרו ויש תוצאות. נפלא. ומה הלאה? בתוך שבעה ימים ממועד פרסום התוצאות הרשמיות של הבחירות, על ראש המדינה - שלפי החוק הוא נשיא המדינה - להטיל את אחריות הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת.
מתי נדע את התוצאות ואיך מחשבים מנדט?
כל מה שצריך לדעת על בחירות 2019 במקום אחד - מתחם הבחירות של ynet
חשוב לציין, חוק יסוד: הממשלה - אינו קובע באופן מפורש על מי הנשיא צריך להטיל את הרכבת הממשלה. בניגוד לפרסומים שונים, הנשיא אינו מחויב להטיל את הרכבת הממשלה על מי שקיבל את מירב הממליצים או על מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. מטרתו של הנשיא היא להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שלו יש את מירב הסיכויים לכונן ממשלה.
החוק קובע כי החלטתו של הנשיא מתקבלת "לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת", כשהכוונה היא לנציגי הסיעות בכנסת הנבחרת שטרם התכנסה לראשונה. "יש את מה שאומר החוק ויש את מה שהפרקטיקה מייצרת", גורסת ד"ר גייל טלשיר מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "מבחינת איך שהנשיא רואה את זה - הוא מחויב להטיל את הרכבת הממשלה על מי שיש את הסיכוי הכי גדול להרכיב את הקואליציה לאור הדיון שלו עם מנהיגי הסיעות שהוא דיבר איתן".
לצד זאת, ד"ר טלשיר אומרת כי דברים שהנשיא אמר בעבר מציבים סימני שאלה בנוגע לשיקולים נוספים שיש לו. "אם אין רוב מובהק לאחד המתמודדים אז נכנסים לשיקול עוד גורמים, למשל מי המפלגה הגדולה ביותר. זה לא בחוק, זה באינטרפרטציה של הנשיא".
לחבר הכנסת שנבחר להרכיב את הממשלה יעמדו 28 ימים מרגע שהנשיא מודיע לו בהם הוא יצטרך להיכנס למשא ומתן קואליציוני עם השותפות השונות, יביא לניסוח קווי יסוד מוסכמים בין כל סיעות הקואליציה המתגבשת, ויחלק את תפקידי השרים השונים בין המפלגות השונות ובין חברי מפלגתו.
הנשיא רשאי להאריך תקופה זו בפרקי זמן נוספים, אך הן לא יכולות לעלות על תקופה כוללת של 14 ימים. במידה וחבר הכנסת הנבחר לא מצליח להקים את הממשלה בפרק הזמן הכולל, הנשיא רשאי - לאחר סבב התייעצות נוסף עם הסיעות - להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת אחר. פרק הזמן שיוקצה לו יעמוד על 28 ימים, ללא הארכות.
בד בבד, שבועיים בדיוק מיום הבחירות, אמורה הכנסת ה-21 להתכנס לישיבת הפתיחה החגיגית שלה, אותה פותח יו"ר הכנסת יחד עם נשיא המדינה לצדו. אלא שהשנה, הכנסת ה-21 לא תתכנס לישיבה הראשונה במועד זה, שכן חול המועד פסח נופל בדיוק שבועיים לאחר הבחירות.
השבעת הכנסת - שלושה שבועות לאחר הבחירות
על כן, מועד השבעת הכנסת ה-21 יידחה לאחר חג הפסח - כמה שבועות לאחר הבחירות. בפרק הזמן שיש לחבר הכנסת שנבחר להרכיב את הממשלה, הוא, יחד עם נציגי המשא ומתן הקואליציוני מטעמו, נכנסים למרתון של שיחות עם נציגי הסיעות השונות בכנסת איתן הוא מעוניין להרכיב ממשלה. בבסיס המשא ומתן בין המפלגות שלושה עיקרים - חלוקת תפקידי שרים (וכן גם ראשי ועדות בכנסת), קווי יסוד של הממשלה שתכונן, וחלוקת תקציבים, אם למשרדים ואם למטרות ייעודיות שמבקשת כל מפלגה.
