מפתח שוודית
אם יש התמחות אחת שיניב פרידמן השיג בחיים היא — להשיג שוודיות. בלהשאיר אותן הוא פחות טוב, ועדיין כדאי לכם ללמוד ממנו כמה דברים לפני שאתם רצים אחרי האירופאית הבאה שאתם רואים
מצא את ההבדלים
שוודיות וישראלים מתערבבים יופי. נקודת הפתיחה שלנו דומה מאוד: גדלנו במשטר סוציאל דמוקרטי (בישראל רק עד שנות ה־70), בעלי השכלה יסודית טובה, חילונים וביקורתיים כלפי הממסד, כולל הממסד הדתי. ינקנו טלוויזיה אמריקאית מילדות, ואת אותו רקע סיפורי־מוסרי, התנ"ך. אנחנו גרים במדינות פריפריה שכוחות אל שנואשות לקצת תשומת לב מצד העולם, כלומר לזכות באירוויזיון. גדלנו על הנונסנס של מונטי פייטון, ואנחנו מעריכים הומור אינטליגנטי.
נוח לנו זו בחברת זה אף על פי שאנחנו גם הפכים. אנחנו כהים ואוהבים בהירות, הן בהירות ואוהבות כהים. השוודיות עוטות מסכה מאופקת כלפי חוץ אך מתחת רוחשת ומבעבעת לבה של רגשות — אנחנו הישראלים כולנו החצנה אחת גדולה, ונוהגים לירוק בבת אחת את כל האישיות שלנו, זה על זה באוטובוס.
הן אוהבות חוף מוצף שמש, אנחנו מהחוף. הן מהססות, ואנחנו מפגינים ביטחון עצמי חסר כיסוי. הן מתקדמות עקב בצד אגודל, ואנחנו אומת הסטארט־אפ, אלופי השליפות והאלתורים. הן מחושבות, אנחנו אימפולסיביים ומגזימים. הן שולטות בגילויי השמחה והצער הפומביים שלהן, אנחנו — למה מי מת — צוחקים ובוכים בקולי קולות בפרהסיה. הן מתנהגות לפי קודקס חברתי ברור ונוקשה, אנחנו שמים זין. הן חוסכות לפנסיה, אנחנו — מי יחיה בכלל עד לפנסיה? הן מתכננות את החיים, אנחנו חיים. קואינצידנטיה אופוזיטורום, נו. חפיפת הניגודים. דומים ומשלימים. הן יעשו שמיניות באוויר רק כדי להימנע מאיזשהו קונפליקט, אנחנו יורים אחד לשני בפרצוף בלי חשבון. פוטנציאל גדול לתבערה ספונטנית, להתלהבות הדדית או לפיצוץ בלתי נמנע, תלוי גם במזל.
25 שנה אני גר בשוודיה. עשר שנים עם אשתי הראשונה. 12 עם השנייה. ושוב אני משחר לטרף בסוואנה של שטוקהולם, יומיים אחרי שהבת זונה הודיעה לי שנמאסתי עליה סופית. תאריך התפוגה שלי הוא כנראה באזור העשור, והנה אני שוב מחפש שוודיות שמחפשות.
כל הנאמר פה כמובן מתייחס לשני המינים. בשום אופן אני לא מתיימר לטעון שיש רק סוג אחד של שוודיות, אבל יש דבר כזה אופי של עם. כמו שאנחנו הישראלים נעדיף למות מאשר לצאת פראיירים. זה באופי שלנו. אז אם חפיפת הניגודים והכל כל כך טוב, איפה פה הבעיה?
אנחנו הישראלים, אין לנו אלוהים: השוודיות מתלוננות עלינו שאנחנו מדברים יותר מדי ובקול רם מדי, שרים פתאום בקולי קולות באמצע הרחוב ועושים בושות עד שהן, אללי, לא יודעות איפה לקבור את עצמן, ותופסים יותר מדי מקום באופן כללי. אנחנו נדחפים בתור וחותכים בכביש — בישראל, בשוודיה ובכל מקום. מחטטים באף ואומרים בפנים כל מה שאנחנו חושבים, כמו שי חי. עצבניים ומעצבנים. אנחנו נכנסים לדברי האחר, ושומו שמים — אנחנו מדברים פוליטיקה עם נהגי מוניות. עד לאחרונה זה היה דבר בל ייעשה בשוודיה, כשלא היה הבדל בין ימין לשמאל. מאז שהניאו־נאצים נהיו המפלגה השנייה בגודלה, יש יותר על מה לדבר, ולכן מתקבל בשוודיה בהבנה גדולה יותר. אבל בכל זאת.
