"אם היה אירוע של יציאת בני ישראל ממצרים, אי אפשר להוכיח אותו מבחינה ארכיאולוגית".
את הדברים אומר בנחרצות הארכיאולוג עמיחי (עמי) מזר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל לארכיאולוגיה לשנת תשע"ט, 2009.
"איני יכול לשלול אמונה", הוא מדגיש בפתח דבריו, "מובן שכל מי שמאמין כי התורה ניתנה למשה בסיני מקבל את סיפור יציאת מצרים כפי שהוא. זו אכן מסורת חזקה מאוד, המוצאת את ביטויה אצל נביאי הכתב החל מן המאה השמינית לפני הספירה ותופסת מקום מרכזי ביהדות עד ימינו אלו".
מזר משוכנע כי הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו ונבדקו לאורך השנים אינם מעניקים ואינם עשויים לתת אימות מדעי לעשרת המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וההליכה במדבר 40 שנה עד לכיבוש הארץ על ידי יהושע.
כשהוא מתבקש להסביר אילו ממצאים מדעיים עשויים להוכיח בכל זאת את התיאורים התנ"כיים, הוא מספר בדיחה: "אדם מגיע למוזיאון ורואה בכניסה דף לבן וגדול ומתחתיו כתוב 'בני ישראל חוצים את ים סוף'. כשהוא שואל איפה בני ישראל, אומרים לו שהם כבר עברו. כשהוא שואל איפה המצרים שרודפים, אומרים לו שהם עוד לא הגיעו. כשהוא שואל איפה ים סוף, עונים לו שהים נבקע לשניים: חציו בצד אחד, חציו בצד השני, ומה שנותר באמצע זה שטח לבן שבו לא רואים כלום".
רק החוקרים בארץ חושבים כך, או שגם המומחים בחו"ל?
"כתבו על הנושא הזה חוקרים מכל העולם. יש אומנם כאלו שניסו להוכיח את אמיתות הסיפור במקרא ואף לזהות את ים סוף, הר סיני ומקומות אחרים הנזכרים בתיאור יציאת מצרים, אך מרבית חוקרי המקרא, ההיסטוריונים והארכיאולוגים, הן בארץ והן בחו"ל, הגיעו למסקנות אחרות. הם מנסים להבין איך, מתי, מדוע והיכן סיפורים עתיקים כאלו התגבשו והגיעו אלינו בצורתם הנוכחית.
"לדוגמה, באוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו נערך לפני מספר שנים כנס מדעי גדול על יציאת מצרים. הגיעו לשם חוקרים מכל העולם, וההרצאות כונסו לספר המשקף את מצב המחקר בנושא זה. מרבית החוקרים רואים בסיפור כפי שהגיע אלינו יצירה ספרותית משלהי תקופת המלוכה או מתקופת שיבת ציון. עם זאת, רבים סבורים כי הסיפור כולל יסודות קדומים שבחלקם משקפים זיכרון היסטורי בן מאות שנים. עם זאת, אין לראות בפרטי הסיפור תיאור היסטורי".
אז אין שום ממצא ארכיאולוגי שמתאר עם בשם ישראל באותה תקופה?
"יש אזכור בודד של השם 'ישראל' ב'אסטלת מרנפתח', המכונה גם 'מצבת ישראל'. זוהי מצבת אבן גדולה שהתגלתה בשנת 1896 בלוקסור שבמצרים ומוצגת כיום במוזיאון קהיר. היא מתארת בסגנון של שיר מסע כיבוש של פרעה מרנפתח לארץ ישראל בשנת 1208 לפני הספירה. בין השאר מסופר שם: 'נבוזה כנען בכל רע. לוקחה אשקלון. נתפסה גזר. ינועם הייתה כלא הייתה. ישראל הושם (היה לשממה, י"ט) אין לו זרע. ח'ורו (כינוי לארץ כנען, י"ט) הייתה כאלמנה למצרים כל הארצות שקוט שקטו'. ישראל מופיעה בכתובת הזו בסימון מיוחד, המגדיר קבוצת אנשים ולא מקום".
זה לא מעיד על יציאת מצרים?
