המשפחה שעברה להודו עם שתי מזוודות ותיק

"מאז שהילדים נולדו, שנינו בתחושה של מרדף והישרדות, בעיקר בהיבט הכלכלי, ושהיכולת שלנו למצות את עצמנו להיות גם הורים נוכחים ומשמעותיים וגם אנשי מקצוע שמתפתחים ומפרנסים, הולכת ופוחתת", אומרת נטע מנור קלין. "הרגשנו שהחיים כל הזמן מבוססים על פשרות וצמצום. זו לא דרך החיים שאנחנו רוצים לחיות בה ולכן בחרנו בדרך אחרת".

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לפני חצי שנה נטע ויפתח קלין (בני 37) מכרו ומסרו את מרבית רכושם, ארזו כמה דברים בסיסיים, לקחו את ילדיהם - מעיין (5) ואור (4), וטסו להודו.

"ארזנו שלושה ארגזים עם חפצים וספרים שיקרים לליבנו, שהפקדנו למשמרת אצל סבא וסבתא, השארנו חפצים נוספים כמו פטיפון ותקליטים למשמרת אצל חברים ומכרנו את שאר הרכוש שלנו", מספר יפתח. "זו הייתה חוויה של שחרור אדיר. לא האמנו לכמה רכוש אנחנו שייכים. ארזנו שתי מזוודות ותיק, וזה כל הרכוש שלנו בעולם כרגע".

משפחת קלין(צילום: אלבום פרטי)

נטע ויפתח מהיישוב לוטם שבמועצה האזורית משגב, מגדירים את עצמם כאנשי חינוך, הדרכה ועשייה חברתית. נטע מדריכה בשיטת גרינברג ומדריכת תיאטרון קהילתי. יפתח בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בלימודי הגירה ושילוב חברתי. לשניהם ניסיון חינוכי קהילתי עשיר.

"הרגשנו שאנחנו עובדים המון שעות ומקבלים שכר שבקושי מכסה את ההוצאות, בלי שום יכולת לחסוך כסף, ופוגשים את הילדים שלנו למעט שעות ביום, כשאנחנו עייפים ולא פנויים כמו שהיינו רוצים להיות", מסבירה נטע. "עבורנו, אלה היו חיים אינטנסיביים ובעיקר לא דרך החיים שחלמנו לחיות בה. בסביבתנו הקרובה, זו התחושה של מרבית הזוגות הצעירים".

"רצינו להרחיב את סל החוויות"(צילום: אלבום פרטי)

הם הקימו בהודו את מרכז בינדו ("הגרעין הפנימי" בהינדו), המעניק לתרמילאים מכל העולם כלים להתמודד עם חוויות, טראומות, קשיים ושאלות המלוות אותם במסעם בהודו. כרגע אין להם צפי לחזרה לארץ. הם מתכננים לבקר בספטמבר ואז יחשבו על המשך הדרך.

יפתח: "לא, ממש לא. נסענו להודו כי רצינו לבחור בצורת חיים אחרת ולהגשים חלום שהתבשל בליבנו זמן רב. הרגשנו שאנחנו יכולים וצריכים לעשות יותר, לפגוש יותר אנשים, לעבוד בצורות נוספות, להרחיב ולהעמיק את סל החוויות והכישורים של כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל ושל כולנו כמשפחה".

נטע: "אנחנו פוגשים אנשים ונשים בגילאים שונים ובשלבים שונים של חייהם עם התמודדויות שונות. בחצי שנה מאז שהגענו לכאן, פגשנו מעל 300 תיירים מכל רחבי העולם, רובם ישראלים. השמועה על המרכז שהקמנו עוברת מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים".

הילדים חווים חופש אמיתי(צילום: אלבום פרטי)

נטע: "אני לא בטוחה שבמושגים של ישראל אפשר לקרוא לזה פרנסה, כיוון שהתשלום הוא סמלי ועומד על 500 רופי למפגש - 27 שקלים. זה כמעט מחזיר את ההוצאות של שכר דירה ומזון ואין לנו הכנסה נוספת. מצד שני, ההוצאות לא מאד גדולות בגלל שאין לנו כלי רכב והילדים לא במסגרות אלא בחינוך ביתי.

"לפני שיצאנו עשינו פרויקט מימון המונים שהצליח נהדר, והצלחנו לגייס למעלה מ-60 אלף שקלים להקמת המרכז. אי אפשר להגיד שאנחנו מתעשרים כאן, אבל התחושה היא של עצמאות ובחירה ולא של אילוץ וחוסר בחירה".

