מחוץ למשחק: כך מאבד הספורט הישראלי את הידע של הספורטאים האולימפיים
בזה אחר זה, הספורטאים האולימפיים שהביאו גאווה למדינה מוצאים את עצמם מחוץ למשחק אחרי הפרישה. בין הפוליטיקה הפנימית, היצע העבודות הנמוך והשכר המביך, ישראל מאבדת את המדליסטים המנוסים שיכולים לתרום המון
סרגיי בובקה הענק, קופץ אגדי במוט שנכנס להיכל התהילה של האתלטיקה, שבר את השיא העולמי לא פחות מ-35 פעמים במהלך הקריירה, והפך לראשון בהיסטוריה שעובר שישה מטרים. עם טונות של ניסיון והבנה עמוקה של מלכת הספורט על כל רבדיה, הוא החליף את המדים בחליפה ומשמש כבר שנים רבות בהצלחה כיו"ר הוועד האולימפי של אוקראינה.
הוא ממש לא לבד: קוסיי אינואה, הג'ודוקא היפני המצוין, הפך למאמן העל של נבחרת הג'ודו הלאומית לקראת האולימפיאדה הביתית ב-2020.
ובמעבר חד לישראל. בזמן שבמדינות רבות מדליסטים אולימפיים, או ספורטאים שהביאו הרבה כבוד לאורך השנים, משולבים אחרי הפרישה במוסדות ממשלתיים שמעניקים להם ביטחון תעסוקתי (שלא לדבר על הבונוס הכספי הגדול שהזכייה מסדרת להם), בישראל זה אחרת. לאותם ספורטאים אין יציבות או שכר ראוי, והם בעיקר תלויים בפוליטיקות הפנימיות של הענפים השונים, בגחמות ובתחלופות של ראשי האיגודים.
אם עורכים סיכום של הדרך שעשו המדליסטים הבכירים בספורט הישראלי אחרי פרישתם, מגלים שרובם סבלו או עדיין סובלים מבעיות השתלבות בתפקיד חדש. כל אחד והחבילה או הנסיבות שגרמו לו למצוא את עצמו מחוץ למערכת, ולעיתים היה להם חלק בכך, אולם מבנה הספורט הישראלי לא מציע יותר מדי עמדות ראויות לשמות הללו. התוצאה: חלקם ירד מהארץ, אחרים בכלל הרימו ידיים ופנו לעסקים פרטיים, במקום שהספורט הישראלי ירוויח מהם.
תסמונת המאמן השבוי
הגולש גל פרידמן, זוכה שתי מדליות אולימפיות - כולל הזהב היחיד בתולדות המדינה - אימן בין היתר את מעין דוידוביץ' ונמרוד משיח, כמו גם את נבחרת הגברים, אבל קיבל שכר של 8,000 שקל ברוטו בלבד. יש לציין כי חלק מהספורטאים התלוננו על המחויבות שלו לאימון.
"האיגודים בונים על ספורטאים שמסיימים קריירה והופכים להיות מאמנים שבויים תחתיהם", אומר פרידמן, שמסביר כי כמאמן מצא עצמו 130 ימים בשנה בחו"ל, רחוק ממשפחתו. "אתה מאמן עם שכר נמוך ובלי קביעות, ואז גם מתערבים לך בעבודה משיקולים פוליטיים. האימונים צריכים להיות פה או שם לפי האגודה ששולטת באותה תקופה באיגוד, או המבחנים שנקבעים מטעמים פוליטיים. אתה כמאמן, לא יכול לקבל החלטות מטעמים מקצועיים נטו. חשוב שספורטאים כמונו יהיו חלק מהמערכת. למשל, אני הצלחתי לזהות דברים ולתת הערות ששיפרו את הגולשים".
פרידמן ("אני כבר לא עוקב אחרי ספורט") קרוב למכור למוזיאון בארץ את מדליית הזהב האולימפית והגלשן שלו מהמשחקים באתונה, ובינתיים מחזיק בחברת רחפנים מצליחה ועובד גם כצלם. מי שכיום מוביל מקצועית את נבחרת הגברים, גור שטיינברג, זכה לשכר גבוה יותר ואף קיבל הבטחה שיישאר בתפקיד במשך שתי אולימפיאדות.
