"להרוג את איב" 2: משחק חתול ועכבר מהנה במיוחד
העונה השנייה של דרמת הריגול ממשיכה לטשטש את הגבולות הידועים בין טוב ורע בזכות דמויות נשיות מובילות, שמצליחות לרענן את הז'אנר השחוק. אם הפרקים הבאים ימשיכו באותו קו, צפויה לנו עונה משובחת במיוחד
אם זה לא שבור – אל תתקן את זה, ממליצה האמרה הוותיקה, והעונה הראשונה של "להרוג את איב" בהחלט לא היתה שבורה. עשרה פרקים נהדרים של דרמת ריגול קומית שעלו ב-BBC אמריקה, כאלה שאפשר לבלוע בבינג' ממכר. סדרה שהפכה ללהיט למרות שעלתה לשידור בעונת הצפייה החלשה בארה"ב, שזכתה לבאזז חיובי מפה לאוזן ולא בעקבות מתקפת יחסי ציבור כנהוג, ושמספר הצופים שלה כמעט הוכפל בין הפרק הראשון לאחרון. וכל היופי הזה חוזר לעונה שניה (ימי א', 22:00, HOT HBO וזמינה ב-HOT VOD וב-NEXT TV) בדיוק לנקודה בה עזבה אותנו הראשונה, או יותר מדויק – 30 שניות מאוחר יותר.
איב (סנדרה או) היא חוקרת ב-MI6, סוכנות הביון הבריטית. במסגרת פענוח אינטואיטיבי של סדרת רציחות, בה היא מבינה שמאחוריה עומדת אשה ולא גבר כפי שסבורים הקולגות שלה, היא מצטרפת לצוות סודי שמנסה להתחקות אחרי וילנאל (ג'ודי קומר), רוצחת שכירה שפועלת בשליחות גוף מסתורי. יחסי החתול והעכבר המתבקשים בין השתיים הופכים לקרב פסיכולוגי ויחסי הערצה ומשיכה הדדיים. העונה הקודמת - ספוילר לברי המזל שעדיין לא צפו בה – הסתיימה אחרי מפגש פריזאי טעון בין וילאנל לאיב, שיש בו גם אלמנטים מיניים, בסופן דוקרת החוקרת את הרוצחת בבטנה ונמלטת מהזירה חזרה ללונדון.
נדמה ש"להרוג את איב" לוקחת את כל מה שאנחנו יודעים על דרמות ריגול ומשתעשעת בו כמו אותו חתול שכבר צד את העכבר ועכשיו הוא משחק בו כדי לראות עד לאן יוכל להרחיק איתו לפני שישתעמם. וילאנל משתייכת לפלוגת האנטי-גיבורים שלמדנו לאהוב, פגומים ואנושיים ומתאימים כמו ליכולת שפיתחו הצופים להתחבר לאנטי-גיבורים אכזריים אם הם מבדרים מספיק. כבר הכרנו פסיכופטים שמתעלים את הסטייה שלהם לטובת נטילת חיים, אבל וילאנל היא פסיכופטית שלא נופלת לרגע לקלישאה. אין לה בעיה לחסל נער או לגנוב להומלס שיכור את השמיכה שלו אבל היא נגעלת כשהיא צריכה להיכנס לכפכפי קרוקס משומשות בבית החולים. איב היא חוקרת מבריקה אבל לא בדיוק יציבה נפשית, שמוקסמת מווילאנל ומקור הרוח שלה. כתיבה מקאברית, יצירתית ובעיקר לא צפויה מנתקת את השתיים עוד יותר מאבות הטיפוס של הז'אנר ומצליחה להפתיע מבחינה עלילתית.
במאמר על הסדרה שפורסם במגזין בריטי הפנתה הכותבת תשומת לב אל הדמיון בין שתי סצנות שממוקמות בתחילת העונה השנייה והראשונה – איב, שנמלטת מהזירה בה דקרה את וילאנל המופתעת, נכנסת לחנות ממתקים עליזה ודוחסת לשקית נייר שלל סוכריות. כשאחד מהם נופל הצידה וילד שנכח במקום מנסה לקחת אותו, היא חוטפת אותו לפניו ונוהמת לעברו. בעונה הראשונה היתה זאת וילאנל שתחבה גביע גלידה בפרצופה של ילדה שישבה לידה במסעדה. המסר ברור: החתול והעכבר הולכים והופכים דומים זה לזה מבחינה אישיותית והגדרת התפקידים שלהם בסדרה הולכת ומיטשטשת.
עוד ביקורות טלוויזיה:
פיבי וולר ברידג', היוצרת של "להרוג את איב" (וגם של FleaBag ו-Crashing), העמידה בציר הסדרה את היחסים בין איב לווילאנל, מה שמאפשר לצופה לחבב את וילאנל למרות הפסיכופטיה האכזרית שלה. "ככה היא מראה כמה אני חשובה לה", היא מסבירה את הדקירה הבוגדנית של איב במפגש ביניהן, "לפעמים מתנהגים ככה למי שאוהבים". היחסים האלה מתאפשרים בעיקר כי מדובר במפגש בין שתי דמויות נשיות, והדומיננטיות הנשית היא עוד מרכיב מרענן בז'אנר שמוציא אותו מהמסלול הצפוי. רק הצלע הנשית השלישית – קרוליין, הבוסית של איב בסוכנות (שבספרים עליהם מבוססת הסדרה, "וילאנל" של לוק ג'נינס, היא דווקא דמות גברית), היא אולי החוליה החלשה בהקשר הזה ויותר נוטה ליפול לסטריאוטיפים.
האלמנט הנשי מאוד נוכח גם מאחורי הקלעים של הסדרה – מעבר לנוכחות גבוהה של נשים בצוות ההפקה, חצי מהפרקים בעונה הזאת בוימו על ידי נשים. הפרקים הראשונים, אגב, נכתבו על ידי אמרלד פנל, שחקנית וכותבת בריטית שהחליפה את ברידג' בתפקיד הכותבת הראשית, אבל הטון המעמיק מצד אחד ומצד שני כזה שנותן המון מקום וכבוד להומור לא נופל מזה של העונה הראשונה, אפשר לנשום לרווחה. מאחר ואיב ווילאנל כבר נפגשו בעונה הקודמת למפגש מכריע בשיא העונה, היחסים שלהם יצטרכו לעלות שלב כדי שהסדרה לא תיקלע ללופ רפטטיבי. אם לסמוך על הפרק הראשון, "להרוג את איב" עומדת לקיים גם את ההבטחה הזאת.