"השאלות המעניינות זה איזה הסכמים כבר מונחים על השולחן", תוהה ד"ר טלשיר, "זה לא שמישהו מהצדדים באמת מחויב להם אחרי הבחירות אבל יש סיכוי טוב להניח שיש הבנות. במקרה כזה, זה לא שהמשא ומתן מתחיל מאפס, יש הסכמות קודמות". בנוגע לקווי היסוד, גורסת החוקרת כי מדובר פעמים רבות בקווים מאוד כלליים ומצומצמים. "מה שראינו במו"מ האחרונים הוא שהיו קווי יסוד מאוד רזים לממשלה ושרוב ההסכמים הקואליציוניים הם הסכמים של אחד על אחד, בין הליכוד לבין כל אחת מהמפלגות באופן נפרד. חלק מהם הופכים להיות קווי יסוד משותפים".
באופן היסטורי, נשמר בישראל עקרון היחסיות בכל הנוגע לחלוקת התיקים. בדרך כלל, ככל שמפלגה הייתה גדולה יותר, כך היא קיבלה יותר תפקידי שר במסגרת המשא ומתן הקואליציוני. במערכת הישראלית עיקרון זה נקרא "מפתח מפלגתי". לא מדובר רק בכמות השרים אלא בחשיבות המשרד שהמפלגות הגדולות יותר במשא ומתן יכולות לדרוש. אלא שפעמים רבות, דווקא מפלגה קטנה יותר, שיש לה כוח משמעותי יותר בהיותה מפלגת ציר יכולה לקבל תפקיד או תפקידים שגדולים יותר מהמפתח המפלגתי.
"ב-2015 זה ירד לשפל כשליברמן עם מפלגה מאוד קטנה קיבל את תפקיד שר הביטחון, זה היה פריצה של כל הגבולות. ככל שהמפלגה בעמדת סחיטה יותר גדולה כלפי ראש הממשלה - ככה היא תקבל תפקידים יותר טובים בלי קשר למספר המנדטים שלה", אומרת ד"ר טלשיר. אגב, הנפגעים הגדולים ביותר מאותה סחיטה של המפלגות הקטנות יכולים להיות השרים הפוטנציאליים של המפלגה שמרכיבה את הקואליציה שאולי ייאלצו להסתפק בתפקידי שר זוטרים יותר משהיו רוצים. דוגמה לכך הם התפקידים שקיבלו שרי הליכוד בממשלה האחרונה.
המאבק על תפקידי שרים לא מסתכם ביוקרה של המשרד, אלא גם בגודל התקציב שלו ובאפשרות לנווט את אותם התקציבים לפי תפישתו של השר בכל משרד. כחלק מהמשא ומתן, הגדלת תקציבי המשרדים השונים שמקבלת כל מפלגה - עומד אף הוא על הפרק.
הפרטים מהמשא ומתן הקואליציוני שפחות נחשפים לעיני הציבור הם ההסכמים על הכספים הרבים שהמפלגות מקבלות "לשחק" איתם - מה שנקרא "כספים קואליציוניים". מדובר בסכומי כסף יעודיים, שמגיעים לעשרות מיליוני שקלים לעיתים, ושנגזרים מתוך קופת המדינה - לטובת האינטרסים והרצונות של המפלגות החברות בקואליציה. כך לדוגמה, המפלגות החרדיות פעמים רבות גוזרות נתח משמעותי לטובת הצרכים הספציפיים שציבור הבוחרים שלהן זקוק לו, דוגמת מערכת החינוך החרדית.
סביב הכספים הקואליציוניים הללו, שמאפשרים למפלגות להגיע למצב של חלוקה די חופשית של כספים, מתנהל כיום בבית המשפט המחוזי בתל אביב תיק השחיתות החמור שבו נאשמים גורמים שונים במפלגת ישראל ביתנו, כשהבכירה שבהם היא סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. "מדובר במשא ומתן שעושות המפלגות עוד לפני שמוקמת הקואליציה - ולכן הן מתפרעות", טוענת ד"ר טלשיר. "אחת הביקורות הגדולות על תהליך הרכבת קואליציה בישראל הוא שלא מדברים על האינטרס הציבורי אלא שכל מפלגה מנסה לסחוט כמה שיותר למגזר שלה".
לפנייה לכתב/ת 