רק לשם השוואה, גידי קליגר, שייט ישראלי מנוסה ומצליח עם ניסיון אולימפי, עבר לאמן את נבחרת המפרשיות 470 של שוודיה, שנחשבת כיום לאחת הטובות באירופה. לעומת השכר של פרידמן, קליגר משתכר כ-8,000 אירו בחודש. שותפו לשעבר של קליגר על המים, אודי גל, מאמן מועדון גדול בארה"ב.
גם השידוך בין אריק זאבי לאיגוד הג'ודו לא עלה יפה. המדליסט האולימפי קיבל 5,000 שקל ברוטו בחודש על אימון נבחרת הנערים, לא תוגמל על יציאה לחודש בשנה לתחרויות בחו"ל ולבסוף הודח מהאיגוד. "אני משוכנע שלספורטאים מעולים יש מה לתרום למערכת, כאלו שהצליחו בזירה הבינלאומית ויכולים להיות מודל, אבל זה לא מקור פרנסה", אומר זאבי. "ישנם ספורטאים מעולים שלא מצליחים כמאמנים, ובכל מקרה אין מספיק תפקידים, שזו הבעיה הכי גדולה בספורט. הרי בכל איגוד יש מאמן נבחרת אחד, וכשהספורטאים הבכירים פורשים יש מישהו בפוזיציה הזאת. קשה למצוא מקום להשתלב, ובלית ברירה פותחים מועדונים ולא מתעסקים בספורט המקצועי האמיתי".
כיום, זאבי עוסק בענייני קרן המצוינות האולימפית, אותה הקים באופן עצמאי. היא כוללת בין היתר 12 כיתות מצוינות ושיבוץ מאמנים בולטים לענפים מתאימים. את נבחרת הריצה שלו מאמנים בין היתר האתלטים הוותיקים זוהר זמירו וגזצ'או יוסף.
מצילום להעברת חוק
אחד הספורטאים הגדולים שייצגו את ישראל הוא ללא ספק הקופץ במוט אלכס אברבוך, שפוטר בשבוע שעבר מאיגוד האתלטיקה. לשני הצדדים היו טענות אחרי הפרידה: אברבוך טען כי אין בארץ תרבות ספורט וכי "אפשר לעשות הכל" עם הידע שלו, אבל מאחורי הקלעים נטען כי לא עמד ביעדים והמוטיבציה שלו לא הייתה גבוהה מספיק. היה מי שאמר: "לא תמיד כוכבי העל הם מאמנים טובים. אף אחד למעט קונסטנטין מטוסביץ' לא יכול לומר שלא קיבל את הצ'אנס".
ח"כ יואל רזבוזוב, בעצמו ג'ודוקא בכיר לשעבר, מתחבר לצד של הספורטאים. לטענתו, הוא ניסה לדאוג לעבודות בחברת החשמל או ברכבת לספורטאים שפרשו, אך העניין בוטל דווקא אחרי שכל התנאים סוכמו. "המדינה לא מחבקת את הספורטאים, והעובדה שהם לא מצליחים להשתלב בספורט אחרי הפרישה מראה שיש בעיה במערכת", קובע רזבוזוב. "פוליטיקאים אוהבים להצטלם עם אלו שזכו במדליות, אבל כשמגיע היום לתת תקציב או להעביר חוק כולם נעלמים, הספורט הוא פתאום תחביב או עניין או שולי. המדינה צריכה להיות מעורבת יותר בכך".
נראה שבתוך המכלול הבעייתי הזה, מי שסובלים יותר מאשר ספורטאים אחרים הם אלו שעלו מברית-המועצות לשעבר או מאתיופיה. המצב של חלקם עגום במיוחד: המתאבק יורי יבסייצ'יק, מדליסט הארד מאליפות העולם ומי שסיים במקום הרביעי באולימפיאדת סידני 2000, עובד כשומר בארים באילת. המרתוניסט הנפלא היילה סטאין נאלץ למצוא עבודות מזדמנות כדי להתקיים, כמו מאבטח או מסדר מדפים בחנות לציוד משרדי. כיום הוא אומר: "יכולתי לאמן את נבחרת ישראל ולהביא את הרצים שלנו לרמה עולמית, אבל כאן יודעים רק פטפוטים ולא עבודה". אחרים, כמו אברבוך ומטוסביץ', קופץ בכיר לגובה שכבר עזב את הארץ ("אפילו לא הייתה לי דירה משלי, אין בישראל עניין בספורטאים האולימפיים"), הגיעו ללשכת העבודה.
