דרכים ללמד ילדים לקבל החלטות

התהייה איך לדבר עם ילדות וילדים על דמוקרטיה חושפת שתי נקודות תורפה. הראשונה, שלמרות שרובנו גדלנו במדינה דמוקרטית, אין לנו הכרות מספיק קרובה ויומיומית עם המושג, ואנחנו מתקשים לזהות את הקשר שלו לחיי היום יום שלנו.

השנייה מתייגת דמוקרטיה כשיחה שלא מתאימה לילדים, שם נרדף למאבקים פוליטיים של ימין נגד שמאל, ולהפך. "למה להרוס לילדים את הילדות שלהם?" אנחנו אומרים לעצמנו, ממילא אין להם מה לעשות עם הדמוקרטיה הזאת עד שילכו לקלפי.

אז זהו, שלא. דמוקרטיה היא לא אקט של פעם בארבע שנים בקלפי אלא הוויית חיים. אמנה ראשונית שמארגנת את מערכות היחסים בין הפרט לחברה. השפה הדמוקרטית מייצרת כללי משחק של סדר חברתי, וכמו בכל שפה, כדי לדבר דמוקרטית שוטפת, צריך להתאמן בה מגיל צעיר - לרכוש מיומנויות בתהליכי בחירה, חשיבה וסינון.

מדברים דמוקרטית(צילום: shutterstock)

משחק של קבלת החלטות

ארוחת ערב מרובת משתתפים היא הזדמנות מעולה לתרגל את הרעיון. בוחרים נושא חם במשפחה, כזה שמעורר כעסים ומריבות (פינוי השולחן אחרי הארוחה, למשל) והופכים את אי ההסכמה למשחק של קבלת החלטות. קובעים בהצבעה מי יהיה ראש או ראשת הדיון, ומה הסמכויות שלו או שלה.

לכתבות נוספות - היכנסו פלייסבוק הורים של ynet

לכל משתתף מותר להצביע רק פעם אחת, הדעה של כולם צריכה להישמע בדיון, וכל הדיעות לגיטימיות. במסגרת המשחק כולם מביעים עמדה ובוחרים בין חלופות. החוק הבסיסי הוא עקרון השוויון (לאו דווקא בפתרון אלא בזכות ההשתתפות בדיון) והביטוי שלו הוא התחשבות באחרים (גם אם הם מיעוט). דיון כזה פותח גם אופציה לתרגל חמלה.

לא פייר

חמלה וצדק, כך מסתבר, מתפתחים כבר בגיל צעיר במיוחד. נסו לחלוק מספר אי זוגי של סוכריות, למשל, בין ארבעה ילדות וילדים, ומייד תפרוץ מחאת ה"לא פייר" מגרונם. אם מחאת הפייר לא תשיג תוצאות מיידיות, הם לא יהססו להסלים את המאבק, ולשלוף את הזכות לצעוק ולהפגין.

ילדים בגן לא מהססים "להסלים את המאבק"(צילום: shutterstock)

פרץ הדמוקרטיה המתואר הוא לא פתרון ספונטני, וייצר האדם הוא לאו דווקא דמוקרטי. החתירה להגינות על שלל שלביה היא יוזמה של הורים וגננים, הורות וגננות כאמצעי ליישוב סכסוכים, וליצירת סדר ושליטה, תשתית דמוקרטית לשליטה וארגון. כדרכן של תשתיות גם זו הדמוקרטית דורשת מודעות, תחזוקה שוטפת, והתנסות יומיומית.

האתגר החינוכי-ערכי של מערכת החינוך ושלנו כחברה הוא להפקיע את הדמוקרטיה מהתפקיד הממשטר, ולתרגם אותה לחוויה תבונית. חוויה מעצבת של בחירה, לא רק של שליטה. במקום לפתור בשביל הילדים שלכם את אתגרי החיים בקבוצה, תנו להם מפתח ראשי שיפתח להם תמיד את הדלת הקבוצתית.

לפגוש את הדמוקרטיה באמבטיה

כמעט כל הימים מגיעים לסופם באמבטיה, פסגת הריטואל המשפחתי. לא משנה אם הילדה שלך היא מהסוג החולם והמשחק או התמזל מזלך והילד שלך הוא שתפן חוויות מהסוג הנדיר. זו וגם זה פנויים לדיבור קרוב ולרטרוספקטיבה דמוקרטית.

רוב הסיפורים והחוויות שנאספו לאורך היום הם מועמדים ראויים וזמינים. דיווח ספונטני על עם מי הם בחרו לשחק בחצר, ליד איזה חבר או חברה הם ישבו במפגש או איזה ארטיק בחרו בדרך מהגן הביתה, כל אלו ורבים אחרים הם פניני שיחה ששוחים אצלכם באמבטיה.

למעשה בכל פעם שהילדה שלך אמורה לבחור משהו בין כמה אפשרויות או כשהילד שלך צריך לוותר לילד אחר מתעוררת הזדמנות מצויינת לשאול בייחד איך יודעים במי או במה לבחור.

קראו עוד:

הורות ללא רגשות אשם? יש דבר כזה

ריף כהן: "תרגילי פיתוח קול מרדימים את ילדיי"

"עזבו את שאריות הבטן ההריונית שלי"

באותה נשימה אפשר לפתח את הרעיון שאין דבר כזה לא לבחור. כשאנחנו לא בוחרים, אז מישהו אחר בוחר במקומנו. ואם ילדי האמבט הספיקו לחוות ולאמץ את עיקרון "הרוב הצודק" כדאי לעניין אותם באפשרות הרוב רק קובע, אבל לא בהכרח צודק. שצריך לפעמים לשחק גם במשחק של המיעוט, כי אחרת המיעוט לא יסכים לשחק איתם.

דמוקרטיה היא לא אנקדוטה, אלא דרך חיים. הבנה של דמוקרטיה בגיל הצעיר עשויה להיות האצבע בסכר המתפרץ אצלנו, תכנית הבראה לאקלים החברתי המעורער שייצרנו.

במקום סובלנות, טיפחנו התלהמות, במקום שוויון ביססנו שחיתות. הילדות והילדים שלנו יכולים לסמן לנו אופק מתון והגון יותר.

כדי שזה יקרה, לא מספיקה שיחה אחת על "מה זו דמוקרטיה", ממש כמו שאי אפשר להפוך את יום הבחירות לכנסת ל"יום חגה של הדמוקרטיה הישראלית", ושבכך תסתיים ההתכוונות האזרחית שלנו - רגע שיא מנותק מהווית החיים שהוא מייצג. דמוקרטיה דורשת צבירה של התנסויות וחוויות עמוקות.

הכותבת היא מחברת ספר הילדים "מתי נדע אם מיכל נבחרה ", על דמוקרטיה, מגדר ובחירות, מנכ"לית ובעלים משותפת במיזם "שפת אם"