"זה מעיד על ניצחון של מרנפתח על אוכלוסיה המכונה 'ישראל' הנמצאת בארץ ישראל. זהו אזכור בודד משלהי המאה ה-13 לפני הספירה. הפעם הבאה שבה מופיע השם 'ישראל' מחוץ למקרא היא כ-300 שנים לאחר מכן, במצבת מישע מלך מואב, בן זמנו של אחאב, במאה התשיעית לפנה"ס. מצבת מרנפתח מאשרת את קיומו של גוף בשם 'ישראל', אבל לא את גודלו, כוחו ומקומו בארץ ישראל. היא בוודאי לא מעניקה אישור מדעי ליציאת מצרים".
אז אולי יציאת מצרים היתה בימי רעמסס השני, אביו של מרנפתח?
"בתורה נכתב שבני ישראל בנו את פיתום ואת רעמסס. ואכן, בימי פרעה רעמסס השני, ששלט 66 שנה במאה ה-13 לפני הספירה, נבנתה עיר גדולה בשם רעמסס בדלתא המזרחית. העיר נבנתה לבני טיט, כמקובל במצרים וכמו שמתואר בספר שמות, מה שמעיד כי הכותבים הכירו את החיים במצרים ואת שיטת הבנייה הקיימת עד היום לאורך הנילוס. גם זו לא הוכחה ליציאת מצרים, ובוודאי שבני ישראל לא בנו את הפירמידות שנבנו מאות שנים לפני רעמסס השני, מגושי אבן ענקיים ולא מטיט ולבנים. מנחם בגין כמובן טעה בשעתו כאשר הוא ביקר באתר הפירמידות של גיזה, הצביע עליהן וטען שאבות-אבותינו בנו אותן. הן נבנו בין שנת 2600 לפני הספירה לשנת 2300 לפני הספירה, כאלף שנים לפני רעמסס השני”.
אילו עוד ממצאים פוזיטיביים קיימים?
"נמצאו כתובות מצריות עתיקות שמאזכרות את השם 'יהו', שכמובן מזכיר מאוד את שמו של אלוהי ישראל - יהוה. בכתובות הללו השם 'יהו' קשור לנוודים המכונים 'שאסו' הבאים מאדום, מה שמזכיר את הפסוק בספר דברים 'יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו'. שעיר הוא כידוע כינוי לאדום, כלומר לאזור עבר הירדן והנגב".
אם אין הוכחה ליציאת מצרים, אולי יש הוכחה לירידת בני ישראל למצרים?
"יש הרבה תעודות מצריות, עדויות ארכיאולוגיות ויצירות אמנות המעידות שבמשך קרוב ל-700 שנה, החל מן המאה ה-19 לפני הספירה ועד לימי רעמסס השני, הייתה חדירה של אוכלוסייה כנענית, דוברת לשון שמית-מערבית הדומה מאוד לעברית, מארץ כנען (ארץ ישראל וסוריה) לאזור הדלתא של מצרים, היא ככל הנראה ארץ גושן כפי שהיא מכונה במקרא. האוכלוסייה הזו תפסה מקום חשוב באזור זה, ועל כן יש הרואים בתופעה זו את הבסיס ההיסטורי להיווצרות הזיכרון על שהות בני ישראל במצרים".
9 צפייה בגלריה
אסטלת מרנפתח בקהיר. הממצא הארכיאולוגי היחיד מהתקופה המדוברת שבו מופיע השם ישראל
(צילום: shutterstock)
האם יש אזכור לסיפור על יוסף שמגיע מארץ כנען למצרים והופך לשליט?
"במהלך המאות ה-17-16 לפני הספירה, הכנענים שהתיישבו באזור הדלתא צברו כוח והקימו שושלת פרעונים משל עצמם ששלטה במצרים התחתונה. המצרים קראו להם 'חקה-חסת', כלומר 'שליטי ארצות זרות', ובמקורות קלאסיים ובמחקר הם נקראים 'היקסוס'. אחד מן השליטים הללו נקרא יעקב-הר. היו חוקרים שהציעו שאולי סיפור יוסף מהווה זיכרון עמום לתקופה זו, אבל זה קרה 500 שנה לפני רעמסס השני, בתקופת הברונזה התיכונה.