מצד שני, אותנו הישראלים משגע שאי אפשר בשוודיה פשוט לקפוץ לבקר אצל חברים. תמיד צריך לפתוח יומנים ולקבוע שלושה חודשים מראש (ואז הם נשארים, או מצפים ממך להישאר, שמונה או תשע שעות. ליל הסדר קטן על העינוי הזה). השוודיות מתכננות הכל: חופשות שנה מראש, כרטיסים להופעה של ניק קייב שנה וחצי מראש, חתונה שנתיים פלוס קדימה. אותן משגע שישראלים לא מתכננים שום דבר. אנחנו מזמינים חופשה באתר הדקה ה־90, טיסה של הרגע האחרון, מלון על המקום, מתחתנים מעכשיו לעכשיו. לי זה ברור למה — ואם אני אמות מחר בפיגוע? לא חראם כל התכנונים? על הקבר יהיה כתוב, הניח אחריו אלמנה, שני ילדים וזוג כרטיסים לדפש מוד ביוני 2020. מילא שזרקתי כסף, שיהיה לכפרות, אבל עוד ייצא שסתם חיכיתי להופעה כמו איזה פראייר?
ונכון שאני שואל שאלות חודרניות זרים מוחלטים ברחוב, ברכבת, בכל מקום. אשתי לשעבר אומרת שהיא מרגישה מאוד לא נוח עם זה שאני מרגיש יותר מדי בנוח כל הזמן. חסר גבולות. מצד שני, אין מה לקחת כל כך ללב, בסופו של דבר הן בעצמן מודות שזה גם מקסים ושונה.
סכסוכים אחרים בגלל ישראל, בינך לבין השוודית שלך, נסובים סביב הביקור התקופתי בארץ. מכיוון שבישראל שוד תיירים הוא ספורט לאומי, ואתה הרי ישראלי לא פראייר, אתה משתגע. וכמה שתנסה למצוא איזו דרך עוקפת רמאים ולחסוך קצת, לא יעזור לך כלום. תאכל במסעדות? יקרעו אותך. תאכל בפיצריות? כמה אפשר. תקנה, אם כך, בסופרמרקט? יפשטו לך את העור. תישן במלון? יזמברו אותך. תיקח Airbnb במקום? יפתחו לך את השושנה. נהגי מוניות? ירמו אותך בפנים. אולי במקום זה תשכור רכב? ידפקו אותך עד העצם. תחליף כסף בצ'יינג'? יקרעו אותך בעמלות וירמו אותך בעודף. תוציא כסף בכספומט? אין יותר כספומטים. אבל אם תמצא, לא רק שהבנק השוודי שלך ייקח, גם הבנק הישראלי יחתוך ממך עמלה מופקעת, וגם הכספומט ישדוד אותך בעמלה מיוחדת.
אין, אין דרך, חוץ מלישון על הספה של אמא, לקחת את האוטו של אבא ולאכול מהפחים, והדרך היחידה לנצח את השיטה היא פשוט לבוא לפה כמה שפחות. וכמה שאתה מסביר את זה לאשתך השוודית, היא לא מוכנה להבין. היא עדיין רוצה לבוא לישראל, כל פעם מחדש. היא טוענת שככה זה ואין מה לעשות. אבל אתה שהתרגלת לשוודיה המסודרת, זה מפוצץ אותך מבפנים שכולם עושים עליך סיבובים. אתה הרי ישראלי. אז אתה רב איתה כל החופשה בארץ, כל פעם שצריך לשלם. היא כועסת עליך שאתה נודניק ולא משחרר, אתה כועס עליה שהיא שוודית נאיבית שמוכנה לאכול חרא. ולא שבשוודיה אין רמאים, תמיד יש — אבל לא כזאת ביזה מאורגנת ושיטתית כמו בישראל.