התחושה היא של עצמאות ובחירה(צילום: אלבום פרטי)

נטע ויפתח התלבטו רבות לפני שהחליטו סופית לצאת להרפתקה הזו. לצד פרגון של חברים, הם התמודדו גם עם תגובות קשות מהסביבה הקרובה, שראו בצעד שלהם חוסר אחריות. החשש העיקרי שהיה ועודנו מתמקד בהיבט המקצועי והכספי, מפני אובדן האפשרויות המקצועיות והתנאים הסוציאליים בארץ.

מאין האומץ?

נטע: "הלב יודע מה הוא רוצה ואם מקשיבים לו ומסכימים לפחד, להתרגש, לעמוד מאחורי הבחירה במאה אחוז ולא באופן חלקי, האומץ פשוט שם. מבחינתי, פחד הוא לא משהו להתגבר עליו, אלא מקור אנרגיה עוצמתי להפליא שיש לנתב ולהשתמש בו.

"פחד קיים בכל רגש, גם באהבה למשל, ושם אנחנו פחות נמנעים מאשר במימוש והגשמת חלומות. המטרה היא להשתמש בפחד כאנרגיה שקיימת בגוף, להסכים לו ולהיעזר בו, להפוך אותו ממעכב ומשתק למניע ודוחף".

קראו עוד:

המשפחה שהחליפה את הבית בסירה

"הטיול ששינה את המשפחה שלנו"

"אנחנו משתמשים בפחד ובזכות לא לדעת, כי אם יודעים מראש, מאבדים חלק גדול מהחוויה וזה מה שמבדיל מבחינתי בין לחיות ליד החיים ללחיות את החיים".

"לא היה לנו ואין לנו שום ביטחון כלכלי או הכנסה פאסיבית מרכוש. בסופו של דבר, הצורך ביציאה להרפתקה היה חזק הרבה יותר. שנינו הרגשנו שזה זמן מאד נכון לצאת למסע הזה, כשהילדים לא קטנטנים אבל גם לא גדולים וכשאנחנו לא מוצאים סיבות מספיק טובות להישאר".

"הפחד לא משתק אותנו"(צילום: אלבום פרטי)

נטע: "אנחנו חיים בתנאים מאד פשוטים. מבשלים על גזיה וחולקים את ביתנו עם משפחה של צפרדעים ולטאות. הבוקר הותקפנו על ידי להקת קופים, כשרצינו לעשות פיקניק בטבע. הם פשוט הגיעו וחטפו לנו את כל האוכל.

"נבהלנו כולנו, אבל ראינו איך הם זוללים בתיאבון אז הלכנו לאכול במקום אחר. לפעמים זה מאתגר מאד ואנחנו מתגעגעים לנוחות המערבית ולתחושה של בית, שיש בו מים חמים זורמים במקלחת.

"המחירים שאנחנו משלמים הם המרחק מהמשפחה, הגעגוע לשייכות לתרבות, לשפה, למקום ותחושת הביטחון שבאה איתה. בהודו אנחנו מרגישים אורחים ולא שייכים. כמו כן, מטרידות אותנו מחשבות על העתיד - איפה נגור? לאן נמשיך מכאן? מה יהיה?

כל יום פה הוא אתגר, כל בחירה שאנחנו צריכים לבחור".

מתגעגעים לשפה ולתחושת הביטחון(צילום: אלבום פרטי)

איך השינוי משפיע על הילדים?

נטע: "הילדים מדהימים. מה שאנחנו משדרים עובר אליהם - חוסר וודאות, פחד, התרגשות, געגוע, ביטחון וחוסר ביטחון. היכולות שלהם לתקשר עם אנשים, ללמוד שפות, להציב גבולות ולהיות פתוחים וחופשיים רק העמיקו והתרחבו. הם מאושרים, לומדים וחווים חופש אמיתי. הילדים מרוויחים הורים יותר מאושרים וכשלנו טוב, להם גם טוב הרבה יותר.

"הילדים מבלים עם אחד מאיתנו כל פעם, מטיילים, מציירים, משחקים ופוגשים ילדים אחרים. לפעמים זה מאתגר אותנו ואנחנו רוצים לחלוק עם אחרים את תשומת הלב שהם זקוקים לה וראויים לה.

"לעיתים בייביסיטר שומרת עליהם ואנחנו יוצאים לזמן לעצמנו ויש לנו זמן בסוף היום לאינטימיות, בדיוק כמו בארץ".

יפתח: "איך מגדירים החלטה לא מוצלחת? החיים בישראל היו עבורנו החלטה לא מוצלחת ולכן החלטנו לנסוע. בוודאי שקיים פחד שנצטרך לחזור בלי לבחור בזה, אבל כרגע ההחלטה מרגישה כמוצלחת ביותר. זו זכות גדולה להגשים חלום".

אילו תובנות יש לכם עד כה?

"שאנחנו יכולים לעשות כל מה שנבחר לעשות. אם אנחנו חושבים, מתכוונים והולכים על זה מכל הלב, כשהפחד מניע ולא מעכב, הכל אפשרי".