"בנוסף, בתעודות שונות מן המזרח הקדום, כמו בארכיון אל-עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, מוזכרים 'עפירו'. מכיוון שהאות פ"א והאות בי"ת מתחלפות באכדית, אפשר לקרוא את המונח 'עבירו', המזכיר את המונח המקראי עברי/עברים השכיח במקרא בעיקר בספרי התורה. אבל העפירו בתעודות הללו הוא לא שם של עם, אלא של מעמד חברתי של אנשים שהם חסרי אזרחות ברחבי סוריה וארץ ישראל. ייתכן שגם במקרה זה זיכרונות קדומים השתמרו ומצאו להם הד בסיפור המקראי על יציאת מצרים".
פרופ' מזר מוסיף ומציין כי בפפירוס אנסטזי ה', מסוף המאה ה-13 לפני הספירה, מפקד מצודת גבול באזור תעלת סואץ מדווח על עבדים שברחו לסיני לאחר שהצליחו לעבור את מצודות הגבול שבין הדלתא של מצרים לבין מדבר סיני. הפפירוס מדווח על חיילים מצרים שנשלחו להחזיר אותם, מה שמזכיר את התיאור בספר שמות על צבא מצרים שרודף אחרי בני ישראל. אבל מזר מדגיש בנחרצות: "הפפירוס הזה מדווח על בריחה של שלושה עבדים, ולא על 600 אלף כפי שמתואר בתנ"ך".
רבים מהרבנים ומהספרים שמנסים לאמת את תיאור יציאת מצרים נוהגים להזכיר את "פפירוס איפוור" שנמצא במוזיאון הארכיאולוגי בעיר ליידן שבהולנד. המסמך העתיק, מן המאה ה-13 לפני הספירה, כולל תיאורים שמזכירים מאוד את עשר המכות כמפורט בטבלה הבאה.
פרופ' מזר מסביר את הדימיון הרב בין הגירסאות: "הפפירוס הוא העתק של תעודה הרבה יותר קדומה, שנכתבה במקור כאלף שנה לפני המאה ה-13 לפני הספירה שבה לכאורה בני ישראל יצאו ממצרים, והיא מתארת אסונות שהתרחשו במצרים בסוף תקופת הממלכה הקדומה, זמן רב לפני הופעת ישראל על במת ההיסטוריה. העתקת הפפירוס במשך דורות מעידה כי היה זה סיפור נפוץ, שנלמד במצרים הקדומה במשך למעלה מאלף שנה. גם כאן ייתכן כי יצירה מוכרת זו השאירה את חותמה בהתגבשות הסיפור על מכות מצרים. אבל בשורה התחתונה - אין לנו כארכיאולוגים יכולת להוכיח שהיה אירוע כמו יציאת מצרים".
מזר מציין כי גם הניסיונות לזהות את הר סיני בהרים שונים במדבר סיני ובנגב, החל מן התקופה הביזנטית ועד לימינו, לא עלו יפה. גם באתר כמו קדש ברנע, התופס מקום חשוב בסיפור יציאת מצרים, אין שום שרידים שניתן לשייכם לתקופה שבה אירוע כזה עשוי היה להתרחש. מזר: "יש שהציעו כי המסורת על יציאת מצרים מקורה בקבוצת אנשים קטנה, אולי בני שבט לוי, שאכן ישבה באזור הדלתא ועברה את החוויה של חציית מדבר סיני לעבר ארץ כנען. סיפור יציאת מצרים נותר בגדר מיתוס לאומי רב-חשיבות ועתיק ימים, אך לא ניתן לאמת אותו בדרכים מדעיות".
בניגוד לארכיאולוגים, לפרופ' שמחה יעקובוביץ', דוקומנטריסט ועיתונאי ישראלי-קנדי, אין שום ספק שיציאת מצרים התרחשה בדיוק כפי שהדבר מתואר בתנ"ך. יעקובוביץ', שסרטיו התיעודיים זיכו אותו עד היום בשלושה פרסי אמי יוקרתיים, יצר לפני 13 שנה סרט בשם The Exodus Decoded ("פענוח יציאת מצרים"). יחד עם במאי הקולנוע הנודע ג'יימס קמרון ("טיטאניק", "אווטאר"), השניים יצאו בעשור הקודם למחקר מקיף בניסיון לאמת את תיאור יציאת מצרים. לדברי יעקובוביץ', בשנים שחלפו מאז התחקיר שהוליד את הסרט נוספו עוד ועוד ממצאים המאששים את התזה שלהם.