חפש את המטמון
אז איפה מחפשים שוודיות שמחפשות? בברים בשוודיה מחפשים בעיקר שיכורות וכתבי אישום על מעשה מגונה. באתר הדייטינג היהודי יש גברת אחת בשטוקהולם עם פרופיל פעיל — אז ממשיכים הלאה לאתרים של הגויים. עכשיו, אני לא אשקר, יש תענוג מיוחד באתרי הדייטינג כשאתה בן 50. כל מלכות הכיתה הבלונדיניות התמירות האלה עם העיניים הכחולות הקרועות שהסתכלו דרכך כל החיים כמו אוויר? כולן הגיעו לכאן אחרי כל הסיבובים, למזבלת חירייה של החיים, אתרי הדייטינג. לכאן באים הפילים הנוטים למות כדי לעשות קצת כיף חיים אחרון. לא יודע אם יש אדושם, אבל בשעה שאנחנו דסקסנו אם הוא קיים, הוא בכל זאת הספיק לעשות פה משהו בינתיים. פה יצר יבחוש ושם סופרנובה, אבל בייחוד הוא ברא שוודיות, כמו זבל. עכשיו כולן חזרו לרולטה לסיבוב נוסף, ויש לך סיכוי לא רע בכלל הפעם להוציא פעמיים רצוף שחור. כלומר, צהוב.
אתה מוצא באתר את מה שאתה מחפש, את האיילה הפצועה, זו שמדדה הרחק מאחורי העדר. היא הולכת מתנדנדת, יודעת בחרדה שזמנה קצוב, ואתה קובע איתה ועושה לה כיפה אדומה. הכל תמיד מתחיל כל כך טוב. אתה קצת שובב, טיפה מקסים, קורטוב מיושב, ואז תפנית — אתה מפתיע עם איזו חצי טרגדיה, חצי דמעה בחצי עין. יש בך הכל מהכל. ואז אתה מנסה לארוז את ההופעה ולהישמע חריף כזה: "מה זה הבנאדם? מה זה בעצם החיים? אם את שואלת אותי, אז אדם נולד, אדם חי, אדם מת. את יכולה לצחוק עליי עד מחר, אבל זה באמת מה שאני חושב".
הראיתם משהו יותר מטומטם בעולם מבחורה שחושבת שאתה משהו מיוחד ותולה בך זוג עיני פרה עגולות? אתה מרמה אותה שאתה נפלא, והיא מרמה אותך שהיא מאמינה לך שאתה נפלא. וככה אתם, שני נוכלים עליזים, פושטים אחד על השני כמו על בופה של הכל כלול במלון טורקי. והציפייה של לפני! כמו לפתוח אריזה של מתנה שהיא רק בשבילך: איך יהיו הציצי? נופלים? קמים? משולשים, מה? לא שזה משנה. ציצי זה כמו פיצה, תמיד טוב. כשאתה קונה לעצמך אייפון חדש אתה לא מתרגש ככה. איך היא תריח? ואם היא תסריח? ואיך היא גומרת? אם היא בכלל גומרת! אוישש, תענוג.
בואו נהיה כנים רגע, רק גבר שהיה נשוי 12 שנה יכול להעריך את גודל המעמד של לפגוש שוב בכוס רטוב. כמו הרגע שאתה רואה בפעם הראשונה במו עיניך את מגדל אייפל, או את וילה מצחיקולה באי גוטלנד, איפה שצילמו את הסדרה על בילבי. יש לך זיכרון מעומעם של זה, ראית מקודם בתמונות, שמעת על זה סיפורים — אבל שום דבר לא הכין אותך לפגישה מחודשת עם זה בחיים האמיתיים. אתה בנוכחות הגבורה בכבודה ובעצמה.
הסיפורים על בוש אימתני אצל השוודיות, רגליים שעירות, בתי שחי פורחים, כשמם כן הם. סיפורים, משנות ה־70 מהקיבוצים. זו הייתה תקופה אחרת, היפים, שיער ארוך, אהבה חופשית. זה לא המקום לדיון ארוך בהשפעה הדורסנית של תרבות הפורנו על הנשים שלנו, אבל היום כולן מגלחות הכל, תמיד. לצערי. כולן כולל כולן. למה הכוונה בכולן? יצאתי בשוודיה עם גרושה טרייה אחת, פליטה מסוריה, עם פרפיום חזק היישר מהבזאר הגדול של פאתי דמשק, וריפוד פולקלור פרחוני באוטו. היה לה רק גבר אחד בחיים, בעלה לשעבר, אבל למטה היא נראתה כמו כוכבת פורנו מוקפדת מברזיל, כמו כולן. אם כבר, אז השוודיות מזניחות קצת רק בחורף, ורק אלה הנשואות שביניהן, פשוט, כי הן יכולות להרשות לעצמן. הן כבר נשואות. מתאר לעצמי שגם הישראליות ככה.
