אחד משלנו

בשיתוף הסוכנות היהודית

ז'אן ברמן (38) עלה לישראל מבלגיה כשבידיו שתי מזוודות. "אחת עם בגדים והשנייה עם ספרים וחוברות קומיקס", הוא צוחק. מאז עברו 18 שנים סוערות ולא תמיד פשוטות, אבל המחשבה לחזור לארץ הולדתו לא באה בחשבון אף פעם.

הוא נולד בבריסל למשפחה יהודית, "שהייתה יותר סוציאליסטית מאשר ציונית. היהדות לא הייתה חזקה בבית", הוא מספר. למרות זאת, הוא נדבק בחיידק הציונות, ואחרי שהתחיל ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית החליט לעשות משהו בנידון. "בבלגיה יכולתי לחיות חיים נוחים אבל לא לממש את עצמי", הוא מסביר, "הציונות מבחינתי היא הגשמה ורציתי להיות חלק מהפרויקט הזה. לא חיכיתי לסיים את הלימודים כי ידעתי שברגע שאסיים, אכנס מהר מאוד לשגרה של סטאז', עבודה ואולי גם תואר שני. אמרתי לעצמי שזה עכשיו או אף פעם".

גאה להיות ישראלי", ז'אן ברמן (צילום: נתן רועי)

המשפחה לא תמכה ברעיון, אבל ז'אן התעקש ועלה לבדו לישראל בסיוע הסוכנות היהודית בגיל 20, בשלהי האינתיפאדה השנייה של שנת 2001. "עקבתי אחרי החדשות וידעתי על האינתיפאדה. הכינו אותי שיהיה קשה ולא הייתי נאיבי, לא חשבתי שאגיע לארץ זבת חלב ודבש. ידעתי שהמציאות קשה", הוא אומר.

שלושה חודשים אחרי שהגיע לארץ פוצצו מחבלים מתאבדים שלושה מטעני חבלה ברחוב בן־יהודה בירושלים. ז'אן, שהיה במקום, ניצל בנס. אדם שהיה לידו ספג את כל הרסיסים ומת.

הפיגוע הותיר בו טראומה עמוקה. "קשה לתמלל את זה – דם, צרחות, אתה לא יודע מה קורה סביבך. חזרתי הביתה, הסתגרתי בחדר ולא סיפרתי לאף אחד מה קרה".

אחרי שסיים את מכינת העולים בירושלים עבר ז'אן לתחנה השנייה שלו - קיבוץ ניר עוז חבל אשכול שבעוטף עזה. "קיבלו אותי יפה, היה מאוד כיף. מבחינתי זה היה עוד צעד לכיוון ההגשמה הציונית שלי".

ז'אן ברמן (צילום: נתן רועי)

שנתיים אחרי שעשה עלייה, הוא התגייס לצבא. "הייתי מורעל. לא הפסקתי לחשוב על הפיגוע ורציתי להחזיר למחבל. ביקשתי רק קרבי וקיבלתי", הוא מספר.

אחרי כמה חודשים של שירות התחילו כאבי גב שהובילו לפריצת דיסק. ז'אן נאלץ להשתחרר מהצבא. הוא נשאר לחיות בקיבוץ ניר עוז, עבר שיקום ארוך והתחיל לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ. בשלהי 2005 נפל קאסם לא רחוק משם. "הייתי במקלחת, וכששמעתי את הפיצוץ, כל מה שקרה לי בפיגוע בירושלים צף ועלה. רעדתי. לא יכולתי לזוז", הוא משחזר.

אחרי טיפול פסיכולוגי ממושך, ז'אן הצליח לעלות בחזרה על דרך המלך. הוא הכיר את ליאורה, בת הקיבוץ, מי שעתידה להיות אשתו ואם שני ילדיו. תחילה חיו בקיבוץ ולאחר שנה עברו לתל־אביב. "ליאורה למדה קונדיטוריה ואני התחלתי ללמוד במרכז הבינתחומי פוליטיקה וממשל עם התמחות בטרור. הכל נראה טוב, עד שהתחילה רגרסיה במצב שלי והחלטנו לחזור לקיבוץ".

הם התחתנו, התמקמו ביישוב אבשלום שבעוטף עזה ובשנת 2011 נולד בנם הראשון, אשד. "הכל היה מושלם, היינו בעננים. לא עשירים, אבל שמחים בחלקנו", הוא אומר.

ז'אן הקים חממת פרחים בעין הבשור - ואז שוב היכה בו הטרור, הפעם במבצע צוק איתן ב־2014. כשחגגו לבנם יום הולדת שלוש בגן, מטח פצמ"רים חזק נפל בתוך הקיבוץ. "זו היסטריה שאי אפשר לתאר", הוא מספר, "כל האדמה רועדת. אתה בגיהינום. נישקתי את הילד ואת ליאורה, חיבקתי אותם, גוננתי עליהם, ואמרתי להם שהכל יהיה בסדר. ואז התפוצץ פצמ"ר ליד הגן, רסיס נכנס דרך החלון וחדר לכתף שלי. הצלחתי לזחול ולתפוס מחסה, שכבתי ליד הילדים ואשתי. ראיתי שלולית דם ענקית, הרגשתי שאני חי עכשיו את הרגעים האחרונים שלי ורק ניסיתי לא לצעוק. למזלי, אחד האבות בגן הגיע, עצר את הדם והציל אותי".

ז'אן ברמן (צילום: נתן רועי)

ז'אן שרד את הפגיעה בנס, אבל נאלץ להתמודד עם היומיום המתיש שכלל שיקום שבעקבותיו לא יכול היה לעבוד. "הבנק כמעט עיקל לנו את החשבון", הוא מספר, "במצב הזה אתה מנסה לקבץ נדבות מארגונים שתומכים. למזלי, מהסוכנות היהודית הגיעו אליי מיד אחרי שיצאתי מבית־החולים עם צ'ק מכובד. יש להם קרן מיוחדת שעוזרת לנפגעי טרור ופועלת הודות לתרומות של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה. עד היום הם עוזרים לנו, אם זה בהודעות אחרי נפילות לבדוק שאנחנו בסדר או בעזרה עם חוג לילד".

למרבה הצער, תלאותיו של ז'אן לא נגמרו. בשנה האחרונה הוא ומשפחתו נאלצים להתמודד עם טרור העפיפונים בעוטף עזה. "למזלנו לא הייתה פגיעה פיזית, אבל הילדים ראו כבר בלון תבערה נוחת מול הבית שלנו. גם החממות שלנו עלו באש", הוא מספר.

אחרי כל מה שחווית בישראל, מה תגיד למי שרוצה לעשות עלייה?

"שיעשה את זה. אולי לא מושלם כאן, אבל יש כאן משהו מיוחד, אחדות שאין באף מקום אחר בעולם. הציונות קיימת ואני חי אותה כל יום. אני גאה להיות ישראלי וגאה לייצא חקלאות לכל העולם".

בשיתוף הסוכנות היהודית