יער במקום סודי בארץ, אלפי אנשים בתחפושות צבעוניות, צעירים, רובם בגילי צבא או משוחררים טריים, רוקדים במצבים שונים של תודעה. הדי־ג'יי מנגן טראנס. ובצד, ישנו מאהל שעליו כתוב "אנשים טובים", ושאליו נכנס אורן (שם בדוי).
הוא לא מצליח לתקשר. לא יכול או לא רוצה לומר מילה. לא לאשתו המודאגת, לא לאנשים הנוספים שהגיעו איתו, לא למתנדבים של "האנשים הטובים" שאיתם הוא מדבר. מיד מכניסים אותו לחדר אחורי מאולתר: הקירות בנויים מסדינים לבנים כדי לנטרל גירויים חיצוניים, על הרצפה יש מזרן. סביבה ניטרלית. "הוא לקח משהו, יצא עם אשתו להסתובב בשטח הפתוח מסביב למסיבה ופתאום נדלק", מסבירה לירז, אחת המתנדבות. "מאז הפסיק לתקשר מילולית. הביאו אותו פנימה, ולא מצליחים ממש לתקשר איתו. יושבים איתו קצת, ואז הוא מתרומם שוב, מתחיל להתהלך. צריך להתאמץ לשכנע אותו שיישב שוב, יירגע. לפעמים אפילו עצם הישיבה על הקרקע עוזרת, זה מייצב. וזה ברור שחוסר היציבות שהוא מרגיש תחת השפעה קשור לחוסר יציבות שיש לו בחיים, אבל הוא לא מדבר. אנחנו עושים איתו תורות, זה לוקח הרבה אנרגיות".
במשך שלוש שעות, כשהבסים של המסיבה עדיין נותנים בראש, המתנדבים נכנסים ויוצאים מהחדר האחורי ההוא. הם מעסים אותו בעדינות בנקודות מפתח, נותנים לו להריח או לטעום דברים שונים - כל דבר שיעזור לו לעגן את החושים שלו חזרה במציאות. לבסוף הוא הגיח מהחדר, עשה סיבוב קצר עם אשתו מחוץ למאהל, שתה מים מבקבוק. כשהרגיש שהוא מוכן, חזר לפתח המאהל, נתן חיבוק לאחד המתנדבים, אמר "תודה" והלך.
"בסוף זה הזמן שעושה את שלו", אומר ליאור, מתנדב נוסף. "זה מה שאנחנו מביאים בעצם, את הסבלנות. במקום לנסות ישר לתקן, לדחוף כדורי הרגעה, לפנות מהשטח. כן, אולי המסאז'ים, הדברים עם הריח מזרזים את התהליך קצת. אבל בסוף זה בעיקר זמן".
תכירו: "אנשים טובים", חבורת מתנדבים שעוברת ממסיבת טראנס אחת לשנייה כבר כשבע שנים ומסייעת לאנשים שנמצאים במשבר פסיכדלי. או במילים אחרות, טריפ רע. חומרים משני תודעה - חוקיים יותר או פחות - הם חלק אינטגרלי ממסיבות טראנס, שמתקיימות בישראל כבר כמה עשורים ומושכות אליהן עשרות אלפי אנשים בשנה, רובם צעירים.
בערך פעם בחודש הם מגיעים למסיבה או פסטיבל, מקימים מתחם מסודר ומלווים כל אדם שבא אליהם עם מצוקה כתוצאה משימוש בחומרים, מעניקים לו מעין עזרה ראשונה נפשית. בסך הכול, הם מטפלים בכ־300 איש בשנה. הם ראו כבר הכול: הזיות שאיבדו שליטה בגלל שימוש באסיד, טראומות שצפות בגלל MDMA, אנשים שיכורים שנכנסו לדכדוך, כאלה ששתו יותר מדי רד־בול ולא מבינים למה הלב שלהם דופק, כאלה שעירבבו חומרים, כאלה שסובלים מהכול ביחד, וגם כאלה שסתם צריכים רגע להירגע ולנוח. כך או כך הגישה שלהם היא אחת: בלי לשפוט. רק לסייע.