וככה זה היה: את הדייט הראשונה נישקתי בדייט השני, את הדייט השנייה זיינתי בדייט הראשון. לזיין ולנשק זה הדבר האחרון בעולם שמעניין אותי כרגע — אני צריך כרגע סקס כמו חור בראש. מה שאני חייב כרגע זה לשרוד, אני צריך מישהי כרגע בשביל החברותא, בשביל שיהיה עם מי למלא טפסים של ביטוח לאומי, לחגוג חנוכה וללמוד דף גמרא ביחד. אני לבד בעולם, צריך עוד סוס שיסחב איתי את העגלה בבוץ של היומיום — ואם זה בא עם הכנה למשפחה, בני דודים, כריסמס, עוד יותר טוב. לא, אני משקר. אני חייב קודם כל למצוא משהו חדש למלא בו את הראש המתפקע לפני השינה מצרצורים: "אשתך זרקה אותך, שוב". לא, זה אפילו לא זה. זו תחושת הזרות. ההורים שלי, אחותי והילדים שלה, החברים הטובים שלי — כולם בישראל. השייכות חסרה.
פנימה, החוצה
יש במשפחה הישראלית שלי די הרבה מטומטמים, חלקם גם דתיים אדוקים. לא שזה שהם דתיים הופך אותם למטומטמים, אבל יש. ובכל זאת המשפחה הישראלית שלי הפתיעה אותי לטובה כשהודעתי להם שאני הולך להתחתן ועוד בארץ עם השוודית הראשונה שלי. אבל כשפגשתי את אשתי השנייה, סיפרתי לאמא שלי, והיא כבר אמרה בקול צרוד, "מה, עוד פעם שוודית?". "כן, אמא. אני גר בשוודיה. זה מה שיש פה".
בניגוד לישראל, לאף אחד במשפחה השוודית של אשתי לא אכפת מנישואי תערובת, בייחוד אם אתה לא איזה דתי או משהו. להפך. ולא שבמשפחה שלה חסר מטומטמים. אבל בשביל ההורים שלה זה היה מסקרן ואקזוטי. כולם הרי שמעו הרבה על יהודים ויהדות. יידיש היא אחת מחמש השפות הרשמיות בשוודיה, ושוודיה לקחה על עצמה תפקיד מוביל בהנצחת השואה. אז המשפחה שלה מתרגשת מאוד למלא לנו מניין ליד שולחן סדר הפסח.
בשביל החברים של אשתי הייתי בכלל להיט. לרובם כל מה שקשור בישראל מרתק, הם למדו בבית ספר על ירושלים וישו כמו שקוראים איזו אגדה. אתה לא מאמין שזה באמת קיים עד שאתה גדל ומבין שאתה ממש יכול לנסוע לשם. כמו לראות בפעם הראשונה את מגדלי התאומים מול העיניים, או כאמור, לפגוש פתאום שוב כוס רטוב. יש פה גם שמש, חופים, עיר גדולה, אוכל טוב — כל מה שהשוודים באמת אוהבים. זו גם הסיבה שהאישה הראשונה עברה לישראלי חדש. יש להן מום על הארץ.
אבל לא הכל דבש. עם כל הכבוד לליברליות הסקנדינבית, הסרגל הישן עדיין תופס. כלומר, מהגר אמריקאי שווה יותר ממהגר מהמזרח התיכון, יהודי מתקבל יותר בקלות ממוסלמי, בהיר יותר מכהה. אם ככה, מתבקש כאן לשאול, כושי אמריקאי, טוב או לא טוב? שאלה טובה. אני אבדוק ואחזור אליכם.
להתגרש בשוודיה זה שטויות. לא צריך אפילו הסכמה של הצד השני. חותמים על בקשה לגירושים, ואם יש ילדים — מחכים חצי שנה וזהו. דירה זו הבעיה. בשוודיה אתה יכול להיות לשכור או לקנות דירה אחת בלבד, למנוע ספקולנטים. אם אין לך כסף לקנות דירה, כמוני, תחכה 25 שנה בתור כמו כולם לשכור. וכשאתה גרוש עם ילדים אתה לא יכול לשכור לעצמך חדר אצל איזה זקן חולה אסתמה, זו צריכה להיות דירה שאתה יכול לארח בה את הילדים כל שבוע שני.
