משתחרר בדרגת סמל: ג'ון אוגו נפרד מב"ש

כמו בהמון סיפורי אהבה, גם הפרידה הזו הייתה בלתי נמנעת. לאוהדי הפועל באר־שבע כבר נשבר הלב לא מעט פעמים בשנים האחרונות, אבל נדמה שהעזיבה של ג'ון אוגו היא אמוציונלית במיוחד.

הוא לא היה מנהיג כמו אליניב ברדה, אתלט כמו טוני ווקאמה, וירטואוז כמו מאור מליקסון, חכם כמו אובידיו הובאן או כוכב כמו מאור בוזגלו, אבל איכשהו הוא מסמל יותר מכולם את תקופת הזוהר של הפועל באר שבע.

הפרידה הזו הייתה בלתי נמנעת. אוגו(צילום: אורן אהרוני)

זה ריחף באוויר עוד מינואר האחרון, אז הודיע הקשר הניגרי לראשי המועדון שהוא מפסיק את המו"מ לגבי הארכת חוזהו. האוהדים קיוו לטוויסט בעלילה, אבל אלה מהם שהיו ערים בלילה שבין שני לשלישי הבינו שזה נגמר סופית. זה קרה בסביבות 2 לפנות בוקר, כשאחד הזרים הגדולים בתולדות באר־שבע נפרד בפוסט בפייסבוק: "אחרי חמש שנים, החלטתי שלא אמשיך. אני רק רוצה להודות לכל מי שסייע לכך שאהיה כאן. תודה על הזיכרונות והתמיכה. במיוחד לאוהדים, לכל אחד ואחד מכם אני רוצה להגיד תודה גדולה. בנוגע ליעד הבא שלי, כשהזמן יגיע אעדכן". היום כבר שמו נקשר בתקשורת הטורקית למעבר אפשרי לטרבזונספור, קבוצתו של אקס ב"ש אחר, טוני ווקאמה.

הגעתו של אוגו הייתה סוג של נס, לא מבחינת המועדון, אלא דווקא עבורו. בקיץ 2014 הקריירה של הקשר שהיה אז בן 26 נראתה תקועה עם רזומה אירופי לא מרשים במיוחד: קבוצה קטנטנה מסלובניה (דראווה), קבוצות מהליגה השלישית בפורטוגל (אתלטיקו קלוב) ובספרד (המילואים של אלמריה) וקבוצות תחתית בליגה הראשונה בפורטוגל (ליירה ואקדמיקה). אחרי שנה שבה כמעט לא ראה דשא, הוא הוצע לקבוצות בישראל.

אלא שגם העובדה שהיו לו הופעות בנבחרת ניגריה לא הרשימה אף אחת. היחידה שהסכימה לשמוע יותר הייתה באר־שבע, ובסופו של דבר הוא הגיע למספר ימי התרשמות ונבחן על ידי אלישע לוי. עונה קודם לכן חזרה באר־שבע להיות קבוצת צמרת וסיימה במקום השני, ולוי ידע שההבדל בין סגנות לבין אליפות הוא מרכז השדה. גל אראל, קובי דג'אני ובהמשך גם דויד הובר הבלגי לא היו מספיק אפקטיביים מול הקישור הדומיננטי של מכבי ת"א עם גל אלברמן, שרן ייני, ניקולה מיטרוביץ' ונוסא איגיבור.

הביא את אוגו לראשונה ארצה. אלישע(צילום: ראובן שוורץ)

"לקחנו הימור, לא פשוט להביא שחקן שלא שיחק עונה שלמה", נזכר אתמול אלישע, ותיאר איך נוצר הקליק: "אני אוהב לראות שחקנים בעיניים. הוא נראה בטוח בעצמו, ומיד זיהינו שזה שחקן ברמה אחרת. היה לנו כבר שלד טוב, אבל חסר בעל בית במרכז השדה, שחקן עם נוכחות פיזית. מיד הבנו שמדובר בבינגו. הוא גם היה בגיל נהדר. אחת לכמה שנים מגיעים לארץ שחקנים כאלה, זה קרה גם לי עם דאגלס דה־סילבה בכפר־סבא".