כשאני רומז בעדינות שארכיאולוגים רבים, שלהם שלל תארים אקדמיים, משוכנעים כי יציאת מצרים לא התרחשה מעולם, הוא עונה בנחרצות: "להם יש תארים אקדמיים ולי יש היגיון. הטעות העיקרית שלהם מתחילה בניסיון לטעון שיציאת מצרים הייתה במאה ה-13 לפני הספירה, בימי רעמסס השני. העובדה שהם לא מוצאים ממצאים גורמת להם לדבוק בטענה שלא הייתה יציאת מצרים כאשר המציאות הפוכה - מפני שהם מחפשים בתקופה הלא נכונה הם לא מוצאים ממצאים".
"תאר לעצמך שבעוד 3,000 שנה אנשי אקדמיה יטענו שמלחמת העולם השנייה התרחשה בשנות ה-90 של המאה ה-20, ולא 50 שנה קודם לכן. הם יטענו שהם מצאו המון כתבים מימי נשיא ארה"ב ביל קלינטון, אבל כל הממצאים עוסקים בקשר שלו עם מוניקה לווינסקי ואין שום טקסט שעוסק במלחמה עם גרמניה, ולכן זו הוכחה שלא הייתה מלחמה בין ארה"ב לגרמניה. הטעות של החוקרים מתחילה בכך שיציאת מצרים הייתה סמוך לשנת 1500 לפני הספירה, והממצאים הרבים מחזקים את הנאמר בתנ"ך".
לדברי יעקובוביץ', סיפור יציאת מצרים מתחיל למעשה באזור שנת 1700 לפני הספירה, כאשר בני ישראל ירדו למצרים, כפי שמתואר בסוף ספר בראשית. "בקבר בני חסן, אתר קבורה מצרי הממוקם בין לוקסור לקהיר, נמצא ציור שבו נראים גברים מזוקנים בכתונות פסים, בדומה לאזכור של כתונת הפסים של יוסף", טוען יעקובוביץ'. "בציור הזה נראים הגברים מגיעים למצרים עם נשים וחמורים ועליהם ילדים וציוד, מה שסותר את ההנחה שמדובר בסוחרים".
זאת ועוד, המצרים כינו את הפולשים האלה "חקה-חסת", ובמערב מבטאים זאת "היקסוס", ומשמעות הביטוי הוא "שליטי ארצות זרה". "יש שתי טעויות נפוצות לגבי ההיקסוס", מסביר יעקובוביץ', "קודם כל אין הכוונה לעם בשם היקסוס, אלא לשליטים כמו יוסף שמכונים בתואר הזה. בנוסף, כשאומרים 'שליטי ארצות זרות' זו טעות בהבנה. הכוונה היא לא לשליטים רבים, אלא לשליט יחיד מארץ זרה. מדובר כמובן ביוסף בנו של יעקב, שעליו נאמר בספר בראשית 'ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים' (בראשית, מ"א, מ"א). עם זאת, אחרי יוסף היו עוד שליטים שהיו מכנען ולא היו בני יעקב. אגב, ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס מספר שהכינוי של ההיקסוס היה 'מלכי רועי הצאן', וזה מזכיר כיצד הציגו אחי יוסף את עצמם כשהם הגיעו למצרים: 'ויאמרו אל פרעה רועה צאן עבדיך, גם אנחנו גם אבותינו' (בראשית, מ"ז, ג')".
"יש עוד הוכחות לתיאור של יוסף כשליט מצרים. מנפרד ביטאק, פרופסור אמריטוס לאגיפטולוגיה באוניברסיטת וינה, השתתף בשנות ה-60 בחפירות העיר העתיקה אוואריס שבמצרים. הוא מצא תשע חותמות שענדו אנשי חצר יוסף ועליהן מוטבעת המילה יעקב, אביו של יוסף. פרופ' ביטאק אמר לי: 'זה מאוד מוזר שמצאנו תשע חותמות עם הכיתוב יעקבהר, כלומר שם עברי על חותם מצרי'".