כרגע, ארבעה חודשים אחרי הפרידה, כולנו עדיין גרים יחד. אשתי ואני עדיין חברים טובים, אין ריבים — על מה נריב? ובינתיים אני יכול לחפש דירה בניחותא. סבבה. אז זהו, שזה בכלל לא סבבה. בדיוק ההפך. זה שהכל כלפי חוץ חיוכים ונימוסים עושה את הכל להרבה יותר גרוע. אתה חושב לעצמך כל הזמן, למה היא לא מקנאה לי? היא בכלל אהבה אותי אי פעם? ובינתיים אני רץ כמו גנוב מדייט לדייט.
איך הן חושבות
הכלל הראשון שצריך לזכור כשאתה יוצא עם שוודית הוא שלשוודיות יש עקיצה — הן קנאיות בצורה מטורפת. הפוזה של הליברלית הגדולה מסתיימת כשזה קשור לגבר שלה. מחמאה על בחורה אחרת, דיבור על האקסית שלך, משהו שכל ישראלית תשמור על הפאסון ותחליק — במידה וזה בטעם טוב, כן? — רוב הסיכויים שהשוודית שלך תתפוצץ עליך באופן חסר פרופורציות. אתה יכול רק לחלום שיעבירו לך אותה אם תבגוד בה. "מה ששנוא עליך", אתה לומד פה על בשרך. אתה תצא עד הבוקר עם חברים בלי להודיע? למחרת היא תיעלם לך כדי שתדאג כל הלילה שמא בדיוק כרגע הבוס שלך כבר תוקע אותה ושניהם כבר צוחקים יחד עליך. תבגוד בה? היא תעשה לך אותו הדבר ותדאג שתדע על זה. מאזן אימה סובייטי, קראו לזה בימי המלחמה הקרה, הרתעה הדדית. זה עבד אז, וזה עדיין עובד היום.
ככה זה באופן כללי בשוודיה, זה האופי של העם. כאן, אם תלך לפי הספר, תקבל כל מה שמגיע לך — שירות, כסף, זכויות, הכל, בלי לריב עם אף אחד, יהיו לך חיים טובים. רק תנסה להתעסק איתם, הם כבר ימצאו דרכים לנעוץ אותך מכל הכיוונים. תנסה לא לשלם איזה חשבון חשמל. אתה תיכנס מיד לרשימה השחורה: אף בנק לא יפתח לך חשבון, תשכח מכרטיס אשראי, וזה במדינה שאחוז השימוש במזומן בה הוא הנמוך בעולם. ואין גם טעם לפנות לרחמים שלהם. היית צריך להתנהג כמו בנאדם. פה משתלם להיות ילד טוב. אותו הדבר בדייטינג. תהיה מניאק? ברוך הבא לגיהנום של שטוקהולם.
הכלל השני בדייטינג עם שוודיות זה לזכור — בלי לחץ. השוודיות שונאות שמכריחים אותן. שונאות לקבל מתנות או טובות, כי זה מחייב אותן להחזיר. לחצת, הפסדת. ראיתם פעם פרסומות בשוודיה? 20 שניות של סרטון לא קשור, קצת הומור, ובשנייה האחרונה זורקים לפריים את הלוגו. זהו, שלא ירגישו שמנסים להכריח אותם. ככה זה עם השוודיות. הכי טוב זה לרפרף סביבה כמו פרפר לא מחויב, ובשנייה שהיא לא מסתכלת, לפתוח לה את קופסת המוח, לזרוק פנימה איזו מילה, איזה גלעין של משהו, לתת קפיצה אחורה ולתפוס מחסה, כמו עם רימון רסס. כשהמוח שלה מתפוצץ וחתיכות ממנו נוזלות לאיטן על הדפנות מבפנים, לתת לזה להתערבב בעצמו ולהגיע לבד למסקנה הברורה מאליה: הוא כזה נונשלנטי, אני חייבת את הגבר הזה!