הפרויקט מורכב ממתנדבים צעירים, למרות שכולם בעלי ניסיון טיפולי או התנדבותי נרחב, והוא נועד לתת מענה למציאות בשטח. לאירועים האלה מגיעים מאות ולפעמים אלפי בני אדם - יש ליינים שאירחו גם עשרת אלפים איש - והם מתקיימים לרוב בחור פינת שומקום: באמצע המדבר, ביערות, או על שפת הכינרת.
זה לא מקרה שלא תמצאו כאן הרבה פרטים על המסיבה שהיינו בה, על אף שהייתה חוקית לחלוטין. שלושה אנשים מתו בתקופה האחרונה בשתי מסיבות טבע שונות: המקרה המדובר ביותר היה של טוהר דוד בת ה־19, שהתמוטטה ומתה באוגוסט 2017. באופן חריג, שלושה ממארגני המסיבה הואשמו בהריגתה ומשפטם מתנהל כיום. "אנשים טובים" לא היו במסיבה הזאת - כעיקרון, הם לא מגיעים לאירועים שאין בהם צוות של מד"א. באוקטובר מתו שני גברים במהלך מסיבת טבע נוספת. שם דווקא היה צוות של "אנשים טובים", אבל לא ליוו בשום שלב את האנשים המעורבים.
מייסדי הפרויקט ורבים מהמתנדבים הם בעצמם חובבי טראנסים ומסיבות, שמכירים את הסצנה וידעו לזהות את הצורך הזה שהם כעת ממלאים. במסיבות קטנות, של כמה מאות אנשים, הם מסיירים בשטח לאתר אנשים שזקוקים לעזרה, מסתובבים ברחבה ומחלקים מים ופירות למבלים, ובכלל, מרימים את המצב רוח. בפסטיבלי ענק של אלפי בני אדם, כמו זה שהצטרפנו אליו הפעם, הם פועלים כמו בית חולים שדה: נשארים במקום ומנסים להתמודד עם העומס, או יוצאים לקריאות יזומות, בין אם מחברים שבאים להזעיק אותם או מד"א שמפנים אליהם מבלים.
"אם מישהו הוא בסדר מבחינת מדדים אבל הוא לא בטוב מנטלית, המקסימום שמד"א יכולים לעשות זה לתת לו וליום, שזה לא מדהים", מסביר נועם, מתנדב בפרויקט. "ואז לבוא לתת לו להתאושש במתחם שלנו זו האלטרנטיבה הכי טובה. הוא פשוט צריך מקום שקט לשכב בו חצי שעה, שעתיים, אפילו ארבע. הרבה פעמים בליוויים הקשים יותר יש או התפכחות או שקיעה לתוך שינה, ואז הם קמים ולא זוכרים את הרוב. והרבה פעמים צריך להעיר את אלה שישנים כשאנחנו מקפלים ועושים שיחת סיכום".
קל לזהות אותם - הם מסתובבים עם חולצות כחולות שכתוב עליהן בגדול "איש טוב" או "אישה טובה" - והמבלים הקבועים גם יודעים לחפש אותם. לכל אורך היום נכנסים למאהל אנשים שמלווים חברים שלהם או קוראים למתנדבים לבוא איתם לסייע לחבר שנמצא במתחם הקמפינג, בחניה או באמצע הרחבה. "את לא יודעת כמה פעמים הם הצילו אותי", אמרה בהתלהבות אחת החוגגות. הם לא משחררים נתונים רשמיים, אבל למרות שמהצד נראה כאילו הם לא נחים לרגע, הם מעידים שדווקא מדובר באירוע רגוע יחסית: מעט מקרים קשים, מעט התערבות רפואית.
"מישהי שדיברתי איתה עכשיו, ליוויתי אותה בפסטיבל קודם", אומרת מעיין שנקר, אחת ממנהלות הפרויקט, על צעירה שעזבה את המרחב. "היא הייתה מקרה ממש־ממש קשה, הייתי צריכה ללוות אותה למד''א וגם הם אמרו שהיא אחד המקרים הקשים שהם ראו. היא לא זכרה כלום, רק את הקול שלי. היא חיפשה אותי ובאה רק כדי לדבר - היא עדיין דלוקה אבל מתוך הרבה יותר דאגה עצמית. אומרת שהיא ממננת הרבה יותר טוב, ורק רוצה לדבר ולחלוק".
