תפסיקו עם הצביעות, כבר סלחנו לגרמניה

אל נא נעמיד פני נעלבים כשאנשים כמו נשיא ברזיל בולסונרו אומרים לנו את האמת בפרצוף. עכשיו המאבק הוא על תודעת הזיכרון ועל הלימוד שלו

סבר פלוצקרפורסם: 17.04.19 , 09:11

מרד גטו ורשה, אפריל 1943(צילום: gettyimages)

בשירו המפורסם כתב אברהם שלונסקי שתי שורות שכוונו ליחסה של ישראל וישראלים אל השואה: "נדרתי נדר, לזכור את הכל, לזכור - ודבר לא לשכוח". משוררים מדייקים. הם אמני מילים. שלונסקי בחר לכתוב "לא לשכוח עד דור עשירי" אף שיכול היה לכתוב "לא לסלוח". הוא ידע שנסלח. הוא פילל שלא נשכח.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ישראל מזמן סלחה לגרמנים על השואה. בדיון בכנסת על שילומים ופיצויים מגרמניה בינואר 1952, שבע שנים לאחר שכובו הכבשנים באושוויץ, הכריז דויד בן גוריון על כינונה של גרמניה חדשה, אחרת, וסלח לה. באותה שנה חתמו שר החוץ משה שרת וקנצלר גרמניה המערבית קונרד אדנאואר על הסכם שילומים ופיצויים. אחרי שנתיים נפגשו גם הקנצלר ובן גוריון. הפגישה בניו יורק הונצחה בצילומים שופעי ידידות.

הפיוס בא עם הכסף. כבישי ישראל התמלאו מכוניות גרמניות, הסלונים התמלאו מוצרי חשמל גרמניים וטיסות לגרמניה התמלאו תיירים ישראלים. כיום הסליחה הגדולה הושלמה וברלין הפכה ליעד הפופולרי ביותר בקרב צעירים.

לכן, אל לנו לבוא בטענה צבועה לנשיא ברזיל ז'איר בולסונרו שהעז לומר בפומבי שהגיע הזמן לסלוח. הגרמנים ועוזריהם, שירו למוות ביהודים באזורים שנכבשו בברית המועצות, מזמן לא בחיים. מתו גם מפעילי מחנות ההשמדה. מיליוני האזרחים ‑ לפחות שישה מיליון מהם יהודים ‑ שנרצחו או הורעבו בשנות המלחמה במה שההיסטוריון טימותי סניידר כינה "ארצות דמים", לא זכו ולא יזכו למשפט צדק. מעטים שבמעטים מהאחראים למות המיליונים נשפטו.

אין בתורת המוסר ותורת המשפט אחראיות בין-דורית ונכדים לא נושאים באשמת סביהם. שאלת הסליחה או לא סליחה נסגרה אפוא ולא קיימת עוד. קיימת רק שאלת השכחה.

נכון לעכשיו, ובניגוד להרבה תחזיות של פסימיסטים, זיכרון השואה כרצח עם המוני לא החוויר ולא התעמעם. הוא התעצם, הפך לנכס צאן ברזל בתולדות האנושות בזמן החדש. השואה נוכחת ברובדי רבדים של התרבות המערבית כולה. אפילו בסרטי מלחמות הכוכבים לסוגיהם הרעים שלה הם תמיד דמויי נאצים, והם זורעים שואה.

אבל שואה למי ושל מי? בהדרגה, היהודים נעלמים משיח השואה. ככל שהיא מקבלת ממד אוניברסלי יותר, כך נשחק הממד היהודי שלה. שימורו מונח לפתחנו, היהודים בישראל. אלא שזכר השואה התמסד אצלנו לשלושה טקסים: נסיעות התלמידים למחנות ההשמדה, צפירות ביום השואה וגרירת כל אורח רשמי חשוב לביקור במוזיאון יד ושם בירושלים.

יד ושם הוא מפעל אדיר, עוצר נשימה גם היום; אתר זיכרון לאומי יחיד במינו ובעוצמתו, שתרומתו מעוררת השתאות. אבל יד ושם כמפעל הנצחה אינו אוניברסיטה ולימודי השואה באוניברסיטאות ישראליות גוועים והולכים, יחד עם לימודי עמיות (מהמילה "עם") יהודית שלא קיימים כלל ועיקר.

על אצבעות הידיים ניתן לספור את ההיסטוריונים וההיסטוריוניות הישראלים הבולטים השומרים כאן על גחלת לימודי השואה ותולדות העם היהודי במאה ה-20. אחוזים בודדים בלבד מחוקרי תולדות העם היהודי במאה שעברה בני 50 ומטה הם ישראלים. בניגוד מובהק למגמת התחזקות לימודי היסטוריה יהודית, שואה ורצח עם בארה"ב ואירופה.

לפני 67 שנים סלחנו בפועל לגרמנים על השואה, ואל נא נעמיד פני נעלבים כשאומרים לנו זאת בפרצוף. עכשיו המאבק הוא על תודעת הזיכרון, על לימוד הזיכרון: בשורת הסיום של שירו מביע שלונסקי את החשש שמא "מאום לא נלמד גם הפעם". זיכרון שלא לומדים ממנו ועליו הופך לשורת טקסים הבאים וחולפים, המאפיינים יותר ויותר את יחסה של ישראל לזכר שואה.