אבל איך אתה יכול להיות בטוח על מה היא באמת חושבת? הן כולן מאופקות כאלה. הכלל השלישי בדייטינג עם שוודיות, פשוט תשאל אותה. אם בישראל כל אחד ברחוב מרשה לעצמו להקיא ומיד את כל הדעות שלו על החולצה של הזולת כמו מרק דגים מקולקל, אם אנחנו לגמרי וואט יו סי איז וואט יו גט — אנשים אומרים מיד מה שבראש שלהם ולא נשאר הרבה מקום למיסתורין — הרי שהשוודיות אכן קרירות ומאופקות מאוד, אך מתחת לפני השטח גועשת ג'יפה שחורה של יצרים, פחדים, חרדות, תשוקות וחוסר ביטחון קיצוני.
ויש להן על מה. אם למשל שחור בעיניהן זה יפה, ושזוף זה עשיר, הרי שהן עצמן מתלוננות שהן נראות כמו רוח רפאים בחורף, חיוורות כאלה, עור שקוף, בקושי רואים את הגבות. ובחורף רובן אכן צובעות לג'ינג'י, כדי שיראו אותן. אני חושב שזה סקסי להחריד, הניגוד הזה בין מה שהיא אומרת למה שהיא באמת משתוקקת אליו. אז אם כולן מחייכות אליך חיוך מקסים צחור שיניים, קל לחשוב שכולן רוצות אותך, וברור שלא, פה זה לא סרט גרמני משנות ה־70, אז איך בכל זאת תוכל לדעת אם מצאת חן בעיניה? אל תדאג, אתה תדע. אם אתה לא בטוח, פשוט תשאל, כן, ישירות, בלי להתבייש. הן יענו לך בכנות. בשוודיה בכללי, ובעיקר בעידן המי טו, חשוב לשאול הכל, ובייחוד בפעם הראשונה. אני יכול לנשק אותך? אני יכול לגעת בך? אני רוצה לשכב איתך. ואפילו אם התגובה שלה היא "אני לא מבינה מה אתה צריך לבקש רשות על כל דבר", אין דבר, זה עדיף על פני אי הבנות ועשר שנים בכלא קומלה.
כשאתה שואל באופן ברור, אתה מקבל תשובות ברורות, ואתה צריך להיות מוכן להתמודד עם זה. מתאים יותר לחובבי הספורט האתגרי. הדייט השלישית ענתה מההתחלה שהיא אוהבת בתחת, חולמת לעשות את זה עם שניים, ואם כבר, אז תביא איתך איזה כושי. הרביעית, ובכן, בשיא הכנות, אני לא מכיר הרבה גברים, בייחוד ישראלים, שמסוגלים לעמוד בפני בחורה יפה שפותחת עליך זוג עיניים כחולות ענקיות ומבקשת ממך: אני רוצה שתפרק אותי.
כשבחורה שוודית מבקשת ממך לפרק אותה, לא חשוב למה היא התכוונה, דבר ראשון שאתה מגלה זה שאתה בכלל לא צריך ויאגרה, כמו שחששת עד עכשיו. מבחורות ישראליות פחות תשמע דבר כזה, מניסיוני לפחות. בחורות ישראליות רגילות, לצערנו, שדורכים עליהן ביומיום, להן אין פנטזיות שליטה כאלה, כי זו המציאות שלהן. יש להן את זה כבר בנסיעה לעבודה על הבוקר, מהשפלה מילולית מהנהג, עבור בהצעות מגונות מאלה שיושבים ותוקעים מבטים בחולצה ישר לתוך השדיים ועד לטינופת שמתחכך בהן בעמידה, ואפילו לא מבקש סליחה. בשוודיה פחות מחפיצים נשים במרחב הציבורי.
לפעמים אתה הולך ברחוב בשטוקהולם, ורואה בחורה מדהימה. אתה מסובב אחריה את הראש ונדהם בכל פעם מחדש: אתה היחיד שמסובב אחריה את הראש. אז לא, שוודיה היא לא גן עדן שוויוני. נשים פה עדיין מרוויחות 12% פחות משכורת על אותה עבודה, אבל כנראה פה קצת יותר טוב מרוב המקומות האחרים בעולם. היחס לנשים בעבודה פה הוא הרבה פחות מיני, יותר מקצועי, יש בשוודיה הרבה יותר נשים מנהלות ובעמדות כוח. מניסיוני, בחורות שוודיות רוצות יותר שתפגין עליהן שליטה. קלישאה לגמרי, זה נכון. וכשהיא מבקשת שתעיף לה סטירה או תהדק לה את היד על הגרון, זה ברור לשניכם שזה נשאר רק בחדר המיטות.