אבל על החותם כתוב יעקבהר ולא יעקב?
"בחותמת אין מקום להרבה טקסט. לכן במקום לכתוב 'יעקב בחר' מוותרים על ב' אחת וכותבים 'יעקבהר'. כדי להבין את מהות הכיתוב צריך להכיר את שמות השליטים. פירוש המילה 'מסס' הוא בן. רעמסס הוא בנו של 'רע', כלומר בנו של האל, והשם מעיד שהאל בחר בו כדי להנהיג. כשיוסף היה שליט מצרים, על החותמות שלו ושל אנשים הבכירים כתוב 'יעקב בחר', כלומר הוא שואב את כוחו מהאל שבחר ביעקב, והוא כבנו של יעקב נבחר לשלוט. חשוב להבין שאת כל זה לא אני טוען אלא פרופ' ביטאק, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר מצרים העתיקה".
מה קרה אחרי מות יוסף?
"בתורה נאמר 'ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף' (שמות, א', ח'). הפירוש של הפסוק, שגם מגובה במידע היסטורי, הוא שיוסף לא ראה עצמו כמלך, אלא שליט על מצרים כי הוא היה נאמן למלך. אחרי מות יוסף קם מהגר מכנען שלא היה מבני יעקב. הוא 'לא ידע את יוסף', כלומר לא הלך בדרכו של יוסף, ולכן הוא קרא לעצמו מלך מצרים ולקח לעצמו את השלטון.
"כלומר, יוסף היה בסטטוס גבוה וכך גם משפחתו. אחרי מותו הסטטוס השתנה והייתה תקופה של מתח בין מצרים לאנשים שהגיעו מכנען ושלטו כ-200 שנה באזור ארץ גושן, בדיוק כפי שבתורה נכתב שבני ישראל חיו בארץ גושן. יש לנו עדויות רבות מכתבי חרטומים מצריים שנוצרו באותה תקופה, שמזכירים קבוצה בשם 'עמו'. זה מזכיר כמובן את ברכת כוהנים שהתחילה להיאמר לאחר יציאת מצרים, ובה הכוהנים אומרים 'אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה'. הביטוי 'עמו ישראל' מופיע במקורות נוספים, אבל טעות נפוצה היא לחשוב ש'עמו' זה עם, כאשר למעשה זה מקצוע. באותה תקופה בני ישראל כונו 'עמו', והכוונה היא למעמד של אנשים שביצעו שירות (servant). בהמשך מעמדם של בני ישראל התערער והם הפכו לעבדים. בסרביט אל חדאם, 400 ק"מ מדרום לדלתת הנילוס, יש מערות שבהן עבדים חיו ומתו. על הקיר מצאנו כתובת בת כ-3,500 שנה, בכתב עברי קדום, שבה נכתב 'אל הצל אותי'.
יעקובוביץ' מסביר שמי שנאבק בהיקסוס וגירש אותם ממצרים הוא יעחמס הראשון. השם העברי אולי לא אומר לכם כלום, אבל באנגלית אותו יעחמס מכונה Ahmose, אחמוסה, כלומר "אח-משה", ובספרי המדרש יש תיאור מפורט כיצד משה ואחיו החורג, שהפך לפרעה, גדלו יחדיו בחצר המלך. אתם תוהים מדוע פרעה מכונה אח-מוסה ולא אח-מושה? ובכן, האשמה היא ב"תרגום השבעים" שנוצר בתקופה היוונית. באלפבית היווני פשוט לא קיימת האות שי"ן אלא רק סמ"ך. לכן משה הפך למוסה, שלמה הפך לסולומון ושמואל הפך לסמואל.
הוכחת שבני ישראל ירדו למצרים, חיו באזור גושן והפכו לעבדים. מהי ההוכחה לעשר המכות?
"ב'פפירוס איפוור' יש תיאור מפורט של מכות, שמזכיר את תיאור עשר המכות".