"יש הרבה לקוחות חוזרים", מסכימה מיכל אברהם, מנהלת נוספת. "היה פה מישהו שלא זכר שהוא כבר היה כאן כבר במהלך המסיבה הזאת. אמר, 'לא, יש עוד מתחם שמדברים בו עם אנשים'. רק כשהראיתי לו בדיוק איפה הוא ישב הוא נזכר".
למסיבה הזאת הם הגיעו, 12 איש, ביום שישי בערך בשש בערב. הם הקימו את המאהל, קישקשו קצת אחרי שלא התראו מאז המסיבה הקודמת, ואז הלכו לישון. בחצות התחילה המוזיקה. המתחם שלהם מורכב משלושה חללים מופרדים, לפי דרגות בידוד מהסביבה: החלל בכניסה למאהל נראה כמו זולה, מרופד פופים, כריות, מחצלות ושולחנות קטנים עם קופסאות מסטיקים - אנשים על MDMA נוטים לחרוק שיניים, והמסטיקים עוזרים למנוע נזק. החלל השני הוא כבר בתוך האוהל - מעט מבודד יותר, עם מזרנים, שם אפשר לתפוס קצת יותר שקט; והשלישי מורכב משני חדרים מבודדים שאליהם לאיש אין כניסה מלבד המלווה והמתנדבים. אליו מגיעים רק מקרים קשים, כמו אורן.
שעות העומס שלהם כמעט תמיד יתחילו בבוקר ויימשכו עד שהמסיבה נגמרת אחר הצהריים. הרבה מהחוגגים לוקחים את משני התודעה שלהם סמוך לזריחה בשביל להעצים את החוויה, וגם החום שמתגבר עם עליית השמש לא תורם. ברוב שעות היום, החלל הראשון, הזולה, די הומה באנשים. חלקם ישנים, חלקם יושבים ומדברים עם מתנדבים, או רק באים לשתי דקות, לשתות מים בצל.
לקראת הסוף - וכמובן שתמיד יגיע מקרה מורכב במיוחד דווקא לקראת הסוף - מגיעה צעירה יפה ומחופשת, מלווה בחבורה גדולה מדי של אנשים, בנים ובנות. היא דווקא לא נראית במצוקה. למעשה, היא לא כל כך מחוברת למציאות. היא הולכת בלי להסתכל, מדברת אל ישויות שלא נמצאות שם, שקועה בעולם הזייתי. חלק מהחברות שלה, לעומת זאת, בהיסטריה.
המתנדבים שבמרחב מתפרשים כמו יחידת ימ"מ מאומנת היטב. שני מתנדבים נכנסים עם הבחורה וכמה מחבריה למרחב הפנימי, אחרים מתפנים להרגיע את החברות - עכשיו גם הן צריכות ליווי - והשאר מעדיפים להרחיק את היתר אל מחוץ למאהל ולחכות איתם שם, שלא להחמיר את המצב עוד יותר. לראשונה במסיבה שנמשכת כבר יותר מ־12 שעות, יש תחושה של המולה במרחב.
הסיפור הזה לא מסתיים באמירת "תודה". לא הרבה זמן אחרי שנכנסו לאוהל, יוצאת הבחורה באותו מצב שבו היא נכנסה, וצועדת החוצה עם החברים שלה. שני מתנדבים דולקים אחריהם. מתברר שבתוך האוהל, אחד החברים ניסה לשכנע את הצוות שיעזור לה לעשות שורה של קוק "שינטרל את ההשפעות של האסיד". הוא התעקש שהוא יודע והוא בטוח, אבל עדיין רצה את האישור שלהם, שכמובן לא הגיע. בסיטואציה כזאת, פריצת דרך לא ממש התאפשרה, ודי מהר כל החבורה נבלעה חזרה במסיבה. למרות שהמסיבה הסתיימה בלי מקרי חירום טרגיים או אפילו פינויים למיון, בפגישה שלנו כמה ימים אחר כך, המתנדבים עדיין הגדירו את האירוע הזה בתור "המקרה" של המסיבה, בה' הידיעה.