אהבה ממבט ראשון

לא רק החיבור המקצועי היה מיידי. במשחק גביע הטוטו שבו נבחן הניגרי (0:0 נגד מכבי פ"ת) הוא הוחלף בדקה ה־73, ולמרות שלא בלט, הוא ניגש ליציע האוהדים השרופים כדי להודות להם. בפעמים הבאות שזה קרה הוא כבר חגג מולם עם ריקודים ניגריים, ומהר מאוד זכה לכינוי "משוגע", שהפך ללהיט. בעונתו השנייה, לאחר אחד הניצחונות הגדולים, הוא פשוט עלה על הרכב שלו והחל לרקוד, עד שהגג קרס. מצד שני, היה בו גם צד ילדותי מסוג אחר, בעייתי הרבה יותר, כשנתפס פעמיים נוהג בשכרות.

"הוא לא באמת משוגע". אוגו חוגג אליפות בב"ש(צילום: ישראל יוסף)

לוי מבהיר: "הוא לא באמת משוגע, אבל הוא הגיע כילד אמוציונלי ורגיש. ברור שכמאמן התייחסתי אליו אחרת, אבל אין לו יצר הרס עצמי. מי שמאוד עזר לו להיקלט היה השוער אוסטין אג'ידה, שהכיר אותו מנבחרת ניגריה. הוא היה האח המבוגר האחראי שלו".

מנכ"ל המועדון, אסי רחמים, מסביר מה כל כך מיוחד באוגו: "יש לו קסם שגרם לקהל להתאהב בו. מצד אחד על המגרש הוא מאוד ענייני, קשוח, חסר פשרות. לוקח מנהיגות כשצריך ונותן מילה טובה לחברים. מצד שני יש את החלק ה'משוגע'. הניגוד הזה שבין להיות השחקן הכי קשוח על המגרש ומיד לאחר מכן להשתטות עם הקהל, זה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד".

כאמור, הקשר בין אוגו לאוהדים היה סיפור אהבה. הוא נהג לתעד חלקים גדולים מחייו ברשתות החברתיות, פעמים רבות בשידור חי, וענה בסבלנות לשאלות שלהם. אחרי שחתם על החוזה הראשון

 שלו במועדון, הוא הצהיר ביציאה מהמגרש: "אני רוצה להיות אלוף ולחזור לנבחרת ניגריה דרך הפועל באר־שבע". בשתי המטרות האלה הוא עמד. הוא היה אחד הברגים המשמעותיים בשלוש האליפויות הרצופות ובהישג השיא של המועדון - עלייה ל־32 הגדולות בליגה האירופית.

למדים הלאומיים הוא חזר מהדלת הראשית ונכלל בסגל למונדיאל האחרון. "הוא עשה שנים מדהימות, אחד הגדולים והמשפיעים שהיו פה", מתמוגג רחמים, אבל באותה נשימה מסביר למה הרומן לא התארך עוד קצת: "בעקבות היכולת הגבוהה שלו, במהלך השנים נאלצנו לפתוח מחדש את החוזה כדי להשאיר אותו. זה לא היה פשוט. בעונה הנוכחית הוא כבר משלם מס כישראלי וזה אומר שהעלות שלו גבוהה בהרבה. להשאיר אותו כאן חמש שנים היה הישג. ברגע שבו חזר לנבחרת ניגריה והיה בסגל למונדיאל זה נעשה אפילו מאתגר יותר".

"בקיץ האחרון ובינואר ניסינו שוב להאריך את החוזה שלו, אבל הוא ביקש לשנות אווירה ולמקסם הצעות אחרות כשחקן חופשי. החלטנו ברוח טובה להיפרד ואני בטוח שגם הוא יזכור את הפועל באר־שבע בצורה שאנחנו זוכרים אותו".