אבל ארכיאולוגים טוענים שזה העתק מתעודה שנכתבה אלף שנים קודם לכן.
"שטויות", מגיב יעקובוביץ' בנחרצות. "קודם כל, במקום לדבר עם ארכיאולוגים, עדיף לדבר עם אגיפטולוגים, כלומר מדענים שעוסקים בחקר מצרים העתיקה. האגיפטולוגים מצאו מסמכים שבהם כתוב שאבא של 'אחמוסה' רצה לגרש את 'עמו' ממצרים".
ומה לומדים ממצבת ישראל מהמאה ה-13 לפני הספירה?
"בוודאי שהיא לא מלמדת על יציאת מצרים, אלא על מסע ממצרים לארץ כנען. ברור שלא יכול להיות שבני ישראל ברחו ממצרים, הקימו שלטון ומיד נפגעו. יציאת מצרים הייתה כ-200 שנים קודם לכן, ופרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, נקם בעם שגורש ממצרים 200 שנים קודם לכן אחרי ששלט במצרים במשך תקופה ארוכה, ולכן המצבה מציינת את הניצחון. אגב, הפירוש של הביטוי 'ישראל הושם אין זרע לו' הוא לא שעם ישראל הושמד, אלא שהארץ הפכה לשממה ואין בה זרע לזרוע".
יעקובוביץ' משוכנע כי ברגע שמבינים שיציאת מצרים הייתה סביב שנת 1,500 לפני הספירה, ברור שיש קשר הדוק בין עשר המכות וקריעת ים סוף לבין התפרצות הר געש באי סנטוריני שאירעה באותה תקופה.
פרופ' ג'ורג' קליין מאוניברסיטת מישיגן שבארה"ב טוען כי לפני רעידת אדמה אדירה יש רעידות אדמה מקדימות, שגורמות לשחרור גז הכלוא בכיסים. לדברי קליין, ב-1983 באגם מנומב שבקמרון וב-1886 באגם ניאוס שבקמרון, המים הצלולים של האגמים הפכו בבת אחת אדומים כמו דם. מתברר שבתחתית האגמים האלה היו משקעי ברזל, ורעידת האדמה שחררה גז שהמיס את הברזל. לאחר מכן, כאשר הברזל המומס בא במגע עם חמצן, הוא הפך לחלודה בעלת צבע חום-אדמדם, דבר שמנע את שתיית המים, ובנוסף המחסור בחמצן במים גרם למות הדגים, מה שמזכיר את התיאור של מכת הדם - "והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור" (שמות ז' כ"א).
בניגוד לדגים שמתו בנילוס, מי שלא מתו שם הן הצפרדעים שיכולות לזנק החוצה ולחפש מחסה ביבשה, מה שמסביר את המכה השנייה "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך" (שמות, ז', כ"ח). יעקובוביץ' אף מסביר כי המחסור במים נקיים היה מה שהוביל למכה השלישית (כינים) ולזבובים שהגיעו במכה הרביעית, ערוב. בניגוד למה שסיפרו לכם בגן, מכת הערוב לא הייתה מכה של בעלי חיים טורפים אלא של חרקים – כפי שנטען בתרגום השבעים של התנ"ך.
כשמבינים שמדובר היה במכת חרקים, קל יותר להבין את הפסוק "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם את האדמה אשר הם עליה" (שמות, ח', י"ז), כלומר כאשר אין מים ויש דגה שמתה, מתרבים זבובים וחרקים וממלאים כל מקום אפשרי.
אם לא די בכך, כשיש חרקים וכשאת מעט המים שנותרו משאירים לבני האדם, הגיוני שהדבר יגרום בהמשך למגיפה, מה שהופך להגיוני את תיאור המכה החמישית, מכת הדבר, "וימת כל מקנה מצרים" (שמות, ט', ו'), וגם את המכה השישית "שחין, אבעבועות", כלומר נגעי עור בקרב בני האדם ובעלי החיים.
