ביקורת סרט - "לשחות או לא להיות": לא צפוי, ואין צפוי ממנו
חבורת גברים עם מטענים - רגשיים ושומניים כאחד - בוחרים להתמודד עם משבר אמצע החיים באופן לא שגרתי: קבוצת שחייה צורנית לגברים. אבל הסיפור המקורי לכאורה מבוסס על נוסחה שחוקה, ובשעתיים שעוברות עד סיומו, החנופה לקהל כבר יכולה למלא בריכה
גברים במשבר גיל העמידה. החיים בסוג של שגרה משמימה. אולי נישואים שהתפרקו, או קריירה מדשדשת. החוסן של ימי הנעורים דועך ורפיסות מתפשטת במרכז הגוף. אפשר לעשות דרמה מדכדכת על הגיל הזה, או קומדיה שבה גברים במצוקה מנסים לרומם את עצמם באמצעות פעילות גברית קבוצתית ולא צפויה.
סרט המפתח היה "ללכת עד הסוף" (1997), הקומדיה הבריטית שבה פועלי פלדה מובטלים משפילד הופכים לחשפנים. ההכנסות היו בערך פי 70 מעלויות ההפקה, הצלחה יוצאת דופן שהובילה לניסיונות לזקק לנוסחה את הבוננזה הקומית: גברים (ונשים) בגיל העמידה שעושים דברים חינניים במוזרותם וזוכים לסוג של גאולה.
כך נוצרו סרטי התגברות גבריים כמו Greenfingers משנת 2000, המספר על אסירים שהם גננים חובבים, Lucky Break מ-2001, על אסירים שמנסים לברוח במהלך מיוזיקל שהם מעלים בכלא ו-Blackball מ-2003, על שחקני כדורת דשא. גאולה באמצעות פעילויות "לא גבריות" וחיפצון הגוף הרחוק משלמות - מיוזיקל, גננות וספורט אזוטרי. סרטים נוספים ברוח זו נעשו גם מחוץ לבריטניה, כמו הקומדיה הישראלית "סיפור גדול" (2009) של ארז תדמור ושרון מימון, שגיבוריה עבי הבשר מתאמנים בסומו. כעת ניתן לכלול בקבוצה גם את הסרט הצרפתי "לשחות או לא להיות" (Le grand bain) - שרק מוכיח עד כמה קשה לבצע נוסחה שחוקה באופן שיהיה רענן ובעל ערך.
לעוד ביקורות קולנוע:
סרטו של ז'יל ללוש, השחקן הצרפתי המפורסם שהפך לתסריטאי-במאי, עוסק בחבורת גברים צרפתיים שמשברי גיל העמידה מובילים אותם לקבוצת שחייה צורנית לגברים. עיסוק מאוד לא צפוי - ולכן אין צפוי ממנו. זהו הסרט הראשון באורך מלא שללוש מביים בעצמו. קדמו לו מספר סרטים קצרים, כולל אחד ששולב בפיצ'ר שהורכב מעבודות של מספר בימאים - Les infidels מ-2012, ו-"הרפתקאותיו הסודיות של גוסטב קלופ" מ-2004, שבו היה במאי שותף. "לשחות או לא להיות" קורץ, שלא לומר מתחנף, לטעם הממוצע, וככזה הוא יכול להיות מספק. זה לא הופך אותו ליותר מצפוי וסתמי.
הרעיון גם אינו מקורי: ל"לשחות או לא להיות" קדם סרט שבדי בשם Allt flyter ("גיליון בגדי הים") משנת 2008, שעלילתו, הממקמת גברים בנבחרת שחייה צורנית, התבססה על נבחרת חובבים שבדית אמיתית. ב-2010 הסיפור של נבחרת הזו הונצח בסרט תיעודי חינני ועטור שבחים של הבמאי הוולשי דילן וויליאמס (שהיה גם חבר בקבוצה) בשם Men Who Swim. מי שרוצה לראות את הסיפור הגברי יוצא הדופן בניואנסים אותנטיים, להבדיל משילוב נוסחתי של הומור ושמאלץ, צריך לצפות בגרסה הזו. אבל רגע, זה עוד לא נגמר. בשנת 2018 נעשה הסרט הבריטי Swimming with Men בבימויו של אוליבר פרקר. גם הוא שואב השראה מסיפור הקבוצה השבדית, אך מבצע התקה שלו לבריטניה. כך קיבלנו בשנת 2018 שני סרטים, משני הצדדים של התעלה, של אותו סיפור שמתגלגל כבר כעשור בקולנוע. בהתחשב בכל זה ניתן לראות בסרט הצרפתי סוג של שאריות מחוממות.