"בגלל שהתחום הזה היה מושתק ואסור היה לדבר עליו, ועד היום אנשים אפילו פוחדים להגיד מה הם לקחו, נוצרו הרבה מיתוסים", אומרת מיכל. "אני אישית מרגישה שבכל אירוע אני עוסקת בניפוץ מיתוסים. כל מיני 'אם תיקח את הדבר הזה, זה ישלול את ההשפעה של זה', 'תעשה שורה של קוק וזה יבטל את ההשפעה', ו'אני מכיר כי אח שלי סיפר לי'. ואז אתה עומד מול זה ואתה אומר, רגע, סטופ. שב רגע, נירגע, נצא מהלופ הזה ונהיה עם מה שיש. צריך להסביר לבנאדם את ההשפעות של מה שהוא כן לקח - במקום להעביר את מה שהוא מרגיש הלאה עם החומר הבא, רגע להתמקד בתופעות שנוצרות לו בגוף".
אחת המנטרות שמובילות את המתנדבים היא התפיסה ש"קשה זה לא בהכרח רע" – עצם זה שהם חווים חוויה קשה רגשית לא אומר שצריך למהר להעביר אותה. היא הרי נובעת ממקום מאוד אמיתי, החומרים רק הביאו אותה לפני השטח. למעשה, הם טוענים, עדיף לאמץ אותה, ולקחת ממנה דברים גם לחיי היום־יום.
"אנשים באים הנה הרבה פעמים עם החברים של המסיבות, לא החברים ממש", מספרת לירז. "ופתאום הם מוצאים את עצמם במצוקה ומרגישים שאין להם עם מי לדבר. מישהי קודם חטפה התקף חרדה פה בשביל, התקשרה לאקס שלה שהיה בבית, מישהו שהיא חסמה. אנשים חושבים שטריפ זה תמיד כיף ופתאום לא כיף להם והם נלחצים. אבל זה מעביר אותך את מה שאתה צריך לעבור, זה לא רק כיף וקרחנות. במקרה שלה ישבתי איתה שעתיים והבנו שהיא הייתה צריכה לשחרר את הגוף - להבין שאפשר לבכות, למשל. שעה וחצי הסברתי לה שזה בסדר לבכות, שמותר. אומרת לי 'אני אקיא, לא, אני אקיא'. אז תקיאי. 'לא כיף לי, לא כיף לי'. בסדר, לא תמיד כיף. אבל זו חוויה שלומדים ממנה".
החשדנות הכללית שאופפת את הסצנה לא פוסחת גם על "האנשים הטובים" עצמם, שמפגינים הססנות גם כלפינו. זוהי למעשה החשיפה הראשונה שלהם לעולם, והיא לא באה בלי חשש. הם יודעים שהם נמצאים בפוזיציה רגישה: הם לא רוצים שיפרשו את דבריהם כמתן רוח גבית לחיבור האוטומטי שעושה התקשורת בין טראנס וסמים וישימו אותם בצד "האנטי", ומצד שני הם חוששים שייתפסו ככאלה שמעודדים שימוש בסמים או מותחים ביקורת על המשטרה שעוסקת באכיפה. "אנחנו לא בעד ולא נגד", הוא משפט שחזר הרבה בשיחות שלנו.
אין סיבה אחת שבגללה אנשים מגיעים למרחב שלהם. הרבה פעמים מדובר בחרדה בדרגה כזאת או אחרת: הם מרגישים משהו שהם לא ציפו לו בגלל שימוש בחומרים, נכנסים ללחץ ומפתחים תופעות כמו נשימה שטוחה או דפיקות לב מואצות, ובגלל המצב התודעתי שלהם זה רק מלחיץ עוד יותר ונוצר לופ בעייתי. במקרים אלה, אנשים בעיקר מחפשים מישהו שירגיע אותם, יגיד להם שיהיה בסדר, יישב איתם. "הרי מה העניין?" מסבירה מעיין, "אנחנו מתהדרים בזה שאנחנו אנשי מקצוע, שיש לנו ניסיון, אבל בתכלס, בשעות השיא, ברגע שאת נמצאת במצב חרדתי מאוד שלא ממש ברור לך, ואני נמצאת לידך ומתיימרת לדעת מה קורה ואני שקטה וזה לא מפחיד אותי, זה כבר מרגיע".
כי את תמיד יכולה להגיד שבסופו של דבר זה יעבור, לא משנה מה לקחתי.