המכה השביעית היא ברד. אנחנו חושבים כמובן על ברד שיורד בזמן גשם זלעפות, אולם התיאור בתורה הוא של משהו שונה לגמרי. "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות, ט', כ"ד). לדברי יעקובוביץ', התיאור הזה הוא של "פומיס". בזמן התפרצות געשית, לבה נוזלית העשירה בבועות גז ואדי מים מוטחת לאוויר בעוצמה אדירה. תוך כדי תעופה הלבה, שנראית כמו כדורי אש, מתקררת ונוצר סלע ספוגי המכונה פומיס. לכן לא מפתיע שבחפירות ארכיאולוגיות של פרופ' ביטאק באוואריס שבמצרים הוא גילה סלעי פומיס שהגיעו מההתפרצות הגעשית בסנטוריני.
אם כל ההוכחות האלה לא מספיקות, יעקובוביץ' מזכיר את "אסטלת הסערה" שדאג להותיר אחריו יעחמס-אחמוסה. שנים רבות היו המדענים משוכנעים שזו תזכורת למתקפות של צבאות זרים, ודווקא בשנים האחרונות הגיעו חוקרים מהמכון לחקר המזרח באוניברסיטת שיקגו למסקנה כי מדובר בתיאור של מזג אוויר קיצוני שהיה לפני 3,500 שנים, ותואם את ההתפרצות הגעשית בסנטוריני. אבן הזיכרון הזו מתארת שמיים שחורים שמלווים ברעש אדיר, "רועם יותר מקולו של המון אדם". לדברי יעקובוביץ', חוקרים גילו כי ההתפרצות הגעשית בסנטוריני הייתה שונה מכל מה שאנו מכירים. בתחילה נוצר עמוד ענן עצום בגודלו שהכיל אבק ואפר, בגובה עשרות קילומטרים וברוחב של מאות קילומטרים. הענן הסמיך הזה הסתיר את עין השמש והפך את היום ללילה, כפי שנאמר במכה התשיעית, "ויהי חושך על ארץ מצרים" (שמות, י', כ"א).
בהמשך של אותה התפרצות געשית נוצרו רעידת אדמה והתפוצצות השווה בעוצמתה לאלפי פצצות גרעיניות המתפוצצות בו-זמנית באותו מקום. הרעש שנגרם מאותה התפרצות געשית הורגש למעשה בכל כדור הארץ. האדמה ממש רעדה, והרעם החזק נע לאורך כל כדור הארץ שוב ושוב, דבר שגרם לבהלה גם הרחק ממצרים, כמו שמתואר ב"שירת הים": "אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד" (שמות, י"א, ט"ו).
"גם תיאור קריעת ים סוף תואם את הממצאים הרבים שהתגלו במצרים. בתורה כתוב שבני ישראל חצו את הים 'לפני פי החירות', ובכתבי חרטומים מצריים יש תיאור של מקום המכונה 'פי-חירות' ולידו שלושה גלים ושני סכינים שמשמעותם שהגלים נחצו לשניים, כלומר הים נבקע, כפי שנאמר בתורה: 'וישם את הים לחרבה ויבקעו המים' (שמות, י"א, כ"א)", אומר יעקובוביץ'.
לדבריו, ההסבר המדעי לחציית ים סוף הוא תזוזה של לוחות טקטוניים כהמשך להתפרצות הגעשית בסנטוריני. אותה תזוזה גרמה ליבשות לנוע לאחור כמטר וחצי, מה שיצר שטחי אדמה בימה, ובמקום הזה חצו בני ישראל את ים סוף. "בשורה התחתונה זה קרה. אתה לא רוצה להגיד שזה נס אלא תופעת טבע - אין בעיה. אבל להגיד שזה לא קרה, עברנו את התקופה הזו", אומר יעקובוביץ' ומוסיף: "מבחינה אקדמית זה קרה, הוכחנו את ירידת בני ישראל למצרים, הוכחנו את שלטון יוסף, הוכחנו את הפיכת בני ישראל לעבדים ואת עשר המכות. הוכחנו שלא כמה עבדים אלא עם שלם יצא ממצרים, והוכחנו שהעולם רעד והמים נבקעו. הארכיאולוגים טוענים שאין הוכחות אבל יש שפע של הוכחות, ולכן אני מתכוון להשיג מימון כדי לחזור ולצלם עוד במצרים".