מי ביקשה חייל
אז אולי כדאי לך לנפנף בשירות הצבאי שלך כדי לזכות בחוזה של קבלן פירוקים? הדעות חלוקות. אבל זה עוד כלל — השירות הצבאי, במשורה. החברה השוודית שלך תספר לך שהיא לא מתרשמת מזה שעשית צבא. עד לפני 25 שנה היה גיוס חובה בשוודיה — בין חצי שנה לשנה וחצי שירות, בעיקר לגברים. מאז החובה הפכה באופן כללי להתנדבות. הבחורים הצעירים היו יוצאים לסופי שבוע הביתה ומדברים רק על זה, כמו אצלנו. לחברות שלהם השירות הזה נראה כמו איזה משחק בנים טיפשי — לא על באמת, הרי לא הייתה מלחמה בשוודיה כבר 350 שנה.
אז השוודיות לא מבינות באמת מה זו מלחמה, למה צריך את זה, ולמה לא פשוט יותר לפתור בעיות בלי מלחמה. זה שאתה היית שלוש שנים בצבא נשמע להם כמו בזבוז של החיים, בזבוז של כסף לחברה ובקיצור — טמטום. ואף על פי שהן מבינות שיש מקומות בעולם שהצבא נדרש להגן על המדינה, אין בזה שום דבר חיובי.
זה מה שהן אומרות והן יכולות להמשיך לדבר כמה שהן רוצות עד מחר, אבל לדעתי אלימות מזרח תיכונית, במידה, עושה להן את זה. אנחנו בכל זאת מקבלים פרסום חינם בחדשות כבר 70 שנה. בייחוד כשהיא שואלת אותך אחרי שאתה מוריד חולצה, ואתה עונה בעייפות "מה, הצלקת הזו? שטויות. בדיוק קפצתי להציל את הילד ההוא מהרימון שזרק עליו המחבל". היא תעשה פרצוף ספק נגעל ספק מתרשם עמוקות, והמניות שלך יעלו מיד, אין בזה שום ספק.
היית מהמחורעים של נצח ישראל? אשריך, צדיק. רק אל תיכנס ליותר מדי פרטים. כמו כל הנשים, גם השוודית אוהבת את הגבר שלה מקשיב, אבא טוב, עם שאיפות לעתיד — אבל עם מסתוריות של קילר פוטנציאלי. אדם שצץ לו פתע מהערפל, עם סכין נוטף דם בין השיניים, מתוך עבר לא ברור, באמתחתו משימות חיסולים סודיות שהוא ביצע בית אחר בית, זאנגה זאנגה, ועכשיו הוא כבר עייף ממבצעי התנקשות ומחפש להתמסד. אינפנטילי? ללא ספק, אבל יעיל.
מה עושים עכשיו
ואז פגשתי את אוסה. אוח, אוסה, אוסה, כמה שירים עוד לך אחרוסה. מה שאוסה עושה. היא אמנית. מסתובבת בכל העולם ומוכרת למוזיאונים. יש לה עיניים כחולות ופוני מסופר קצר כמו האסירות בכלא שאטה. אחרי חודש החלפנו טבעות. היא קיבלה את שלי, זאת שקניתי בשוק הכרמל שכתוב עליה "שמע ישראל". גם חמסה טוב. זה אקזוטי, וזה יוצא זול אם אתה קונה סטוק, כמוני, אני לא פראייר. כל שנה אני מחדש את המלאי, וכל שנה אלה מהכרמל ממציאים איזו שטות חדשה בשביל התיירים. שמע ישראל, אני לדודי, עץ החיים, בית"ר ירושלים אלופה. לא חשוב מה כתוב, העיקר העברית.
אוסה חוטפת עצבים בקלות. יש לה פתיל קצר, אסור לדבר איתה על האקסיות שלי, והיא אומרת בפנים כל מה שהיא חושבת, כמו שי חי. כמו ישראלית. כלומר, אני באתי עד לשוודיה כדי למצוא עוד איזו דודה פולנייה שתצעק עליי בבוקר שאני לא מחבק אותה בלילה? לא, לא מתאים בכלל.
לפנייה לכתב/ת 