נועם: "זה משפט שאנחנו אומרים בליווי יותר מפעם אחת. לפעמים פעם בשתי דקות. 'אבל זה יעבור?' 'כן, זה יעבור'. וזה עובד, כן? זה לא יוצא מהאוזן השנייה. זה שוקע, אבל אז פוגשים עוד חרדה וצריך לאשרר את זה. ושם המקום שלנו בתור נוכחות מרגיעה הוא מאוד חשוב".
אלה המקרים הקלים. חומרים פסיכדליים הם קרקע פורייה לחוויות רגשיות מציפות, ואלה יכולות להיות טובות ומתגמלות - או קשות להחריד. לעיתים קרובות מבלים מוצאים את עצמם מתמודדים פתאום, ללא התרעה, עם טראומות רדומות שצפות ועולות. על פי המידע שיש לעלם, למרות שהוא לא צריך להפתיע אף אחד, בעוד אחוז האנשים הסובלים ממשבר פסיכדלי דומה בישראל ובעולם, בארץ יש הרבה יותר מקרים של טראומה על רקע ביטחוני וצבאי.
"אנחנו נתקלים בתכנים לא פשוטים מכל מיני סוגים", אומר אביתר כהן, אחד ממייסדי הפרויקט. "זה יכול להתגלגל גם להתמודדות עם פגיעות מיניות מאוד לא פשוטות שעולות בפעם הראשונה סביב הליווי, נטייה מינית שיוצאת בשיחות כאלה בפעם הראשונה - זה קרה לאחרונה ממש. חוויות של חייל שאיבד חברים בצבא ונמצא בתקופה של לנסות לא לחשוב על זה. היה לנו מקרה שעלו טראומות שקשורות לרצח - אנשים שליווינו לא ביצעו בעצמם, אבל מצאו את עצמם נוכחים בסיטואציה כזאת, ובמסיבה הכול צף החוצה. וכשהם צעירים מאוד הם לא יכולים להכיל את זה בכלל, הרבה מהם גם לא וורבליים מספיק, הם לא יודעים להחזיק את זה ולעשות עם זה משהו".
מה בעצם יכול לקרות אם לא תהיו כאן?
מיכל: "יהיו להם מענים אחרים פחות אופטימליים. אני חושבת שזה הגבול בין מענה רגיש ומיידי לעומת חבורת אנשים במדים - מדים של מד"א, מדים של אבטחה, מדים של משטרה - שמגיעים אליהם. גם אם הכוונות טובות, זה יכול להיות ההבדל בין טרנספורמציה חיובית לאשפוז. זה יוצר המון־המון לחץ. כשעטה עליך חבורה של אנשים זה מלחיץ וזה מחמיר את הבעיה".
היום הם חלק ממערך ההפקה לכל דבר ועניין. הם מצוידים במכשירי קשר ובאוזניות, מחוברים לאבטחה, למשטרה, למד"א ולמארגנים. אבל זה לא היה קל להגיע לשם - חשדנות וחוסר אמון, הן מול המפיקים והן מול הרשויות, הפכו את מימוש החזון לתהליך הדרגתי ואיטי. פעם המשטרה ומד"א היו צוחקים על החבורה הזאת שחושבת שאם הם יחבקו מישהו זה יעזור. "היום אני במצב שאני מגיעה לפסטיבל, ואם יש מקרה ואני מבקשת מהשוטר ללכת, הוא הולך", אומרת רוזי כהן, שמנהלת את הפרויקט עם מיכל ומעיין אך נעדרה מהמסיבה האחרונה. "בפעם הראשונה אני פיזית עמדתי ככה (נעמדת ופורשת ידיים לצדדים) מול השוטרים שרצו להיכנס לנו למתחם לקחת מישהו. היום זה לא המצב, שזה מדהים. הם עפים עלינו, הם מבינים את החשיבות של מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור".
מה הוביל לשינוי הזה?
"אני חושבת שהם ראו את העבודה שלנו והם באמת סומכים עלינו. עשיתי המון ליוויים בתוך החפ"ק משטרה לאנשים אזוקים, בתוך מד"א, ופתאום הם רואים מה אני עושה ושמבנאדם שהתפרע ובגלל זה הם אזקו אותו, הוא בנאדם רפוי ורגוע ומתקשר אחרי שעתיים שאני יושבת איתו. מה הם יכולים להגיד?"