פתרון חינוכי באופק?
זה גם היה המצב של חותר הקיאקים מיכאל קולגנוב, המדליסט היחיד של ישראל בסידני 2000. קולגנוב, שירד לגרמניה ומאמן בקרלסרוהה, סיפר: "מאמן קיאקים מרוויח בישראל משהו כמו 2,000 שקל בחודש, בגרמניה יש לי עבודה מלאה. בארץ אתה מסיים קריירה בלי כלום, נשארתי בלי כסף. רק בישראל לא דואגים לספורטאים אחרי הפרישה שלהם".
פקידים ממשלתיים טענו כי אחד הפתרונות האפשריים הוא שילוב של ספורטאים כעובדי משרד החינוך עם קביעות ותנאי שכר גבוהים, משרה שתיווצר עם שילוב בין עבודה כמורים וכמאמנים. מהצד השני, גורמים בוועד האולימפי ובמשרד הספורט כלל לא משוכנעים כי לספורטאים אולימפיים בכירים יש מקום במערכת, או שהם כלל מתאימים לה.
"זה שהיינו ספורטאים טובים לא מבטיח שנהיה מאמנים או מנהלים טובים", מסבירה יעל ארד. "אין פה עניין של מגמה, והכי קל לדבר על דחייה. כל אחד מהספורטאים עבד סופר-קשה כדי להצליח, אבל אז מגיעים לתחום חדש, והשם הוא רק בונוס ולא בהכרח ערובה להצלחה. להיות מאמן זה מקצוע. זה שהיית טקטיקן בג'ודו או תותח בשיט או אתלטיקה לא בהכרח הופך אותך למאמן מצליח. חשוב שהספורטאים יקבלו צ'אנס, אבל להאשים את המערכת זה הכי קל והכי לא הגון".
לעומתה, יהודה מעיין, ששימש כיו"ר איגוד השייט, רואה את העתיד בבתי הספר: "המדינה חייבת להכניס את הספורטאים האולימפיים למשרד החינוך, והיחידה לספורט הישגי צריכה להגדיל תקנים למאמנים. הבעיה הכי גדולה היא שאין למאמן אולימפי אופק. כל ארבע שנים יכול להיבחר יו"ר איגוד אחר, והוא מביא אנשים שלו. גם התגמול לא גבוה, ברוב הענפים חיים מהיד לפה. והדבר הבעייתי ביותר הוא שאין המשכיות. קח למשל את פרויקט הקפיצות שלא התרומם, התקצוב ממשרד הספורט נפסק ואז המאמן הוא הראשון שמודח".
וכך כאמור, רבים מהספורטאים הבכירים מצאו מסלול חדש אחרי הפרישה. השייטת ניקה קורנצקי היא רופאה באיכילוב, הקופץ לגובה איתי מרגלית הוא איש היי-טק מצליח. אחרים נכנסו לפרויקט "היום שאחרי" של הוועד האולימפי שיזמה ארד ומנהלת כדורסלנית העבר לימור מזרחי. הפרויקט מנסה להכין את הספורטאים לפרישה עם מערך קואוצ'ינג, חידוד כישורים, חברת השמה שמכינה אותם לראיונות עבודה, מימון קורסים וסיוע בקבלה ללימודים אקדמיים.
אבל מעטים מדי, כמו קופץ המשולשת רוגל נחום או הקלע גיא סטריק, מצליחים להשתלב איפה שבאמת נמצאת הנשמה שלהם: בתרומה לספורט. וישראל חייבת למצוא את שביל הזהב שיאפשר את ניצול ההון האנושי, לפני שעוד ועוד שמות מצליחים ינטשו את הספורט לחלוטין.
לפנייה לכתב/ת 
