ביקורת סרט - "בית קברות לחיות": לפעמים עדיף להיות מת
סרט האימה "בית קברות לחיות" לוקח את ספרו המטריד והמפחיד ביותר של סטיבן קינג, והופך אותו לרצף ריקני של דימויים מגוחכים. סוגיות של טראומה ומוסר? הקשר בין סטייה והדחקה? שכחו מזה. קיבלתם סרט זומבים סוג ז'
"לפעמים יותר טוב להיות מת", אומר מישהו בסרט "בית קברות לחיות" (Pet Sematary), על פי ספרו של סטיבן קינג - וקשה לא להסכים איתו. ודאי נוכח העיבוד האומלל הזה, שנדמה כאילו הוא נופח את נשמתו אל מול הצופה. סרט שמרדד את יצירתו הספרותית של קינג (שעל פי המדווח, הפחידה אותו עצמו יותר מכל הספרים שכתב) לשלל דימויי אימה מגוחכים שבשיאם נראים כשייכים לסרט זומבים סוג ז'.
ספרו של קינג שראה אור ב-1983, ונשאר אחד מספריו המפחידים והמטרידים ביותר, עוסק בהתמודדות עם המוות: בניסיון להסתיר את דבר קיומו מילדים, ובהמשך גם בחוסר יכולתם של מבוגרים להכיר באובדן. זהו ספר שלוקח את מושג המלנכוליה אל עבר מחוזות האקסטרים. סוגיות של אשמה, טראומה, מדע מול תורת הנסתר, היבריס ופיתוי, ונוכחותו הרודפת של העבר הילידי שהודחק - כל אלה משמשים בו על מנת ליצור פנטזיה פרוורטית שבמרכזה, כמו בספרו "הניצוץ", קריסתה של הגבריות הלבנה והמשפחה האמריקאית.
בשנת 1989 ביימה מרי למברט את העיבוד הקולנועי הראשון של "בית קברות לחיות". זהו אחד מסרטי האימה הבודדים עד היום שנוצרו בידי אישה, ועל אף הביקורות העוינות להן זכה הסרט בזמן אמת - מדובר באחד העיבודים המוצלחים ביותר שנוצרו לאיזשהו ספר של קינג (אם להודות, רוב העיבודים הקולנועיים לספריו היו בינוניים למדי, ועליהם נמנה גם העיבוד מ-2017 ל"זה", שהוא המצליח ביותר מבחינה קופתית). עד עצם היום הזה צרובה בזיכרוני מהסרט ההוא דמותו מפוצחת הגולגולת של הנער ויקטור פסקו, המלווה את גיבור הסרט מעולם המתים ומזהיר אותו, כמו מקהלה יוונית של איש אחד, מפני המשחק שהוא מנהל עם המוות.
עלילת הסרט מתרחשת באיזור כפרי במיין, אליו עוברת משפחתו של רופא בוסטוני (ג'ייסון קלארק). הדימוי אינו יכול להיות אידילי יותר, במיוחד כאשר מאחורי הבית החדש משתרע יער עבות וקסום. באחד הימים נחשפת הבת הבכורה (ז'טה לורנס) לתהלוכת לוויה שמשתתפיה הם ילדים העוטים מסכות חייתיות מאיימות, המובילים חיית מחמד מתה לבית הקברות לחיות שנמצא בלב היער (טעות הכתיב הילדותית שבשמו הלועזי של הסרט היא, אגב כך, מכוונת).
אלמן קשיש ומסביר פנים המתגורר בשכנות (ג'ון לית'גו) מתיידד עם בני המשפחה, וכאשר חתולהּ האהוב של הבת מוצא את מותו בתאונה - הוא חושף בפני האב את הסוד הטמון בשטח שמצוי מעבר לבית הקברות, ושעל מנת להגיע אליו יש לטפס על בריקדה סבוכה של גזעי עץ וענפים. מדובר באדמת קבורה אינדיאנית עתיקה, שכל מי שנקבר בה חוזר מעולם המתים, אבל לא כפי שהיה.
זהו פיתוי שקשה לעמוד בו, ואומנם בעלי חיים ובני אדם ימצאו את מותם במהלך הסרט, יקברו באדמה הארורה ההיא, וישובו לרדוף ולענות את מי שסירבו להתאבל עליהם ולהניח להם לנפשם. בספרו של קינג, כמו גם בסרט, זהו הגבר שאינו מסוגל להתמודד עם המוות - בעוד האישה (כאן בגילומה של איימי סיימץ) מניחה לו לעשות זאת לבדו. כך נהפכים הספר, והסרט בעקבותיו, לסיפור של טראומה גברית שניכרים בה אף הדים מ"פרנקנשטיין" (הגבר המשיב את המתים לחיים).
הבעיה עם העיבוד שהתקינו קווין קלש ודניס ווידמאייר (צמד במאים שיצרו יחד כמה סרטי אימה זניחים) נעוצה ביחסם הרדוקטיבי, המרדד, למקור הספרותי. עבורם, לא מדובר בשאלות של מוסר ואלמותיות, אלא בהזדמנות ליצור רצף של הפחדות זולות. במיוחד אמורים הדברים בסיפור מעברהּ של אשת הרופא, הכולל אחות נכה ומעוותת שזכרה רודף אותה בסיוטיה. אם ממילא אינכם יודעים מה לעשות עם הנוכחות הזו, מדוע לא לוותר עליה לחלוטין? זהו סרט שלא מתעכב על המשמעויות המטרידות-באמת שבו, ועל כן הוא נעדר כמעט לגמרי אווירה, קדרות אמיתית, מודעות להיבטיו הפרוורטיים של הסיפור, ואיזושהי אמביוולנטיות ביחס למעשי האב.
וישנו עוד עניין, הקשור לשני שינויים מהותיים ש"בית קברות לחיות" עושה בעלילת הספר. אין שום פסול בחירות יצירתית ובאי-היצמדות למקור. סטנלי קובריק כבר הוכיח זאת, עת עיבד את ספרו של קינג "הניצוץ" (עיבוד שקינג לא אהב, בלשון המעטה. הוא השווה בזמנו את הסרט למכונית קאדילק גדולה ויפה, ללא מנוע בפנים). אבל הסטייה מהמקור הספרותי במקרה שלפנינו הופכת אותו לסרט זומבים, שהשיבה מן המתים מאבדת במהלכו כל מידה של אובססיה ואיום שניכרה בספרו של קינג. יתר על כן: זהותו של אחד השבים מן המתים כאן אמורה להעניק לסרט מימד פרוורטי במיוחד, אך החלק הזה בעלילתו נותר חיוור ודהוי מבחינה רעיונית ורגשית.
כתוצאה, סרטם של ווידמאייר וקלש נותר ריקני וקלוש. אחד מספריו המבעיתים ביותר של קינג נהפך בידיהם הלא אמונות לסרט שמותיר אותנו אדישים, ובעיקר לא מפוחדים.