מעיין: "למד"א ולמשטרה, אנשים דלוקים זה תיק מההפטרה. המשטרה לא תתפוס מאדם דלוק מי מכר לו. מה הם יעשו? מול אדם תחת השפעה, במקרה של מד"א השיטה היא לפנות, ובמקרה של המשטרה לאזוק עד שההשפעה תעבור".
אינסיידרים או לא, גם מול מפיקי האירועים נדרשה עבודה יסודית כדי להסיר חסמים. "בהתחלה נלחמנו לבוא", אומרת מעיין. "אמרנו, אנחנו לא שוטרים, אנחנו לא סמויים, אנחנו רק באים לעזור. אז חלק מההפקות אמרו, יאללה בואו. ואז עשינו עבודה משמעותית במניעת אלימות, במניעת פינויים, בהמון דברים שבסופו של דבר הקלו על המפיקים לקבל אישורים מהמשטרה".
היום הם כבר מזמינים אתכם?
מיכל: "עזבי, אנחנו לא יכולים לעמוד בכמות הפניות".
עם הזמן והניסיון, הם בנו לעצמם סט של כללים, הבינו על מה הם מתעקשים ועל מה לא, ואיפה הגבולות שלהם עוברים בעולם שבו אין להם סמכות של ממש. הם לא יכולים להכריח אף אחד להישאר במתחם, הם לא יכולים למנוע פיזית ממישהו להשתמש, הם לא יכולים להפעיל כוח או לרסן מישהו שמתפרע ("למרות שהיו פסטיבלים", אומר נועם וכולם צוחקים). הם מעידים שהדבר היחיד שהם כן שיפוטיים לגביו בכל הנוגע לשימוש בחומרים זה ערבוב, בין אם זה אסיד וקטמין או אלכוהול ורד־בול.
כלל שני הוא שהם לא מתמודדים עם מצבים רפואיים. הם בקשר רציף עם מד"א, יוצאים עם חובשים לקריאות ונותנים לפרמדיק להכריע אם האיש יפונה או יבוא למרחב שלהם, וכשיש ספק, ולו הקטן ביותר, מזמינים את החובשים אליהם. כלל נוסף נוגע להתמודדות עם אלימות. "בגלל שאנחנו רואים הרבה מקרים של פוסט־טראומה צבאית - ממש מרגישים את הגל של אחרי 'צוק איתן', אחרי כל מבצע אנחנו מקבלים את הגל של אנשים שנפגעו - ובגלל ההוויה הגברית, זה מתאפיין הרבה יותר במאפיינים פיזיים מאשר בדיבור רגשי", מסבירה מעיין. "לצורך העניין, אם־די, 'סם האהבה' שלרוב עובד רגשית, בכל זאת גם עובד גופנית. אז אצל נשים את רואה הרבה יותר התכנסות, ובכי וכאלה, ואצל גברים זה יותר בהתפוצצות. ולכן חלק מלמידת לקחים שעשינו בעקבות מקרים אלימים זה העובדה שיש אצלנו מאבטח כל הזמן במטרה למנוע מצבים כאלה".
המסיבה מסתיימת בסביבות השעה 16:00, כמעט 24 שעות אחרי שהחלו ההקמות. כשהמרחב מתרוקן, מתפנים אנשי הצוות להחליף חוויות, להעלות מור"קים וזיכרונות, להירגע. מתנדב מספר לחבורה על ההוא שחשב שהוא מהעבר. הוא שאל איזו שנה זו עוד ועוד אנשים, וכשאמרו לו ש־2019 הוא התחרפן. "כשהגיע לליווי שאלתי אותו, 'איזו שנה אתה רוצה שתהיה?' אמר 1993. לקח הרבה זמן להבין שהוא היה בן שנה אז". אחר נזכר שבאירוע קודם, מזמן, היה אחד שהתעקש כל הזמן להוריד את המכנסיים "כי הוא היה חייב להשתין על היטלר". לפעמים, אין ברירה אלא לראות את ההומור בסיטואציה.
