ביקורת סרט - "הלבוי": מפלצות מגעילות, וזהו

הדימוי הפותח את "הלבוי" (Hellboy: Rise of the Blood Queen), העיבוד החדש לגיבור הקומיקס של מייק מיניולה, מבהיר את ההבדל ביחס לעיבודים הקודמים. קלוזאפ על מקור של עורב שנתחב לתוך ארובת העין של גופה נרקבת. לאחר חיטוט קצר העורב המאושר שולף מתוכה את גלגל העין. כל זה מתרחש בדימוי "מסוגנן" של שחור לבן, ובמהלך תנועה סיבובית של המצלמה על הציר האופקי בעודה מתרחקת ממראה מלבב זה.

ב"הלבוי" (2004) ו- "הלבוי 2: הצבא המוזהב" (2008) הבמאי גיירמו דל טורו התמקד בסיפוק הפטיש שלו למפלצות. על הדמויות שהגיעו מהקומיקס, בראשן הלבוי עצמו (רון פרלמן), ואייב סאפיין (דאג ג'ונס), הוספה כמות נכבדת של יצורים פרי דמיונו הקודח.

במאי העיבוד הנוכחי הוא ניל מרשל שמגיע עם רקורד לא רע של סרטי אימה ("המדרון" מ-2005), ובימוי סצנות לחימה מרשימות (פרק "בלאקווטר" מהעונה השניה של "משחקי הכס"). מרשל לא מעוניין בהתבוננות מצועפת על מפלצות אלא בניסיון לעשות את המקסימום עם אנימציית CGI זולה (התקציב, הנמוך יחסית, הוא 50 מיליון דולר) ודירוג צנזורה R, בכדי ליצור מראות זוועה שיתנו כאפה לפנים. המפלצות אינן מקוריות כמו אלו של דל טורו, אבל הן מצליחות להיות מגעילות בדרך משביעת רצון.

לעוד ביקורות קולנוע:

לגו

בית קברות לחיות

לשחות או לא להיות

שהאזאם!

בהשוואה בין שני הבמאים ידו של דל טורו על העליונה, אך מרשל כנראה לא נושא באשמה בלעדית בפגמיו של העיבוד הנוכחי. השמועות מספרות על מאבקי כוח בין שני המפיקים הראשיים (לורנס גורדון ולוייד לווין) והבמאי, כשהשניים הפקיעו ממנו החלטות מהותיות לגבי אנשי צוות שאיתם הוא יעבוד והחלטות בימוי. שני השחקנים הראשיים – דיוויד הארבור ( ג'ים הופר בסדרה "דברים מוזרים") בתפקיד הלבוי, ואיאן מקשיין – המשחק את דמותו של פרופסור ברום – האב המאמץ של השד, כתבו לעצמם את הטקסטים. בקיצור, נס קטן שיצא משהו שנראה כמו סרט. אבל, מצד שני, לא נס מספיק גדול כדי שיהיה הכרחי לראותו.

לא הכרחי לצפייה

המטרה היא לאתחל את הדמות בכדי להתניע סדרה עם האנטי-גיבור הדמוני. המודל, כפי שקל לנחש, הם סרטי גיבורי-העל של מארוול. בהתאם לכך הסרט בנוי כמהלך ראשון: טיזרים לדמויות מפתח מהקומיקס שצפויות להגיע בפרקים הבאים (לובסטר ג'ונסון ואייב סאפיין), וסצנות קצרות במהלך כותרות הסיום שמרמזות על המסגרת העלילתית של הסרט הבא.

זהו "סיפור מקור" גם אם הוא מתחיל כאשר השד כבר עובד בעל ותק ב-BPRD ("הלשכה למחקר והגנה על-טבעית"). במהלך העלילה ייחשפו פרטי היסוד של הדמות - שמו האמיתי, הזיווג הטמא שהביא להיווצרותו, הנסיבות בהן הגיע לעולם האנושי, והנבואה שהוא יביא לחורבן האנושות.

ביסודו של דבר הקונפליקט הבסיסי של הלבוי הוא הגרסה הדמונית למסה של זיגמונד פרויד "תרבות בלא נחת": המחיר אותו גובה ההדחקה הנוירוטית הנדרשת כדי שהשד משייף הקרניים יוכל לחיות בקרב בני האדם, להציל אותם משלל מפלצות ויצורי שאול ויותר מכך - מעצמו, מבלי שאי פעם יוכל להיות אחד מהם.

דיוויד הארבור ואיאן מקשיין. כתבו לבד את הטקסטים

סצנת הפתיחה מציבה את הרקע לכוחות הרשע שיפעלו בסרט. במאה החמישית לספירה "מלכת הדם", המכשפה נימו (מילה יובוביץ'), מפיצה מגיפה שעלולה להמית את בני האדם. הקוסם מרלין (בריאן גליסון) והמלך ארתור (מארק סטנלי) מצליחים לסכל את מזימתה. לא ניתן להרוג אותה, אבל החרב הפלאית אקסקליבר חותכת את הגוף שלה. הפיסות מושמות בתיבות המוגנות בלחשים, והתיבות עצמן מוסתרות במקומות שונים ורחוקים. אפשר לנחש שימצא מי שירכיב את הפאזל ויקים אותה לתחייה.

הלבוי של דיוויד הארבור שומר על אותם אפיוני דמות שהיו בעיצוב של רון פרלמן. אותו סוג של חספוס המלווה בהערות ציניות, נוכח היצורים המסויטים שניצבים בדרכו. גרסת האקשן העל טבעי לבלשי ספרי ה-Hardboiled והנואר האמריקאי. העיצוב קצת שונה ופחות מוצלח (צבע העור והיד החובטת, השיער הארוך והמדובלל).

בשליש הראשון הלבוי מגלה כי בעולם חברות הסתר הנלחמות בכוחות על-טבעיים יש מי שרוצה במותו. זה נקשר לנסיבות הגעתו לכדור הארץ ולנבואת החורבן. חלק זה כולל סדרת סצנות, הנקשרות באופן מפוקפק למדי מבחינה תסריטאית, שכל אחת מהן כוללת התמודדות של הגיבור עם איום מפלצתי. זה מתחבר איכשהו לעלילה המרכזית שבה חלקיה של נימו מתחילים להיאסף על ידי השליח שלה – מעין אדם-חזיר גדל ממדים עם מבטא קוקני בשם גרוגאץ' (סטיבן גראהם).

לצדו של הלבוי ילחמו גם אליס (סשה ליין – הזכורה מ"אמריקן האני" של אנדריאה ארנולד) בעלת כוחות ראיית הנסתר, ו-בן דאימיו (דניאל די קים) חייל ב- BPRD שהקללה שהוטלה עליו מעניקה לו מראה ויכולות שעוד יתגלו. שתי הדמויות דלות למדי, וכך גם יחסיהן עם הלבוי – בוודאי בהשוואה לדמויות המשנה בסרטיו של דל טורו.

העלילה היא אוסף מגובב למדי של התרחשויות. לעיתים יש כמות רבה של מידע שנדחסת לפרק זמן קצר, ולעיתים (כמו בחלק האחרון של הסרט) נדמה שיש מטען עודף שלא ברור מדוע לא נופה בשלב התסריט/צילום/עריכה. "הלבוי" מיועד לחתך הצר של צופים עם חיבה לדימויי זוועה, עמדה לא בררנית בכל הנוגע להומור שחור, ואדישות לפיתוח דמויות וקוהרנטיות תסריטאית.