מה עושים עם עזה

ישראל צריך לתת גזרים ובמקביל להחזיק אלה גדולה: ראשית מתן סיוע אזרחי, הקלות בחשמל והכנסת פועלים. אם זה לא יעבוד? דרושה לחימה נמרצת

אלוף (מיל') יאיר גולןפורסם: 16.04.19 , 09:09

(צילום: רויטרס)

במערכת הבחירות היו שקראו לניצחון על חמאס והתגאו ביכולתם הוודאית לעשות זאת. גם אם אמירות פוליטיות בעת בחירות דינן להישכח, ראוי להעמיק בדרישה זו לניצחון באופן קצת יותר שיטתי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בבחינת תנאי היסוד בינינו לבין חמאס קופצות לעין חמש עובדות יסוד מובהקות: פערי העוצמה האדירים; הפירוד הפלסטיני; נחישות חמאס להמשיך ולהטריד את ישראל כך שלא יתאפשר לה ליהנות מרגיעה ביטחונית; התקבעותם של דפוסי הפעלת כוח שמידת האפקטיביות שלהם מוטלת בספק (התסכול אינו קיים רק אצלנו, דבר דומה קורה גם לחמאס); והידיעה כי לדפוסי הפעלת כוח יש אופי הסלמתי, ולכן אם לא יחול שינוי במדיניות - תרחיש ההסלמה הביטחונית הוא בלתי נמנע.

האינטרס הישראלי אינו הבסת חמאס אלא רגיעה ביטחונית בהווה וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה בעתיד. מימוש אינטרס זה כפוף לכללי הפעולה מול אויב, כלומר, סבירות נמוכה ביותר לשיתוף פעולה מרצון טוב ועל בסיס רגשי ידידות כנים. לכן, יש לאמץ מדיניות נדיבה – כראוי ונכון למי שחזק – ובצדה, אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד. כמו כן נכון לברר מהן הפעולות התלויות בנו ובגורמים אחרים שאינם חמאס, שיש ביכולתן לקדם את מימוש האינטרס הישראלי.

מדיניות נדיבה מול חמאס משמעה שיפור התשתיות והיכולת הכלכלית ברצועת עזה. לא נמל הוא העיקר, אלא הרחבת כושר ייצור החשמל או אספקתו מישראל ומצרים, וטיפול דחוף בתשתית המים והביוב. במקביל, נכון להרחיב את כושר ההשתכרות של תושבי הרצועה, גם אם הדבר כרוך בפתיחת שוק העבודה הישראלי. כמה אלפי עובדים עזתים שיעברו לישראל מדי יום דרך מעבר ארז, העומד כיום בשיממונו, יכולים לתרום לביסוס רגיעה ביטחונית.

בנוסף, נכון להמשיך את שיתוף הפעולה הביטחוני הטוב עם מצרים ואף לשפרו, כך שלא תתאפשר הכנסת אמצעי לחימה, חומרים מסוכנים ואנשים חורשי רע. נכון גם להמשיך בביצור הגבול עם עזה - מתחת לקרקע ומעליה - כך שגם אם כוונותינו הטובות ייענו בפעולות טרור ובהפרות סדר, המענה הביטחוני ההגנתי יהיה במיטבו.

אין לצפות כי הרשות הפלסטינית תהיה חלק מפתרון הבעיה – אם יש דבר בטוח ויציב באזורנו הוא דווקא מידת הפירוד הפלסטיני. ואם בכל זאת נופתע, אזי נתמודד עם חדשה מרעישה זו לכשתתרחש.

ומה יקרה אם חמאס לא ישתף פעולה, ימשיך בהטרדת תושבי העוטף וייזום פעולות טרור? במקרה שכזה על ישראל להפסיק לאלתר את הסיוע האזרחי ולעבור ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. הנזק האזרחי לא ישפיע על חמאס, רק פגיעה בכוח הלוחם שלו תביא לצריבת תודעת כישלון שתניע אותו לאמץ דפוס יחסים אחר.

לחימה נמרצת כזאת תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי. בעשורים האחרונים קיימת במקומותינו נטייה להאדיר את עוצמת האויב ולהמעיט ביכולותינו. על רקע תופעה זו ניתן להבין את החשש הכבד מכניסה לערים הפלסטיניות במהלך האינתיפאדה השנייה, ואת החשש הכבד מתמרון בדרום לבנון.

בשני המקרים התגלו יכולות האויב כנמוכות משמעותית ממה שסברנו טרם הלחימה, ולהבנתי כך נכון גם ביחס לחמאס ברצועת עזה. יתירה מזאת, רק פעולה קרקעית יכולה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו.

על המנהיגות הישראלית להכין את עמה ואת הזירה הבינלאומית למדיניות חדשה הכוללת גזר מתוק ושמנמן בצד אלה כבדה וקשה. חובתנו לתושבי עוטף עזה היא לממש מדיניות שיש בה תקווה למציאות ביטחונית ואזרחית משופרת ויציבה, ונכונות ללחימה והקרבה היה ויידרש.