במקום שיח של בעד ונגד הם משתמשים בקונספט של "מזעור נזקים" - גישה פרוגרסיבית לסמים שהולכת ונהיית נפוצה בעולם. בבסיסה עומדת ההנחה שצריכה של חומרים היא מצב קיים שלא עתיד להיעלם, ועדיף להתמודד איתו מאשר להתעלם ממנו או להילחם בו. הם נזהרים מלדבר על "סמים" ומקפידים להשתמש בשם הגנרי "חומרים", שלא עושה הבחנה בין החוקי ללא חוקי, ומאמינים שהדרך היחידה היא חינוך לאחריות. האויב האמיתי של 'אנשים טובים' הוא לא המשטרה, החוגגים או אפילו הסמים עצמם - הוא חוסר הידע.
אתם לא חוששים שהנוכחות שלכם שם דווקא תגביר את השימוש, כי יודעים שיש מי שיכול להכיל את זה?
רוזי: "זה כמו חינוך על מין בטוח בחטיבה. כמו להגיד, אני לא אתן לך קונדומים כדי שלא תקיימי יחסי מין. זה לא עובד".
מעיין: "העניין הוא שיש כל כך הרבה מיסאינפורמציה. אני, שגדלתי במערכת חינוך ברעננה, הכי נותנת ופתוחה, למדתי בכיתה ח' שאם אני לוקחת שאכטה מג'וינט אני אחשוב שאני דולפין ואני אטבע".
רוזי: "את זוכרת את הפרסומת שהייתה פעם, של ג'וינט שהופך למזרק? קאם־און. ואז אתה מעשן את הג'וינט וקולט שאתה לא מזריק, ושהכול בסדר".
מיכל: "אז אתה זורק את כל המידע שיש לך ונוצר חוסר אמון במערכת. ואנחנו נתקלים בהרבה מקרים ששואלים אותי, אחרי שכבר הגענו למד"א - 'זה בסדר להגיד לו מה לקחתי?' הם גם נמצאים באיזשהו מצב... מעניין, וגם צריכים לחשוש מלשתף ולדבר על זה".
מעיין: "וגם המידע שיש להם על זה חסר. הם לא יודעים כמה זמן זה נמשך, הם לא יודעים מה לעשות כדי להפחית תופעות לוואי, הם לא יודעים אם מה שהם עושים זה מה שהם רצו לעשות".
"אנחנו רואים את המציאות כמו שהיא ומנסים לעבוד עם מה שיש, לא עם מה שאין", מסכמת רוזי. "במדינה נאורה כמו פורטוגל נגיד, ובכלל, בכל הפסטיבלים באירופה, יש עמדת בדיקה לסמים, ואנשים עומדים שעתיים־שלוש בתור כדי לבדוק את החומר שלהם, שהוא ברמה גבוהה ואיכותי. כולל סוחרים, כולל משתמשים".
בינתיים הפרופיל הגבוה של מקרי המוות האחרונים יצרו תופעה שרק מרחיקה פתרון ארוך טווח. "אנשים טובים" מדגישים שוב ושוב שהם לא מותחים ביקורת על המשטרה או על האכיפה שהיא מבצעת בנושא הסמים, ומסבירים ששיתוף הפעולה ביניהם עושה פלאים - אבל הם כן מעודדים הסדרה של המסיבות בארץ.
לדבריהם, הרתיעה מאישור אירועים כאלה לא מונעת שימוש בסמים ואפילו לא מונעת מסיבות, שממשיכות להתקיים באופן לא חוקי - אבל היא כן מונעת סביבה בטוחה. בשנת 2018, התקיימו לפחות 40 מסיבות לא חוקיות שהמשטרה עלתה עליהן. "המסיבה שאת ראית הוא מצב של עבודה משותפת נפלאה עם המשטרה", אומרת מיכל, "אבל לצערנו אנחנו שומעים על הרבה מסיבות שקורים בהן דברים לא בטיחותיים. יש מסיבות טראנס שקמות בלי אישור, ואף אחד לא יודע על זה. אנחנו לא יכולים להגיע אליהן, מד"א לא יכולים להגיע אליהן, וגם לא ניתן לעשות שם עבודה".
עוד תופעת לוואי של מסיבות לא חוקיות היא שלעיתים המשטרה תסגור אותן בכוח. "כשאתה חותך מסיבה באמצע, כשמישהו באמצע טריפ שהולך להימשך כמה שעות עכשיו, הסיכוי שהוא ילך ויישב ביער או במדבר בשקט עד שהוא יהיה צלול הוא מאוד נמוך", מסביר נועם. "ואף אחד לא יהיה שם כדי להגיד לו שיהיה בסדר".