אחרי סיקוונס פתיחה יצירתי ומסוגנן, שבו מוסברת תפיסת העולם המדוכדכת של ברטראן (מתייה אמאלריק), הוא מתיישב לארוחת בוקר שבה הקורנפלקס בחלב שלו זוכה לתוספת של שלל כדורים נגד דיכאון. הוא מובטל מזה שנתיים, מוזנח, משועמם, מיואש. הוא לא זוכה לכבוד רב משני ילדיו המתבגרים, אבל אשתו קלייר (מרינה פואיס) טרם איבדה את סבלנותה. מודעה בבריכה הציבורית שבה הוא שוחה מובילה אותו לניסיון התקבלות לקבוצה המקומית של שחייה צורנית לגברים. דלפין (וירז'יני אפירה), המאמנת המעשנת כמו קטר, אומרת לברטראן המרופט כי מה שנדרש ממנו כדי להיות חבר בקבוצה הוא כוח רצון, חינניות, תחושת קצב וסגנון חיים בריא. חרף זאת, הוא מתקבל.
חבורת הגברים, מסוף שנות ה-30 לחייהם עד סוף שנות ה-50 לחייהם, מתגבשת כסוג של מועדון תמיכה. לכל אחד יש את המטען שלו: לורן (גיום קאנה), הגרוש המתוסכל ואב לבן עם לקות דיבור, מרקוס (בנואה פולוורדה), בעל עסק כושל לממכר בריכות, טיירי (פיליפ קתרין) שהוא ילד-גבר תמים וסימון (ז'אן הוגו אנגלד), הרוקיסט שמעולם לא זכה להצלחה, גר בקראוון ומתפרנס בעבודה בקפיטריה. כל אחד מהם מקבל סצנות משלו שבהן מוצגים חייו, מבלי שהן הופכות את הדמויות ליותר מסקיצה. ישנו גם חבר "אחר", הנבדל בצבעו הכהה, מוצאו המזרח אסייתי ומשקל גופו המשמעותי - אוואניש (בלהסינגהאם טאמילצ'הלבן) - אאוטסיידר מוחלט שהמיטב שיש לסרט להציע לגביו הוא חוסר יכולתו לדבר צרפתית.
החבורה מתאמנת באופן לא משכנע. הם יושבים במלתחה לאחר האימון וחולקים סיפורים ותחושות תוך עישון וויד. הבדיחות על חוסר ההתאמה בין הגוף הגברי הלא מתוחזק והספורט החינני והמדויק צריכות, בסופו של דבר, להתפתח לאן שהוא. לשם כך יש את אליפות העולם לשחייה צורנית בנורבגיה.
בדרך יהיה משבר של המאמנת דלפין, ותוספת של נשיות אגרסיבית יותר, בדמות המאמנת המשותקת אמנדה (ליילה בחטי). תחת הדרכתן הגברים יתחילו להתקדם לעבר כיבוש היעד. הסרט מתחיל להיות קצת יותר ממוקד בחלקו האחרון, אם כי מה שמתרחש בו לא הופך לפחות צפוי.
במסגרת החנופה לצופים, יש גם בחירות מוזיקליות שאמורות לרגש את מתבגרי שנות ה-80: טירז פור פירז, אוליביה ניוטון ג'ון, והנורא מכל - She's an easy lover של פיל קולינס ופיליפ ביילי, המלווה סצנת מפתח. סיום הסרט מזמן - כצפוי מהנוסחה, סיפוק רגשי שאמור לנבוע מיכולתם של הגברים לעמוד בכבוד מול המתחרים החטובים והמיומנים שהם פוגשים באליפות. עם אורך של שעתיים, זה יותר מדי סרט, עם מעט מדי תוכן ממוקד ומעניין.