מעיין: "ביום העצמאות שעבר הייתה מסיבה לא חוקית שלא היינו בה. היא הייתה אמורה להיות אלף איש והפכה להיות עשרת אלפים איש. המשטרה סגרה אותה שלוש פעמים. זאת אומרת שהיא שיחררה עשרת אלפים איש דלוקים פצצות לכביש. אבל זה בדיוק העניין, שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות. אבל אז יש אלפי מסיבות לא מאושרות. אנחנו לא יכולים לעמוד בכמות המסיבות שיש. בכל סוף שבוע בקיץ יש לפחות שלוש מסיבות שאנחנו יודעים עליהן".
בינתיים, רבים בפרויקט כבר הפכו אותו לחזון. מעיין ואביתר, כל אחד בנפרד, הפנו את ניסיונם למחקרים אקדמיים, ונציגי הפרויקט השתתפו בפאנלים ובשולחנות עגולים שעסקו במדיניות סמים בארץ, נסעו להשתלמויות ולהתמחויות בחו"ל והפכו כתובת לייעוץ מצד גורמי מקצוע טיפוליים, התנדבותיים ורפואיים.
הם פועלים תחת תחום "עבודת רחוב" בעמותת עלם לנוער בסיכון, במסגרתו ניידות מגיעות אל כעשרת אלפים בני נוער בשנה בכל הארץ ומעניקות תמיכה רגשית, סיוע חומרי או הכוונה לטיפול. גם "אנשים טובים" מאתרים במסיבות כאלה צעירים שיכולים להיעזר בעמותה "בעולם האמיתי" ומפנים אותם במקרה הצורך. במהלך חודש מאי ייערך מבצע ההתרמה השנתי של העמותה, שיוקדש לתחום עבודת הרחוב, ומי שמעוניין להתנדב ל"אנשים טובים" גם יכול לפנות אליהם בפייסבוק.
ולמה פתאום החלטתם לצאת לאור?
"הרבה מאוד זמן 'אנשים טובים' היו מתחת לרדאר משיקולים שונים", מסכמת מעיין. "אחד השיקולים היה איזשהו שיח במדינה שהיה כל כך אנטי סמים בהגדרה שלא הצלחנו אפילו להגיע להכרה שאנשים משתמשים ועדיף לעזור להם. נראה לי שמתוך הכתבה הזאת, אחד הדברים שממש חשובים זה המקום של הסברה וחינוך, וגם ההבנה בצורך שיהיה דבר כזה במקומות שיש בהם צריכה מוגברת. זה לא נגמר במסיבות טבע, זה במועדונים בתל־אביב, בחתונות.
"גם צריך שבעלי מקצוע יבינו את זה ויידעו איך לעבוד עם זה. אנשים שמגיעים למיון נתקלים ברופאים שלא יודעים לשאול אותם את השאלות הנכונות ולא יודעים את ההשפעה של חומרים שונים. אני מדברת עם פסיכיאטר שלא יודע את ההשפעה, את משך הזמן, איך זה נראה. ואם הוא נתקל בבנאדם שחווה כרגע את המשבר או את האפטר־אפקט, זה לפעמים נראה כמו תסמינים פסיכוטיים, והוא יעדיף לאשפז אותו או לתת לו תרופות, מה שרק מרע את המצב".
מיכל: "ובכלל, הייתי אומרת שעם כל הפוסט־טראומה פה, סביב מיניות, צבא, מצב כלכלי, המדינה הקשוחה שאנחנו חיים בה, אם יש אפשרות לעשות טרנספורמציה חיובית לכל הטראומות האלה ולעבד אותן בצורה חיובית במרחב נכון, עם אפשרות לתת קרקע לדברים, אז למה לא לאפשר את זה?"
איך אתם מודדים תוצאות?
אביתר: "עשיתי 70 אירועים בערך במסגרת הפרויקט, פיספסתי שניים בכמעט שש שנים של עבודה. בשום אירוע שהיינו נוכחים בו, ככל שאנחנו יודעים, לא יצא אף בן אדם שעבר דרכנו לאשפוז פסיכיאטרי".
